איירון מן

טוב, באמת הגיע הזמן שמישהו ייתן את הדין על התמונה השערורייתית בטור העורך שבמגזין המודפס. זה התחיל כשהוזמנו להשתתף בסדנת ריתוך של מרכז ההכשרות וההשמות; הרעיון נשמע לנו מעניין, רק שלא הצלחנו להחליט מה מגניב לבנות עד שנכנס לחדר כתבנו ר' גלבוע בחולצה עם לוגו הקסדה של Warrior. עכשיו הכל היה ברור: קסדת גלדיאטור. באותו רגע פלט האיש שכותב את טור העורך, לצערו הרב ובלי הרבה מחשבה, את המשפט "אם אתה בונה את זה, אני חובש את זה". אז בניתי.

להקליד את המילה בניתי זה קל. לבנות את המילה הקלדתי זה מסובך. את החוכמה הקטנה־גדולה הזאת למדתי בין כתליו של בניין אדום בדרום תל אביב, שהכניסה אליו מעוטרת בלוח פלדה בעובי שמונה מילימטרים עם כיתוב בחיתוך פלזמה: "מפונקים לא מרתכים". מתחת לשלט הזה פגשתי את גל, המנכ"ל של מרכז ההכשרות וההשמות ולימים גם המנחה שלי בפרויקט הזה, שנמשך על פני כמה מפגשים במהלך שישה שבועות.

במפגש הראשון הראיתי לגל המנכ"ל את הלוגו עם קסדת הגלדיאטור, והוא חייך ושאל אם ריתכתי פעם. עניתי שמעולם לא. "אז בוא תתחיל", הוא אמר לי. "תחזיק ידית של רתכת, תגמור איזו אלקטרודה. תרגיש קצת עם מה יש לך עסק".

העסק הוא ריתוך. חיבור ברמה המולקולרית בין שתי מתכות באמצעות התכה שלהן למצב צמיגי, כמעט נוזלי, וערבוב ביניהן. יש כמה שיטות להשיג את התוצאה הרצויה, אבל בואו נתרכז רגע בפוזה הזאת עם האלקטרודה שכולם מכירים - מה שנקרא בשפה המקצועית "ריתוך קשת", שעושה שימוש בקצר חשמלי כדי להתיך את המתכות. הרתכת, שמספקת זרם של עשרות אמפר, מחוברת בכבל מינוס למשטח העבודה; הפלוס הוא האלקטרודה. מגע בינה לבין משטח העבודה יוצר קצר חשמלי לוהט (זאת הקשת) שמתיך את החומרים המעורבים ומאפשר את עבודת הריתוך.

זה נשמע פשוט, אבל זה לא. בעיקר לא בתחילת הדרך. מדובר בקרינת UV חזקה ובטמפרטורות של לוע הר געש, ומכאן ההכרח ללבוש ציוד מיגון שכולל סינר עור עבה, שרוולי עור שתלויים על הצוואר ברצועה גמישה, כפפות עור עד גובה המרפקים ומסכה. ועכשיו, בתוך הציוד הכבד והמסורבל והחשוך הזה צריך לייצר תנועה עדינה ומדויקת. למשל: כדי להצית את הקצר החשמלי צריך לגעת לרגע עם האלקטרודה במתכת, אבל כדי לרתך צריך להחזיק אותה מרחפת בגובה כמה מילימטרים.

הגליק בהצתה הוא לשלב בתנועה עגולה אחת בין החיכוך לריחוף. בהתחלה זה טיפה מתסכל, אבל בסוף קולטים את התנועה ומצליחים להצית וגם לשמר את הברק הקצרצר והמטורף שנדלק שם בקצה. הקצר החשמלי הזה בוער בכמה אלפי מעלות וממיס את חוט האלקטרודה, את הציפוי שלה ואת המשטחים המרותכים, ועכשיו הקטע הוא לשמור מרחק קבוע של אלקטרודה שהולכת ומתקצרת. זאת צניחה ליניארית ומחושבת של כף היד, כזאת ששומרת את קצה האלקטרודה בגובה הקריטי. נגעת במשטח המולחם? האלקטרודה מותכת אל המשטח ונדבקת. ריחפת מילימטר גבוה מדי? הקצר נפתח וכל העסק כבה ונעלם.

וכל זה רק כדי לשמור את הטכנולוגיה במצב On. כדי ממש להשתמש בה צריך לפתח עוד מיומנות לא פשוטה: שמירת קצב תפירה נכון. קצב איטי מדי ירכז יותר מדי חום למשך יותר מדי זמן על קטע מסוים, ופשוט יחורר אותו בהתכה. בקצב מהיר מדי לא תספיק לעבוד עם החומר, והתפר יצא דק וחלש.

