פיראט. ג'וב מועדף

חסן "שן זהב", דייג בן 35 מצפון סומליה, מתפרנס בשש השנים האחרונות מלחטוף אנשים. בעולם קוראים לו פיראט; הוא מעדיף "לוחם בשייטת הסומלית", "לוחם בחיל הישועה לאוקיינוס ההודי", או כל כינוי ארוך ומוסרי יותר. אבל גם אם יש לו הסתייגויות מהגדרת התפקיד, על מהות הג'וב הוא לא מתווכח. "המטרה שלנו היא לתקוף את האוניות שמתקרבות למים הטריטוריאליים שלנו, ולהחזיק בבני הערובה עד שאנחנו מקבלים עליהם תמורה מלאה", הוא מפרט באוזני בשיחה טרנס־אטלנטית שמתקיימת בסיוע מתורגמן. התמורה שהוא מדבר עליה נעה בין שש לשבע ספרות, בדולרים מזומנים, מה שמסביר למה משתלם לחסן ולחבריו להעביר את רוב ימיהם במים הסוערים של מפרץ עדן, וברגע האמת לסמן את הקורבן הפוטנציאלי, להסתער עליו במהירות ולהחזיק בו עד שמטוסי האויב ינחיתו עליהם מזוודות של כסף.

חסן קיבל אישור להתראיין ממפקד הספינה שלו, אבל אין לו הרבה זמן. במרחק דלת אחת ממנו נמצאים כמה עשרות בני ערובה סינים, שהוא וחברי הכנופיה שלו חטפו לפני שלושה חודשים. אולי בגלל שהוא ממהר, הוא עונה כמעט בלי לחשוב על השאלות שאני מעלה בשיחת הוועידה שלנו. השלב היחיד שבו נדרשו לו כמה שניות של מחשבה היה כששאלתי מה הרגע הכי מוזר שזימנה לו העבודה. הוא צחק לרגע ואמר שלפני כמה ימים הרשה מפקד הספינה לבני הערובה לצפות בסרט במערכת הבידור של האונייה. "הסרט היחיד שהיה שם זה 'המטריקס', ובגלל שאני ועוד כמה אנשים מהכנופיה שלנו היינו אחראים לשמור על הסינים, ישבנו וראינו את הסרט יחד איתם. זה באמת היה רגע מוזר, קצת כמו שהחתול יראה סרט עם העכבר". ואז הוא שתק לרגע והוסיף: "אבל אני יודע שעוד מעט יגיע מסוק שינחית עלינו שקים של מיליוני דולרים, ואני פשוט אשכח את זה. תקשיב למה שאני אומר לך, טועה מי שאומר שכסף זה לא הכל בחיים. לפעמים הכסף שווה הרבה יותר מהחיים".

בוא אלינו לים

לפני שנכנסים לראש של האנשים שהפכו את האוקיינוס ההודי למים המסוכנים בעולם - ובדרך החיו מקצוע שהשיא הקודם שלו היה אי שם באמצע המאה ה־18 - צריך להבין קצת את הרקע שעשה אותם כאלה. מאז נפילתו של הרודן מוחמד סיאד, סומליה מתנהלת בלי משטר מתפקד; היא נשלטת בידי מיליציות חמושות שרוצות לחזק את המדינה כמעוז איסלאמי קיצוני, ומשמשת לא רק כר גידול של פיראטים, אלא גם של אנסים, מורדים ורוצחים. כל אחד מאלה תרם את חלקו לכבוד המפוקפק שקיבלה סומליה ב־2009, כשה"נשיונל ג'יאוגרפיק" בחר בה למדינה הכושלת בעולם. 

