בלי לשים לב, הפכתי להיות "שוגר דדי" שלה
בואו נהיה כנים - איפשהו אני נהנה להזמין אותה, משחק אותה איש העולם הגדול, משחרר קריצה סטייל זאב רווח וזורק את הויזה-סטודנט שלי על השולחן בנונשלנטיות. אבל חלאס, יש גבול. לשלם בלי סוף על בילויים עם בחורה נותן לך הרגשה שאתה יוצא עם, אהה, נערה עובדת
משנכנסתי לאולימפוס, לוואלהלה אפופת האלכוהול סטייל 40 שקל לכוסית שיכר, צדו עיניי יפהפיית יער ענוגה, נימפה שעיניה כצבע המים וצחוקה כפכפוך הפלג. חיוך פה קריצה שם, עזר שהיא חברה של חברה של מישהי שגם באה למסיבה, היכרות קצרה, צחקוקים ו- יאללה תביאי את המספר.
אחרי זמן המתנה מתבקש (הרי ידוע לכל בר בי רב שאם תתקשר למחרת אתה נואש, לוזר, אין לך חיים, והכל - אבל הכל - אבוד) קבענו ויצאנו. הפעם הלכנו לבר נורמלי וקופצני. בין גולדסטאר אחד למשנהו, קלטתי את ההתקרבות שלה, אזרתי אומץ נגרים והרבצתי לה וואחד נשיקה.
"לא לא לא, עזבי, עליי, בובה"
היה ערב כל כך מהנה, עד שיכולתי לשמוע בראש את צביקי אומר "וואו שיגעון". מובן שכל הערב היה על חשבוני. ועכשיו, לפני שהאגודה למען זכויות הגבר תרוץ לטוקבקיה, אני חייב לומר משהו: בנים - או שמא עליי לומר גברים – מה הסיפור עם התשלום על הדייט הראשון? אני, בץ בוגרשוב, הזמנתי אותה. אני, בץ בוגרשוב, ביקשתי ממנה שתפנה את זמנה. אני, בץ בוגרשוב, זה שאשלם. ושלא תבינו לא נכון, גם אני נאבק עם משכורת שבקושי מספיקה לשכירות אוכל ודוח על חצייה באור אדום (ברגל... ברגל... למי יש אוטו היום). אבל בואו נהיה כנים - איפשהו אני נהנה להזמין אותה, משחק אותה איש העולם הגדול – "לא לא לא, עזבי, עליי, בובה" ומשחרר קריצה סטייל זאב רווח וזורק את הויזה סטודנט שלי על השולחן בנונשלנטיות.
אין דבר יותר נורא לישראלי מאשר לצאת פראייר
בנג'ו, הגירסה המשופרת שלי, אמר שהזמן חולף באיטיות כזאת, עד שאנחנו לא שמים לב לשינויים שעוברים עלינו. כל בוקר אנחנו מסתכלים במראה, וכל בוקר יש שינוי קל, קטנטן כזה שבכלל לא שמים לב אליו. עד שבסוף אנחנו מסתכלים על עצמנו ואנחנו כבר מבוגרים. רק אתמול היינו חיילים משוחררים, והיום אנחנו לא מבינים איך פספסנו את כל השינויים. ובכלל, כישראלים אנחנו מרגישים שנדפקנו פעמיים – פעם ראשונה כי התבגרנו פתאום, ופעם שנייה כי יצאנו פראיירים שלא שמנו לב. ואין דבר יותר נורא לישראלי מאשר לצאת פראייר. לא יודע למה, אבל האימרה הזו רחפה מעל הקשר הזה עוד מההתחלה.
מפה לשם התחלנו מה שנאמר "לצאת". היה כיף, נחמד, סקסי, מטורף, עד ששמתי לב למשהו מוזר: הקשר אמנם התפתח, אבל אני עדיין תקוע בדייט הראשון – ומשלם באבו-אבוה. על בירה או קפה מי בכלל עושה חשבון, אבל מסעדה פה, טיול שם, פתאום אתה מרגיש שבנוסף לשכירות, למיסים, לקנסות, למחירים המזעזעים בשווקים (די, לא קונה עגבניות יותר!) – גם היא יושבת לך על הראש.
אם יש טרן-אוף חזק, זה עניין הקמצנות
אפשר בכלל לקנות מערכות יחסים? (איור: Shutterstock)
אתם בטח תוהים, אז כן, היא עבדה. כן, היה לה כסף. ובואו נשים את זה על השולחן - אם יש טרן-אוף חזק, זה עניין הקמצנות. ובכלל, לנו, הישראלים, יצא שם של קמצנים נודעים. בחו"ל רואים את זה הכי חזק: רבים על עשר סנט עם המוכר באפל סטור בניו יורק, הולכים לגסטהאוס בתאילנד בלי מים חמים, בלי שירותים, ועם שכנים חובבי ליידי בויז רק כי רוצים לחסוך שלושה שקלים, ובכלל אין על מה לדבר על אלה ששותים מי גנגס בהודו. זה מגעיל, זה מעצבן, וזה לא אני.
אבל חלאס, יש גבול. לשלם בלי סוף על בילויים עם בחורה נותן לך הרגשה שאתה יוצא עם, אהה, נערה עובדת. עד שבוקר אחד, היא ביקשה עגנון (50 שקל) לקנות איזו חולצה (אני בכלל שמעתי "אתנן"), ופתאום תפסתי את הראש והבנתי שהיא לא איתי בכלל. היא יוצאת עם הארנק (הריק) שלי. עזר גם שהיא זרקה לא אחת שאני "לא ממש הטעם שלה", "לא סגנון הבחורים שהיא יוצאת איתם" – והיא לא התכוונה למחמאה (אני ממש סתום לפעמים).