ברגע שמצאת את הקצב, המשימה היא לנוע בקו ישר תוך כדי תנועת ערבול מיניאטורית שאוספת חומר מותך משני המשטחים ומערבבת אותו; זאת התנועה שיוצרת את הקשקשים האלה שרואים כשמסתכלים מקרוב על משטח מרותך. יד אמן יודעת ליצור מין תולעת בעובי אחיד, ישרה כמו סרגל, עם קשקשים במרווחים מיניאטוריים קבועים. אצלי זה נראה כאילו מישהו פוצץ נפץ בקערת חומוס.

רק אחרי התפר הראשון שלך אתה מפנים שריתוך טוב הוא מיומנות בדרגת אמנות. יש בזה מחשבה והבנה עמוקה, ונדרשים זמן וסבלנות. צריך לכייל את הגוף לתנועות, לייצר זיכרון שריר, ואז להמשיך ללטש את הטכניקה על בסיס יומיומי. המורים במרכז ההשמות עושים בדיוק את זה. עיקר פרנסתם במקומות אחרים - בריתוך בפועל בתעשייה האווירית, או בבתי הזיקוק - והם בעלי מקצוע כל כך משופשפים שכיף לצפות בהם במלאכתם. באמצע הבלגן של הלמות

 פטיש ושיופי הדיסק שיורק גיצים ועשן סמיך עם ריח חזק של חשמל, הם מוצאים שקט מאחורי המסכה השחורה. בזזזז, ויש שם תפר מושלם.

רתך מיומן עובד עם קצה האלקטרודה בתוך מה שנקרא "אמבטיה". להבת הקשת החשמלית שלו מתעמעמת מעט בתוך בריכה קטנה של חומר מותך, שנראית דרך מסכת הריתוך כמו הראש הזוהר של תולעת התפר. שם מתערבל החומר משני החלקים עם החומר שממנו עשוי החוט שבמרכז האלקטרודה, והכל מתאחה ליחידה אחת.

על לוח פלדה כבד בעובי שמונה מילימטרים הצלחתי גם אני לבצע תפר סרק ראוי לשמו, אבל הניסיונות לחבר שני לוחות פלדה כבר היו יותר מורכבים, אם להיות עדין עם עצמי. אם לא להיות, אז הגעתי לרמות כיעור חדשות. שינויים בעובי, בועות, חורים - והכי גרוע, אחרי כל הבלגן נותרו שני הלוחות פרודים. זה היה רגע של ייאוש, כי מראש הוחלט שהקסדה תיבנה מפח בעובי מילימטר וחצי. עם רמת ריתוך כזאת, לעבוד על פח יהיה כמו לנסות לכתוב על נייר עם זיפו.

יצאתי להרפתקה הזאת בלי שום רקע, וקפצתי ישר למים עמוקים ודי רותחים. גל המנכ"ל ראה את המצוקה שלי, ויעץ לי לעזוב קצת את הריתוך ולנצל את הזמן ליצירת החלקים הנפרדים שיולחמו להם מאוחר יותר. ככה יצא שהקסדה החלה את דרכה כלוח פח שטוח בעובי מילימטר וחצי שעליו משורטטים בגיר קווים לחיתוך לפי שבלונות שצוירו על דפי A4: רצועה היקפית

 לראש, רצועת אורך מעל הפדחת, מגיני הפנים. בתוך רדיוסים שאי אפשר להיכנס לתוכם עם דיסק החיתוך החשמלי, למשל חיתוך חרכי העיניים, חפרנו עם אלקטרודה עבה בזרם גבוה. היא המסה את הפח במגע ראשון, והוא פשוט נשר בטיפות. את גימור החיתוך ביצעתי עם דיסק שיוף, מכשיר שעובדים איתו באחת משתי דרכים: במצב כמעט ניצב שאוכל הרבה חומר ומעצב את החיתוך, או בשיוף שטוח שעושה תיקונים עדינים ומחליק את הקצוות.

כשהחלקים היו חתוכים ומוכנים החל שלב העיגול בערגול: הצמדתי את לוחות הפח לחתיכה של צינור פלדה גדול, וכופפתי אותם והכיתי בפטיש עד שהתעגלו בדיוק במידה. אחר כך החזקתי את כל החלקים במקומם, וברגע אחד נוצר הפרצוף של הגלדיאטור.