במסגרת הכאוס הכללי הופקרו גבולות הים, מצב שספינות ממדינות זרות ניצלו כדי לעוט על דגי הטונה הממלאים את ימי סומליה, ועל הדרך גם חיבלו בסירות ובציוד של הדייגים המקומיים. הסומלים מצידם הכריזו מלחמה בפולשים, לקחו את סירות הדיג שלהם ואת כלי הנשק שהיו ברשותם, והתחילו לחרע כל ספינה זרה שנקרתה בדרכם. הקורבנות הבינו שלא כדאי להתעסק עם הדייגים החמושים, שמצידם קיבלו תיאבון והחליטו לנצל את היכרותם עם כלי השיט והנשק כדי להתמקצע בפיראטיות. אחרי שצוותים נועזים ראשונים של דייגים בדימוס הצליחו לעלות על סיפון של אונייה אירופית, לחטוף את נוסעיה למקום מפלט בסומליה ולקבל מיליוני דולרים תמורת שחרורם, גם דייגים נוספים ראו כי טוב ועשו בדיוק אותו דבר.

עשר שנים אחרי שהחל גל החטיפות במים הטריטוריאליים של סומליה, הפיראטים חולשים היום על שטח בלתי נתפס - מהיציאה מהים האדום ועד קרן אפריקה שבמזרח, ויש שאומרים שעל פני כמעט חצי מהאוקיינוס ההודי. על

 ההצלחה שלהם יעידו המספרים שנכונים לרגע כתיבת שורות אלה: מלבד הסינים בספינה של חסן יש עוד לפחות 20 אוניות ומאות אנשי צוות שמוחזקים ברחבי סומליה, חלקם הגדול כבר כמה חודשים. לפי הארגון International Maritime Groups, בשנתיים האחרונות הרוויחו הסומלים יותר מ־100 מיליון דולר מחטיפת מאות אוניות. לשם השוואה, כדייגים הם הרוויחו שלושה דולרים בשבוע. חשבון פשוט. "ילדים בסומליה חולמים היום להיות פיראטים", אומר לי עַבּד "תחת לבן", שנכנס לתחום לפני שנתיים ועדיין מנסה לאבד את בתוליו, כלומר למצוא את הספינה הגדולה הראשונה שלו. "אין ילד שלא רוצה קלצ'ניקוב צמוד לכתף, ואין אמא שלא רוצה שהבת שלה תתחתן עם פיראט".

שגרת החיים של הלוחמים מזכירה מסגרת צבאית לכל דבר. אם בצה"ל אומרים שצבא נמצא תמיד באחד משני מצבי יסוד - מלחמה או הכנה למלחמה - הרי שהפיראטים נמצאים כמעט תמיד בעיצומה של השתלטות על ספינה, או בהכנה לקראת השתלטות כזאת. וכדאי להוציא מהראש את הסרט של פראי אדם בלתי נשלטים: הכל מתנהל בהתאם לחלוקת תפקידים ברורה ומאורגנת להפליא.

צוות של פיראטים יכלול בדרך כלל כעשרה אנשים או קצת פחות: מפקד, שניים־שלושה לוחמים על תקן "כוח מג"ד", מתצפתים, איש תקשוב שאמון גם על הניווט ומכשירי הג'י.פי.אס, מתרגם שמשמש גם דובר ומתאם בין הספינה לאמצעי התקשורת העולמיים, ואפילו איש כספים שמופקד על המשא ומתן. מאחוריהם ניצב כל הזמן צוות גדול של תומכי לחימה, שמספק את הציוד הבסיסי שכל לוחם צריך בשביל לבצע את משימותיו: "מודיעין, ציוד, מזון, נערות ליווי", מונה עַבּד.

מהדברים עולה שגם פיראטים טוחנים את הצעירים; עבד מתקשה להסתיר את התסכול כשהוא מספר שחלק מסדר היום שלו כולל את ניקוי הספינה או השירותים. אבל התסכול האמיתי, הוא אומר, הוא החיפוש אחר קורבן מתאים לחטיפה - שיטוט שיכול להימשך חודשים ארוכים. אבל בסופו של דבר, תמיד מגיע הרגע שבו המשקפות קולטות באופק אונייה שנראית מבטיחה.

וזמן לבלות נשאר לך?

כשרואים ספינה מתאימה, כולם נכנסים לכוננות ויורדים מאוניית האם לסירות מרוץ. השאיפה היא לשמור על גורם ההפתעה כך שהצוות יגלה את החוטפים רק כשהם כבר על הסיפון, מסביר חסן, "אבל יש מקרים שנעדיף לירות לכיוונם באר.פי.ג'י כדי לקבל תשומת לב, או לכתר את האונייה עם הסירות ואז להשתלט עליה באיומים. השיטה הכי טובה היא להגיע קרוב לאונייה, ואז שאחד האנשים - בדרך כלל המפקד - יעלה על הסיפון עם קרסים וחבלים או סולמות, ויזרוק אותם אחר כך כדי שנצטרף אליו".