לא הבנתי מה מציק לי עד שעמדתי בבוקר מול המראה, ואז זה היכה בי: אני, בץ בוגרשוב, הפכתי להיות שוגר דדי. בקטנה אמנם, אבל עדיין.
קראו לזה איך שאתם רוצים – זנות זה זנות
אפשר בכלל לקנות מערכת יחסים? מישהו באמת יכול להאמין שהיא באמת איתו כי היא רוצה? הייתכן שאנחנו עד כדי כך עיוורים מלשים לב שהשלד שמחזיק את הקשר הזה הוא בעצם שלד שקרי, דק, עשוי מנייר, משטרות? ויותר מזה - יכול להיות שאני אחד מאותם גברים?
התחושה כואבת. למי איכפת מהכסף, כשאתה קולט שהבחורה שאיתך בעצם לא איתך, ושהחיוכים שהיא זורקת לכל עבר אומרים בעצם משהו אחר. שוגר דדי, ספונסר, קראו לזה איך שאתם רוצים – זנות זה זנות. התשוקה העמוקה אליה התחלפה מהר מאוד בבוז – כלפיה וגם כלפי עצמי. היא שמוכרת את עצמה, את כל כולה, בשביל דינרוס, פחותה היא מזונה אומללה שמוכרת את גופה בלבד בשביל מנת סם. למרות שבקשר "שוגר דדי" שכזה, לא ברור מי מוכר את עצמו.
המבחן הכי טוב הוא מבחן ה"אלמלא"
בנג'ו קרא לזה אהבה תלויה בדבר: "בצבא רואים את זה אצל חיילות שמאוהבות בקצינים שמנמנים, בעבודה רואים את זה במזכירות שמפלרטטות עם הבוס הקיפח, חבר'ה יוצאי סיירת שמאוהבים באיזה צרפתיה בגלל המבטא ועוד ועוד. דרגות, עוצמה, שררה, כסף – כולם דברים חומריים וזמניים, שאותה אהבה, מערכת יחסים, תלויה בהם בכדי לשרוד. המבחן הכי טוב הוא מבחן ה'אלמלא' הידוע: אלמלא אותו תנאי, האם מערכת היחסים היתה שורדת? אז נכון, יש ויש. יש כאלה שדורשות תואר+גובה+אוטו+אלוהים יודע מה. אבל אם אתם מצליחים לבודד את אותו משתנה, את אותו נעלם (שבעצם גלוי על פני השטח) – מתבררת האמת המרה, שאין כאן כלום חוץ בלון נפוח של מערכת יחסים. ואז – באהבה כמה במלחמה - צריכים להגיע לרגע ההכרעה: או שממשיכים ומתישהו קורסים, כי זוהר הדרגות/שררה/כסף מתעמם בשלב מסוים, או שחותכים".
"אז מה אתה בעצם אומר?"
"אני אומר, מה שאתה יודע כבר – זה לא זה, ויותר טוב כלום מכמעט".
"אבל רגע, אני זוכר שאמרת לי פעם שלא כולן כאלה. ונכון שהן נמשכות לגברים עשירים, אבל זה לא הכסף, אלא אותם גברים פשוט משדרים ביטחון עצמי גבוה בגלל שיש להם כסף וזה מה שמושך את אותן נשים", ציינתי.
"אמת ויציב ידידי הבצי – אבל נשאלת השאלה - אתה באמת חושב שזה המקרה כאן?"
"לא", עניתי.
"אז באמת תהיה גבר – ותעשה מה שצריך".
אז זה נגמר. וזה נגמר לא כמו שזה התחיל, בלי חוקים טיפשיים, בלי המתנות ריקות וארוכות, ובלי רחמים. משום מה היא בכתה המון, אבל אני ידעתי שהכל מזויף. שקרי. אין ספק שהיא היתה עצובה, אבל לא עלי לכתי, אלא על צינור המזומנים שנקטע. ובאמת, אחרי שבוע ראיתי אותה בבר עם בחור אחר, ושוב, זורקת חיוכים לכל עבר. והוא - הוא מסתכל עליה, מחייך, נהנה, מסתכל אבל לא רואה אותה באמת.
דווקא בחור חמוד, חשבתי לעצמי. אבל מתישהו זה יגמר, היופי והנעורים קמלים להם, ויבוא יום וכבר לא יהיה לה מה למכור. והוא? הוא יבין עם מי הוא יוצא, יתנער ממנה וימצא מישהי חמודה וחייכנית ויקים איתה משפחה, יקנו דירה בקריית אונו ויסעו שלוש פעמים בשנה לכרתים או לרודוס. סוף טוב הכל טוב.
אז למי שקורא את זה עכשיו, ושעדיין תקוע בראש הזה, של אותו בחור שכרגע מישהו עם רכב נוצץ גנב לו את החברה, מקנא בו ואומר "אחח.. הלוואי הלוואי והיה לי .. את האוטו, את הכסף.. אותה!" תבין שמי שמוכר – בסוף לא ישאר לו מה למכור, ובסוף לא ישאר מי שיקנה. ואלה שקונים, בסך הכל משליכים ערימת שטרות על מה שנועד לכסות בור גדול, עצום, באישיותם. תשמח על מה שיש (גם אם אין), כי כמו שבנג'ו אומר: "לפעמים לא לקבל את מה שאתה רוצה – את מי שאתה רוצה – זו הברכה הגדולה ביותר".
לפנייה לכתב/ת 