חשמל, כוח, חום. ברגע שכלים מכניים וחשמליים הופכים להיות הארכות מוגברות־כוח של הידיים, אין גבול. אם יש לך מספיק אנרגיה, אפשר לעשות הכל בפלדה. להעביר אותה בתוך שניות ממצב גז דרך נוזל אל מוצק ולהפך. לחתוך אותה, לקפל אותה, לערגל, לערבב, לרקע, למרק, להתיך שתי חתיכות לאחת. מתכת יכולה להתנהג כמו פלסטלינה, כמו נייר, כמו נקטר סמיך, כמו סתם מתכת. כל מה שנדרש ממך זה החלטה, ומוכנות להתמודד עם החום במטבח. כווייה חדה, צריבה בעורף, קילוף עור קטן או בומבה על האצבע עם הפטיש. הכל הולך, כי אם מרתכים לא מפונקים וכל זה.

למורה איציק, שגילו כגיל המדינה, כבר לא קורים דברים כאלה. היד שלו יציבה כמו בטון והקול שלו בוטח לחלוטין כשהוא אומר: "אני אתן שם כמה פיקים להחזיק את זה במקום, ואז תמשיך". פיקים, אגב, כשמם כן הם: נגיעונת קצרה עם הרתכת שיוצרת נקודת חיבור קטנה.

את הנקודות שעשה איציק כשקיבע את חלקי הקסדה למקומם ניסיתי אני לחבר בקווים עם רתכת CO2. במקום אלקטרודה חיצונית היא מזינה חוט באופן אוטומטי, כך שהיד קרובה יותר לנקודת הריתוך וקל יותר לדייק. כלומר, בתיאוריה: בתכלס עדיין יצאו לי כמה גושים מושפרצים, אבל כבר לא היה לי אכפת, כי כשהחזקתי את השלד השלם של הקסדה חשתי פרץ של רעיונות יצירתיים. או מרושעים. תלוי על איזה עמוד בעיתון אתה חתום.

מצאתי את כל מה שאני צריך בארגז פסולת של מוסך אופנועים. היו שם ערמות של גלגלי שיניים מאופנועי שטח וגם בוכנות ושסתומי טיטניום ובלמי דיסק ושרשרות טיימינג קטנות ומגניבות. פתאום היה כל אחד מהם עולם ומלואו: לא עוד ג'אנק כבד וחסר תועלת, אלא יצירות עדינות ומדויקות שחושלו למטרה ספציפית ויועדו לעמוד בעומסים שקשה לדמיין. בפעם הראשונה הבנתי איך נראה אופנוע דרך העיניים של מי שמתעסק בעיבוד מתכת. ירדתי לפרטי פרטים ונחשפתי לכמות המתכות השונות שמרכיבות אותו, לעיבודים השבביים המיניאטוריים, וליציקות ולריתוכים הידניים שתפרו צינורות עגולים לכדי שלדה שנחשבת לאגדה על גלגלים. 

חנות פאות במגזר הקווקזי 

אלא שאפילו ריתוכי השלדה מחווירים בהשוואה לאלה שתופרים את שופרות האגזוזים של מנועי שתי הפעימות. אלה יצירות תלת־ממד שעשויות מפח בעובי נייר, מעיים נפוחים שמתפתלים סביב עצמם, מתנפחים לכדי בועה מוארכת ואז הולכים וצרים לכיוון המשתיק. במקרה של KTM, הבחורה שמרתכת אותם במפעל היא אלופת אוסטריה בריתוך. על רקע הזיכרון הטרי של החורים החרוכים שקרעתי בפלדת שמונה מילימטרים, לא נותר אלא לסגוד לה.

מהחוויה במוסך יצאתי עם גלגל גדול שמעוטר ב־45 שיניים, ועם דיסק בלימה "ווייב" (היקף גלי) בקוטר 220 מ"מ. שניהם סיימו את חייהם על אופנוע שטח. את גלגל השיניים חתכתי כך שחלק מהרדיוס שלו יוכל להתיישב לאורך הקשת שמעל הראש כמו בתספורת מוהיקן; את דיסק הבלימה חתכתי באופן שידגיש את הגלים על ההיקף, וייצרתי ממנו את זוג הקרניים. בהשראת טנק המרכבה חתכתי גם שרשרת קטנה לשבעה מקטעים קצרים של כמה חוליות, וייעדתי אותם לחפות על העורף של הצריח שהחל לתפוס צורה מרשימה.