הפיראטים לא מפליגים בתיאורים מעבר לתוכניות קרב מפורטות, אבל רגע אחד הם דווקא מצליחים להעביר היטב: המפגש הראשוני עם רב חובל שזה עתה הפך לקלף מיקוח. "אין הרבה דברים שמשתווים לרגע שבו אתה מגיע לחלון של הקפטן, דופק לו על החלון ורואה את ההבעה על הפרצוף שלו", מודה חסן. "הבנאדם מחליף צבעים תוך שנייה. לפעמים לוקח לו כמה שניות להתאושש, והוא מבקש כוס מים. אנחנו נותנים לו כי ברור לנו שהוא במצב מאוד מתוח, אבל רק אחרי שאנחנו מודיעים לו 'אדוני הקפטן, הספינה שלך נחטפה. מעכשיו אתה והנוסעים בני ערובה שלנו'. בשבילנו זה רגע של ההקלה הכי גדולה, כי אנחנו יודעים שהדבר הקשה מאחורינו ושהספינה בשליטתנו".

פיראט נוסף, שמבקש להזדהות בכינוי "זקן אדום", מספר על חטיפה שבה השתלטו הוא וחבריו על אונייה אוקראינית. "במקרה שלנו הצוות עוד ניסה להתנגד, אז ירינו קצת באוויר כדי שיראו את סוגי הנשק שלנו. הם נכנעו ומסרו לנו את הנשק שלהם. אמרנו שיתקשרו לחברה שבבעלותה הספינה, ויודיעו שהיא נחטפה ושאנחנו מבקשים עשרה מיליון דולר בשביל לשחרר אותה".

אני שואל איך הקורבנות נוטים להגיב בשלב הראשוני הזה. "בהלם", אומר הזקָן. "הם יודעים שהסיפור הזה ייקח זמן, וחלק מהם בוכים, בעיקר הנשים. אבל אנחנו מסבירים להם שאנחנו רק רוצים כסף ולא מתכוונים להרוג אותם. זה דבר שתמיד מנחה אותנו: לא פוגעים בבני ערובה אם הם לא נותנים לנו סיבה טובה לעשות את זה". הספינה האוקראינית, אגב, שוחררה תמורת שמונה מיליון דולר. בני הערובה לא נפגעו.

מתבקש להטיל ספק במוסריות של אנשים עם שמות כמו "זקן אדום" או "תחת לבן", אבל מתברר שבנושא בני הערובה הם מגלים דבקות מפתיעה. אולי ברור להם שאם יתחילו לפגוע בשבויים, הם ייתנו למעצמות המערב את האוקיי לתקוף את בסיסי היבשה שלהם. אבשיר בויה, שנחשב לדבר הכי קרוב לרמטכ"ל הפיראטי, סיפר לפני כשנתיים בראיון ל"ניו יורק טיימס" שהוא ומנהיגי הפיראטים ניסחו קוד אתי עבור הלוחמים שמשתלטים על האוניות. "אנחנו באים בטוב", סיפר בויה בארוחת צהריים עם כתב הטיימס ג'פרי גטלמן. "הדבר הראשון שאנחנו עושים זה להבהיר לאנשים שאם המדינה או החברה שלהם ישלמו לנו את הכסף שאנחנו דורשים, לא יקרה להם שום דבר רע. אנחנו לא מכים ואפילו לא גונבים. רק לוקחים כופר".

