מחזיר ניגונים קודמים
בגיל 16 הוא נגע לראשונה בכלי נגינה, אבל מאז לא הניח אותם מידו. הכלייזמר חיליק פרנק משיק בשתי גירסאות את אלבומו השנים-עשר, ובראיון ל-ynet מספר כיצד מגלים ניגונים אבודים, ומדוע האקדמיה אינה מעודכנת
בגיל 33 חונך חיליק פרנק שני תקליטורים חדשים בו-זמנית, המעלים לתריסר את רזומה האלבומים שלו. ימים מספר לפני "פורים קטן" שיחול ביום ו', מוציא פרנק את "פורים בירושלים" - בגירסה אינסטרומנטלית ובגירסה עם שירת מקהלות ביידיש.
פרנק, שאחז בכלי נגינה לראשונה בהיותו בן 16, נחשב היום לאחד מגדולי הכלייזמרים, והוא מופיע בפני קהלים מגוונים – החל מאינטלקטואלים מעונבים חובבי פולקלור, וכלה ב"זברות" של חצר החסידות "תולדות אהרן".
פרנק עצמו הוא חסיד ברסלב וחוקר ניגונים, המתגורר בשכונת זיכרון משה החרדית-ירושלמית. כמו הניגונים שהוא אוסף בקלרינט
הפסד של האקדמיה
"כילד הייתי עולה עם אבי למירון, להילולה של הרשב"י, ושם נהניתי להאזין לניגוני הכליזמר", הוא מספר. "כשהייתי כבר בחור, ביקשתי מהוריי קלרינט, אבל אבי הסתייג מאוד. הוא חשב שזה לא מתאים. למרות זאת, הוא מצא לי קלרינט ישן ומאובק בבוידעם של דוד שלי, והתחלתי להתאמן עליו. אמא שלי שלחה אותי ללמוד אצל רומן קונצמן שגר כמה בניינים מאיתנו, בבני ברק. לא ידענו אז עד כמה הוא מפורסם. רק כשלמדתי אצלו, הבנתי את גדולתו, ועד היום הוא המורה הכי משפיע עליי במוזיקה".
רוקד על כל המגזרים. פרנק (צילום: לולו דאקו, סטודיו אברום בורשטיין)
אחר כך למד פרנק גם אצל משה (מוסא) ברלין וגיורא פיידמן, והשמועה על הקלרניטן המוכשר החלה עושה לה כנפיים. אך גם אחרי למעלה מעשרה תקליטורים, פרנק עדיין משתאה נוכח ממדי ההצלחה. "לא ראיתי בעיני רוחי שאני הופך למוזיקאי בכזה קנה מידה", הוא מודה. "זו היתה סיעתא דשמיא מיוחדת. כשניגנתי בגיל 16 ואנשים התאספו סביבי, חשבתי לי שהם סתם מחמיאים. אני מאוד תובעני ומלא ביקורת עצמית. היום אני ברוך ה' אמן, ורואה בזה מתנת חינם שקיבלתי מה'. לא עבדתי על זה בכלל".
חקר הניגונים החסידיים הפך פופולרי בשנים האחרונות גם מחוץ לחצרות האדמו"רים, וקיבל תאוצה אקדמית. אך לפרנק יש לא מעט ביקורת על הקרע בין העולם האקדמי לחוקרי השטח. "אני רחוק מלעשות דוקטורט בנושא, אבל יש לי בהחלט מה להגיד על חקר הניגונים", הוא אומר. "מקשרים שיש לי עם חוקרים באקדמיה, הם מפספסים המון בזה שהם לא משתפים פעולה עם השטח. יש אטימות מסוימת בעולם האקדמי למי שלא עובר את המסלול שלהם. הם מסתכלים על אלה שמתעסקים בזה בפועל כמו על שמורת טבע.
"יש מה שנקרא 'גרסא דינקותא', ולהם חסר הדבר הזה. אי אפשר להשוות את אותם חוקרים לאנשים כמו השדרן יוסי גיל (מגיש תוכנית רדיו על ניגונים), שגם אם תעיר אותו באמצע הלילה, ותשמיע לו ניגון - הוא יידע להגיד עליו הכל: מאיזו חסידות הגיע, מאיזו תקופה ומי חיבר אותו. ישנם חוקרי שטח שמספיק שתשמיע להם כמה צלילים מניגון שלא שמעו מימיהם, והם יידעו לשייך אותו לחסידות המתאימה. לחוקרים באקדמיה אין את זה, וחבל. אני מכיר אנשים משני צדי המתרס, וניסיתי לעשות חיבורים – ללא הצלחה".
