למה אני מעדיף תקשורת חרדית
בעיתונות החרדית לא תקראו מילה על מעשיו של קצב, או על פרשת הסחיטה של דודי זילברשלג. תקראו לזה בריחה מהמציאות, אבל הם פשוט מעדיפים לא להכניס אותה הביתה
הפרשיות הפליליות המתרחשות בישראל זוכות לחשיפה עצומה בכלי התקשורת. העיתונים מתארים לפרטי פרטים את מעשיהם של נאשם זה או אחר, צופי הטלוויזיה צריכים להיחשף בעל כורחם לכל פרטי העבירה - וכל המרבה בירידה לרזולוציות, הרי זה משובח.
העיתונות החרדית בנויה אחרת. לא תקראו מילה על מה שקצב עשה או לא עשה, וגם לא על פרשיית סחיטתו של דודי זילברשלג, או על מקרים קשים ופליליים שמדגימים בתמונות כיצד בדיוק רצח האב את ילדיו בחניקה עם הניילון הנצמד שלקח מהמטבח, או איך הרוצח דקר את התינוקת בסכינו ובכמה דקירות בדיוק.
מקרה המבחן של התקשורת
על מקרה קצב עוד אפשר לטעון שיש בכך חשיבות ציבורית, ושהאיש מסוכן לזולת (וגם אז אין הדבר מצדיק את הפירוט הרב של מעשיו), אבל מה יש לומר על הסיקור של נסיון הסחיטה המכוער של דודי זילברשלג? זה מקרה מבחן להבדל המהותי שבין המדיות - זו החרדית לעומת התקשורת הכללית.
מה ייצא לי או למשפחתי מקריאת פרטי הפרשה, מלבד עיסוק נמוך, רדוד וחסר חשיבות בעניין שאינני מעורב בו כלל? בתקשורת הכללית הנושא זכה לכפולות עמודים ולהבלטה רבה - ולמה? רק בשל היותו סיפור צהוב. התקשורת החרדית אינה עוסקת במריבות או בסכסוכים עסקיים או אישיים כאלה או אחרים, גם אם הם יורדים לדיוטה התחתונה, או אף מתחתיה, כפי שאירע במקרה האחרון.
מעבר לסיקור, בתקשורת הכללית גם מיד תעלה הביקורת על "תופעת הבת יענה של התקשורת החרדית". איך הם בוחרים להתעלם מהמציאות? כיצד הם בורחים במודע ממה שקורה במדינה, ומציירים לעצמם עולם ורוד כשהוא לא כזה?
האמת היא שאכן, החברה החרדית בוחרת מרצון ומיוזמתה להתעלם במופגן מכל אותם מעשים קשים, נוראים, חמורים ומזעזעים. זה לא שהחרדים אינם מודעים לכך, אבל מדוע לפרסם את כל פירוט המעשים בעיתון שנכנס הביתה והילדים הרכים קוראים בו? ויותר מכך, מדוע שהמבוגרים יקראו את זה? אני אישית, ורבים כמותי, כבר לא מסוגלים לשמוע רדיו כאשר מקרים פליליים כגון אלה מתפרסמים, כשהדיונים הפכו פורנוגרפיים ממש, וקיימת תחרות בין כלי התקשורת הרבים מי יצליח להביא את הפרטים המחרידים יותר.
בוררים עבורי
קל לטעון שזו "בריחה מהמציאות", אבל אולי לעתים הבריחה מהמציאות היא זאת שנותנת את הכוחות להתמודד עם מציאות החיים. אומרים שהקב"ה ברא אצל האדם את השיכחה, שכן אחרת האדם לא היה שוכח לרגע את כל צרותיו בחשבון הבנק, בבריאות, בגידול הילדים ובעבודה, ולא יכול היה לתפקד כראוי בשגרת חייו. השיכחה והבריחה מהמציאות הן חלק מהוויית העולם של כל אחד מאיתנו. כל אחד בוחר ממה לברוח, ואת מה לראות.
אני מעדיף שילדיי יקראו את העיתונים החרדיים ולא את העיתונות הכללית. לא כי הם מעניינים יותר או צבעוניים יותר, אלא כי הם בוררים בעבורי את מה שטוב לי ולילדיי לקרוא ולראות, ומוציאים את מה שיהרוס את נשמתי ויגרום לי לחלחלה.
וכל זאת, מבלי להזכיר את המחקרים הרבים - שלא לומר המציאות - שהוכיחו כי לאחר פרסום מקרים טראגיים וקיצוניים, אנשים בלתי
שפויים נוטלים דוגמה ומבצעים מעשים דומים. לא אשכח את התקופה, רק לפני כמה חודשים, בה כמה הורים רצחו את ילדיהם בזה אחר זה. רצף המקרים אף גרר דיון מתוקשר - האם פרסום המקרים על פרטיהם הובילו לרציחות הנוספות.
אז אפשר לקרוא לנו, החרדים, נמושות שבורחות מהמציאות, אבל אני לא בורח ממנה. אני פשוט לא מכניס אותה הביתה, ובעיניי זה מבורך.
- ירח טוקר הוא יועץ תקשורת במגזר החרדי
לפנייה לכתב/ת 