עם ההשתלטות על בני הערובה ייקחו החוטפים פיקוד על ההגה וינווטו את הספינה לעבר נמלי מקלט מאובטחים לאורך חופי סומליה, שם ימתינו לכסף. בשלב הזה ייכנסו לתמונה אנשי המשא ומתן - הדובר והמתורגמנים - שיעשו כל מה שצריך כדי להמחיש למדינה שספינתה מוחזקת כי אנשיה לא ישובו הביתה עד שהכופר יישלח אליהם בדואר מסוקים. בו בזמן יעשו החפ"שים משמרות של שמונה שעות: ישמרו על הנוסעים, יביאו אוכל מהחוף או יטפלו בתקלות שגרתיות בספינה. לפעמים הם גם יצאו לאפטרים, ובדרך כלל יעבירו אותם בבתי מלון, על סקס וסמים.

הקשר עם החטופים מסתכם בליווי לשירותים ובשמירה צמודה בזמן הארוחות, אבל "זקן אדום" טוען שעם האוקראינים היו לו רגעים של שבירת דיסטנס: "באונייה היו 26 אנשי צוות אוקראינים, ואני הייתי אחראי לשלוט בהם, ללוות אותם לשירותים ולוודא שהם לא בורחים. למרות שהיתה לנו בעיית שפה, תיקשרנו באמצעות המתורגמן. לפעמים הם באו אלינו עם מחברות וביקשו שנכתוב קצת על עצמנו ומאיפה באנו. היו מקרים שהם ביקשו לצלם אותנו, מה שכמובן היה אסור. כשלמישהו מהם היה יום הולדת היינו נותנים לו לצאת קצת מחוץ לחדר ולנשום אוויר, ופעם אחת אפילו אישר לנו המפקד לתת למישהו קצת מהג'ין שלנו".

אבל אלה היוצאים מן הכלל. "ברור שהאווירה מאוד מתוחה עד שמגיע הכסף", אומר האדום. "אנחנו ישנים מעט מאוד שעות, ויש הרבה משימות לבצע". איך אתם מתפרקים, אני שואל. "חוץ מלהיות עם נשים ולשתות", הוא אומר, "אנחנו אוהבים לשחק קלפים ולירות בציפורים שעוברות בדרך. ולאכול כמובן - אתה יודע, אורז, בשר, לחם, לובסטרים. מה שאנשים נורמלים אוכלים".

העולם כולו נגדנו

"הרגע שבו שמתי את הידיים על כסף שנפל עלי מהשמיים היה שווה הכל", נזכר "זקן אדום". "מפקד הספינה החליט כמה כל אחד יקבל, ואז יצאנו לחגוג". בדיוק על הרגע הזה חולם גם חסן מדי יום, כשהוא מחזיק את בני הערובה הסינים: "הדבר הראשון שאעשה אחרי שאקבל את הכסף זה לשתות ליטרים של מים", הוא אומר. זקריה מפרש שהוא מתכוון לג'ין.

הכספים שהרוויחו מהחטיפות משמשים את הפיראטים לקניית מותרות כמו מכוניות פאר, אבל עיקר הרווח מושקע בשדרוג הציוד והתחמושת. כך או כך, אלה שכבר התנסו בלהביא מכה טוענים שאיבדו מהר מאוד את כל הונם, ומסרבים להגדיר את עצמם כאנשים עשירים. המפקד בויה מוצא לזה הסבר הגיוני: "הדייגים היו עניים מאז ומתמיד. כשמישהו שאף פעם לא היה לו כסף פתאום מקבל כסף, זה פשוט הולך. חוץ מזה, בגלל שיש כל כך הרבה בני משפחה עניים, זה לא ששלושה אנשים מתחלקים במיליונים. זה יותר כמו שלוש מאות". ואז הוא עוצר ומוסיף: "אני גם נותן 15 אחוז לצדקה. במיוחד לקשישים ולחולים".

קצת מטריד להודות, אבל נשמע שהפיראטים עושים עסקה לא רעה: חוטפים ספינה, לא פוגעים בחטופים, מקבלים מילולית שקים של כסף ואחר כך משחקים בפילנתרופיה. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, אם כי לפני כשנתיים הבינו שאר המדינות בעולם שצריך לשים לזה סוף. עד כדי כך שלמען חיסול הפיראטים התאחדו גם מדינות מאוד לא ידידותיות זו לזו כמו ארצות הברית, סין ואיראן.