ניגונים שכוחים
גם פרנק טומן ידו בצלחת - והידע שלו בחקר ניגונים הוליד כבר אלבומים על גבי אלבומים. ניגונים שחשף מגיעים עד חצר הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. "כל כמה שאני חוקר, אני לא מגיע לאפס קצהו של הנושא", הוא מצטנע. "בכל חסידות יש רפרטואר שבנוי פחות או יותר אותו דבר. יש ניגונים ראשונים, ויש שלב שני ושלישי. זה בנוי בקומות של דורות.
"בחסידויות כמו חב"ד אין צורך במחקר רב כדי להגיע לניגונים, שכן הם מקליטים את הניגונים. אבל יש חסידויות סגורות יותר, שמאוד משמרות את הניגונים שלהם. בחסידות קרלין, למשל, יש איסור דאורייתא להקליט ניגון. הם מפחדים להפוך את הניגונים שלהם ל'המוניים'. האדמו"ר שלהם מתנגד לזה. יש לי שיטות להגיע למקורות הניגונים. יש גם חסידויות אנונימיות יותר, או כאלו שהתמעטו בשואה, שאני יושב עם זקני החסידות, ומגלה אוצרות".
פרנק אומר כי בחסידויות רבות כלל לא מכירים את מקור הניגונים החסידיים. לכן, במסגרת מה שהפך כמעט למפעל חיים - פרנק מצרף לתקליטורים שלו חוברות ובהן הסברים על מקורות הניגונים שהוא מגיש. התקליטור החדש, בניגוד לקודמיו, לוקח דווקא ניגונים מפורסמים, ומנתח את מוצאם. "אם אני לא מספיק להוציא חוברת בגלל לחץ, אז המפיקים לוחצים עלי לעשות את זה", פרנק אומר. "הם רואים בזה חלק בלתי נפרד מהאלבום, ומבהירים שרבים קוראים את החוברות כמה פעמים, אחרי שהם שומעים את הניגונים".
"לא עדר עזים"
הבחירה להוציא שני דיסקים המאגדים את אותם הניגונים בדיוק, רק בביצועים שונים – תואמת את רבגוניותו של פרנק, המצליח איכשהו, לרקוד על כל המגזרים. "רוב החתונות שאני עושה זה לתלמידי ישיבות הסדר, ובחגים – אני עם אדמו"רים בחסידיות הכי סגורות", הוא אומר. "בשנים האחרונות החסידים יותר מורגלים בעניין של שירה, וקשה להם להיפתח למוזיקה אינסטרומנטלית. בציבור הדתי-לאומי, לעומת זאת, יש פתיחות גדולה יותר לז'אנר האינסטרומנטלי, ועם שני הדיסקים אני מצליח לענות על טעם הקהל".
אך להעדפה החרדית את מוזיקת המקהלות יש סיבה נוספת: "יש מחלוקת בגמרא ובמשניות האם עיקר שירה בפה או בכלי, ואין הכרעה בדבר הזה", פרנק מסביר. "אני לא פוסק הלכה, אבל בגלל הסיטואציה של עיסוקי אני מאלה שחושבים שעיקר השירה בכלי. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואנחנו ממשיכים את שתי המסורות הללו".
על אף ריבוי הכליזמרים, עדיין מעטים המוזקאים הצומחים מתוך השטח החרדי. "כשהייתי נער צעיר זה היה מאוד לא מקובל", פרנק מודה. "אבל היום זה משתנה. הנוער החרדי לומד מוזיקה, ויש הרבה מנגנים צעירים ומצליחים. אני הייתי הראשון לצאת החוצה, וזה מקור לשמחה בשבילי.
"הציבור מתחיל להיות מושפע ממקצוענות, וברוך ה' שלוקחים את זה למקומות טובים. יש היום הרבה יותר פתיחות בחברה החרדית, ומבינים שם שאי אפשר לגדל את כולם כמו עדר עזים, ואני אומר את זה בזהירות רבה. סוף-סוף קולטים שאי אפשר לגדל דורות שלמים על סרט נע. אנחנו לא שטנץ, ולא כולם מסוגלים ללמוד 16 שעות בישיבה, על אף שהערך העליון זה לימוד התורה".
לפנייה לכתב/ת 