מורה בשם גדעון בחן את כל הפריטים וקבע: גלגל השיניים הוא פלדה רכה שלא יהיו איתה בעיות, וגם השרשרות כאלה, אבל בדיסק הבלימה בטח יש נירוסטה שדורשת אלקטרודה מתאימה. וישנם עשרות סוגים של אלקטרודות. לפלדות פחמן, לסגסוגות, לפלדת אלחלד, לעמידה בשחיקה, לחירוץ ולחיתוך. הן נבדלות בעצמת הזרם שבו הן מיועדות לעבוד, בסוג הזרם - ישר או חליפין - ובמצבי הריתוך שבהם אפשר לעבוד איתן. המשתנים הם הרכב חוט המתכת שרץ בתוך האלקטרודה, העובי שלו, וגם סוג החומר שמצפה את האלקטרודה. מתפקידו של הציפוי האפור הזה להיות מותך לתוך האמבטיה, ולספק הגנה מפני חמצון של תהליך הריתוך. זאת הקליפה שנוצרת על התפר, ומכונה "שלאקה". כשהריתוך מתקרר מורידים אותה במכות פטיש קלות. ורק כדי לסגור פינה, מתחת לריתוכי הקרניים של גדעון אכן התגלה התפר הזהוב של הנירוסטה.

כדי לרתך את גלגל השיניים לפדחת השתמשנו באלקטרודה של 1.6 מ"מ ובזרם של 40 אמפר. גדעון נתן פיקים מדויקים שהחזיקו את הגלג"ש במקומו לקראת תפירת השלמה שלי. מאחור, על עורף הברזל, ריתכנו את שרשרות המרכבה. גל המנכ"ל מצא כמה חלקי פרזול מעוטרים ומסולסלים, ואני חתכתי מהם חלקים שנהפכו לעיטור על המצח ולמגן האף. אם אפשר לעשות את המפלצת הזאת כבדה יותר, אמרתי לעצמי בזמן שריתכתי אותם בעצמי ואפילו עשיתי עבודה הגונה, אז למה לא.

השלב הבא היה בניית מעמד ראוי לשמו. הוא הורכב מפרופיל מרובע בגובה 40 סנטימטר ומבסיס פלדה בעובי שמונה מילימטרים. הבסיס היה עגול, אבל דיגדג לנו להשתמש בחיתוך פלזמה, הביג מאמא של עולם הברזל: קצר חשמלי שדרכו נדחס סילון אוויר בלחץ לכדי חוד שבוער בעשרות אלפי מעלות. אבן נייר ומספריים, מכירים? אז חשמל ולחץ אוויר חותכים מספריים כמו מים ופלדה עבה כמו מיונז. עם המכשיר הפסיכי הזה היה מהפנט לחתוך את עיגול הפלדה לצורת להבה.

רוברט מ' פירסיג אמר שאדם העוסק בעיבוד מתכת רואה את הפלדה עצמה כמשהו נעדר צורה לחלוטין. היא יכולה לקבל כל צורה שתחפוץ אם אתה מיומן למדי, וכל צורה מלבד הצורה שאתה חפץ בה אם אתה לא. צורות, קבע פירסיג, הן מה שאתה מגיע אליו. מה שאתה "מעניק לפלדה". אני הענקתי לה צורה שמזכירה את האיש במסכת הברזל, ומשקל שמזכיר את הרולות האלה שהודפים כדורי ברזל.

"בדיוק בזמן, אמרו שקסדות חצי זה מסוכן"

הנגיעות האחרונות היו סבב גימורים פריסטייל. השלמתי תפירות עם אלקטרודה 1.6 ב־40 אמפר, חיזקתי את ריתוכי הפרזולים, הברשתי הכל במברשת פלדה וניקיתי בסמרטוט את סימני החום הלבנים. ירדתי על הקסדה עם דיסק חיתוך ופטיש ודיסק שיוף ואלקטרודה עבה בזרם גבוה, מושך עליה צלקות הצתה שהשאירו סרטים דקים של גושים מותכים בתוך הפח. שרטתי, החלקתי, כופפתי, יישרתי בחזרה. עפתי. הכרתי את חדוות היצירה במתכת, וגיליתי שזאת הנאה ייחודית. התמודדות מאתגרת, מחשבתית ופיזית, שלוקחת מחשבה ומעצבת אותה בברזל.

לקראת סיום, מתוך אקט של טוב לב גרידא, הברגנו לתוך חלל הקסדה את החלק הפנימי של מסכת רתכים. זאת קונסטרוקציית פלסטיק מרופדת שמתהדקת על הגולגולת כמו כובע, ועשויה לשפר את חוויית החבישה של גוש ברזלים חד ומצלצל משלשלאות ששוקל יותר משלושה קילו.

לא יודע. לא אני הסתובבתי עם זה על הראש.