להבדיל מזמנים אחרים בהיסטוריה של אויב עולמי משותף, הראשונים להתנגד היו דווקא הצרפתים: בשנה שעברה שלחה צרפת כוחות קומנדו בעקבות השתלטות הסומלים על יאכטה שנשאה כמה תיירים צרפתים. הלוחמים הצליחו לתפוס את הפיראטים בזמן ולשחרר את בני הערובה לאחר מרדף יבשתי על אדמת סומליה. האירוע עורר את הקהילה הבינלאומית, שיצרה בינתיים מערך משותף ועתיר נשק של אוניות שניצבו לאורך נתיבי השיט המסוכנים כדי לאבטח את האזור, וכך צימצמו את היקף ההצלחה של הפיראטים מ־63% ב־2008 ל־20% ב־2010.

אפריל 2009: חיילים צרפתים מכניעים את הפיראטים שהשתלטו על היאכטה

גם קברניטי חברת "צים" הישראלית נכנסו לסטטיסטיקה של ההצלחות. ב־2008 שטה אוניית מכולה של החברה במפרץ ים סוף בדרכה ממומבסה לג'יבוטי, ומצאה את עצמה תחת מתקפה. רב החובל הזעיק ספינות של נאט"ו, ששלחו מסוקים שהבריחו את החוטפים. קו ההגנה הזה הפך לפיתרון עולמי קבוע: לירות ולברוח, לא משנה לאן, ובמקביל לפנות לנאט"ו ולקוות שהמסוקים והסטי"לים שלהם יצליחו להפחיד את הפיראטים, שיוותרו ויעשו אחורה פנה. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. וזה תמיד הימור מסוכן.

חוסר האונים של הקהילה הבינלאומית, יחד עם הצורך בבעל בית תקיף במי האוקיינוס ההודי, יצרו ואקום שקרץ לשחקן חדש: לפני מספר חודשים, במהלך חסר תקדים, הודיעו כמה חברות ביטוח בריטיות על הקמת חיל ים פרטי שכל תכליתו המאבק בפיראטים. הצי החדש כבר החל לגייס אנשים. לדברי ג'רדין לויד תומפסון, הבעלים של חברת הביטוח JLT, "המטרה היא להבהיר לכל הסומלים באזור כי נוצר מרחב מוגן שבו הם ייכשלו במשימה שלהם". בפדרציה הבינלאומית לספנות הודו כי הצורך בהתערבות חברות הביטוח מלמד על כישלון הממשלות בעולם לתת מענה לבעיה, אבל הדגישו כי "חייבים אסטרטגיה חדשה. בינתיים מספר הפיראטים רק גדל, והם משתלטים על יותר ויותר אזורים בלי לחשוש מעונש. הקהילה הבינלאומית לא יכולה לשבת בידיים שלובות כשחבורה של פושעים פוגעים בנכסים הכי יקרים שלה".

ואיפה סומליה בכל הסיפור הזה? לא ברור, אם כי לפחות אומרים שם את הדברים הנכונים. אבדירמן מוחמד, הנשיא החדש של המדינה, הצהיר לאחרונה ש"הפיראטים הורסים את החברה שלנו. העולם כולו חייב להתאחד כדי לרסק אותם". אין צורך לחשוב שמדובר רק בדאגה לחיי אדם: באזור מפרץ עדן והאוקיינוס ההודי עוברים משלוחים שמכילים כמעט שליש מהנפט בעולם. הפיראטים מחזיקים בביצים של חלק חשוב מהכלכלה העולמית.

הפיראטים עצמם בהחלט מודעים לאויבים הרבים שרכשו, ומודים שהאופוזיציה המתוגברת קצת מקשה להם את החיים. "לחטוף היום ספינה זה לא מה שהיה", נאנח חסן. "פעם העסק היה פשוט יותר. אנשים לא היו מספיקים להבין מי בא להם מאיפה, וכבר האונייה היתה שלך. האויב היחיד שלך היה מזג האוויר. היום אנחנו מפחדים. יש ספינות טילים, מטוסי קרב, כל אחד יכול לפגוע בך. באחד המקרים תקפה אותנו משחתת אמריקאית בזמן שרדפנו אחרי אונייה אחרת. הכדורים שורקים מעליך, ואתה כבר לא מבין אם אתה רודף או שרודפים אחריך". אבל זה בסדר, הוא מרגיע: "החלפנו את האסטרטגיות הישנות שלנו, הכנסנו שינויים בפעילות באוקיינוס ההודי ואימצנו שיטות התקפה חדשות. אנחנו משתמשים בציוד מודרני, כולל מכשירי איתור לווייני שמראים לנו איפה עוברות אוניות מלחמה. יש לנו עכשיו גם דור חדש של אנשים עם אידיאולוגיה שאוהבים כסף מזומן. איתם נצליח לנצח גם את כל הספינות והמטוסים".

אושר? תזכיר לי?

בשיחה האחרונה עם חסן, אחרי קצת יותר מחצי שעה של הלוך־תרגם־חזור, הוא לוחץ לסיים. יש לו 40 בני ערובה בספינה, ועוד מעט מתחילה המשמרת שלו. הבחור אמנם פיראט סומלי ולא טוראי במסייעת, אבל כשהוא אומר "עוד מעט אני עולה לשמור", הוא נשמע קצת שבוז. אני מחליט לנצל את השתיים־שלוש שאלות שהוא משאיר לי כדי לבדוק איתו אם אין לו בעיות עם זה שהוא מתפרנס מלחטוף אנשים. לכל הפחות, אם לא יוצא לו לחשוב שהוא עושה משהו לא בסדר.

"לפני תשע שנים", נושא חסן מונולוג שנשמע מוכן מראש, "כולם בעיר שלנו הרוויחו מספיק מדיג. עכשיו אין שום דבר. היינו חייבים להגן על עצמנו. נהיינו שומרים של החופים שלנו ולקחנו על עצמנו להגן על המדינה. אנחנו לא טרוריסטים אלא מגינים. הטרוריסטים הם אלה שדגים בצורה לא חוקית במים שלנו. הם הפושעים שנתנו לנו את ההשראה למה שאנחנו עושים היום. וחוץ מזה, אנחנו פשוט צריכים כסף כדי להגן על עצמנו מרעב". כשאני תוהה למה צריך מיליוני דולרים כדי להתגונן מרעב, הוא צוחק ואומר ש"יש הרבה אנשים להגן עליהם". אני שואל אם היה רוצה שגם הבנים שלו יהיו פיראטים, ונראה שנגעתי בנקודה רגישה: "לצערי יש לי רק שלוש בנות, ובנות לא יכולות להיות פיראטיות. בגלל שאני יודע מה המטרה היחידה שלשמה מגיעות בנות לספינה, הייתי מעדיף שלא יהיה להן קשר לפיראטים".

אני מבקש להודות לו על השיחה, אבל דווקא ברגע הזה הוא מפסיק להיות מוטרד מהעלייה לשמירה ומתחיל לדבר במרץ. זקריה מנסה לעצור אותו כדי לתרגם, אבל הוא מסרב להפסיק. אחרי שתי דקות רצופות של צעקות אומר זקריה: "הוא רוצה שתדע שלאנשים במערב יש תפיסה לא נכונה לגבי הפיראטים. הוא ביקש להדגיש שהמצב הזה נכפה עליהם, ושהם אנשים עם הרבה היגיון בריא. הוא מוסיף גם שהחלום שלו זה לחטוף אונייה רוסית, בגלל שהרוסים מתעללים בפיראטים כשהם עוצרים אותם. ושגם אונייה צרפתית הוא ישמח לתקוף, כי גם הם פגעו בים הסומלי".

אני מתלבט אם לומר לחסן שבתור אנשים עם היגיון, הוא והחבר'ה שלו צריכים להבין שקצת בעייתי להשתמש בתירוץ של "שמירה על הים" כשאתה סומלי שחוטף אוניות קרוב יותר להודו מאשר לאפריקה. במקום זה אני מאחל לו שימצא מקצוע אחר ויהיה מאושר. "תבין משהו", הוא אומר לפני סיום. "אני גר בסומליה. לא משנה כמה כסף ארוויח וכמה עשיר אני אהיה, מאושר אני לא אוכל להיות. אין אנשים מאושרים בסומליה".