"לפעמים כישרון קודם לחירות והומאניות"

מקומו של הפרט בהיסטוריה, ברגעיה החשוכים והסוערים ביותר, הוא נושא רבים מסרטיו של אישטוואן סאבו, מבכירי במאי הונגריה, שהגיע לארץ כאורח שגרירות ארצו לרגל רטרוספקטיבה הכוללת תשעה מסרטיו - בין המוכרים שבהם נמנים "התוודעות" (1979), "מפיסטו" (1981), שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, "הנוסן" שהיה מועמד לפסלון המוזהב, ו"סאנשיין" (1999), הסוקר שלושה דורות בקרב משפחה יהודית-הונגרית.

סאבו בן ה-73 ביים את סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "עידן האשליות", ב-1965, אבל היה זה סרטו הבא, "אבא", שנעשה בשנה שלאחר מכן, שמיקד בו את תשומת הלב הבינלאומית. גיבורו הוא ילד יתום מאב שבונה לו בדמיונו ובסיפוריו דמות הרואית ומיתית של אביו המת. דרך הסיטואציה הזו מבסס סאבו סיפור שעניינו הקשר שבין הפרט לעבר - הלאומי והפרטי - ואת הצורך של הילד, כמייצג של אומה שלמה, בגיבורים.

בשם האב. סרטו השני של סאבו - "אבא"

"אבא שלי מת כשהייתי בן 7, גדלתי בלעדיו ויצרתי סיפורים", מתייחס סאבו בראיון ל-ynet לסרט שפתח את הרטרוספקטיבה. "יותר מ-50 אחוז מהילדים בבית הספר היסודי שבו למדתי גדלו ללא אב. כך זה היה בתקופתי".

"מפיסטו", הסרט הראשון בטרילוגיה של סאבו שעניינה יחסי פרט-שלטון (אחריו הגיעו "קולונל רדל" ו"הנוסן"), בוחן את יחסי הגומלין שבין הרגע ההיסטורי, הפרט והאמנות, ואת צדדיו המושכים וההרסניים של הפיתוי שבכוח. הסרט מבוסס על רומן מאת קלאוס מאן, והוא מביא את סיפורו של שחקן (קלאוס מריה ברנדאואר שמככב בכל שלושת הסרטים), הבוחר לשתף פעולה עם השלטון הנאצי כדי שיוכל להמשיך לשחק.

סוגיה הונגרית

באמצעות דמות זו חוקר סאבו שאלות של אחריות ומוסר, טשטוש הגבולות שבין פשרה ואופורטוניזם, והיטמעותו של שחקן בדמות שהוא מגלם. "השאלה שסרטיי מעלים היא איך להתמודד עם העולם שסביבך, ובגלל שאני גר במרכז אירופה ושם נולדתי - הסיפורים עוסקים בקשיים אותם חוו בני הדור שלי או הוריי וסביי", אומר סאבו.

"מפיסטו" - סרטו המופתי של סאבו זוכה האוסקר מ-1981

"אנשים, במהלך חייהם, צריכים להרגיש ביטחון. והשאלה היא איך להשיג את זה. אז אתה חייב להתפשר, והשאלה היא עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כשאתה מתפשר, באיזה שלב הפשרה שלך מפסיקה להיות דבר טוב".

ב"מפיסטו" אתה למעשה אומר שפשרה היא לא אופציה.

"במקרה של 'מפיסטו' יש לנו אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן, והוא חושב שעליו להתפשר רק כדי להצליח לבטא את הכישרון שלו באופן יומיומי. קחו לדוגמא את ורנר פון בראון, מדען הטילים, שעבד בשביל הנאצים רק כי זו היתה הדרך היחידה בעבורו ליצור את הטילים שלו. אז אתה נהיה אדם מאושר, עד שפתאום אתה מבין מה הם עושים איתם, ואז מה תעשה? תגיד שאתה מפסיק לייצר? ששכחת איך עושים את זה? או שתבחר להיעלם או להתאבד?

"או, נניח, לני ריפנשטל, יוצרת סרטים בעלת כישרון אדיר, שהשתמשה בכישרון שלה כדי לתת כוח לנאצים עם הסרטים שעשתה. 600 אלף אנשים צעירים הצטרפו למפלגה הנאצית רק בגלל הסרטים שלה. מה תעשה עם הכישרון שלך כשאתה מקבל ממשטרים כאלה תמיכה כדי להשתמש בו?

"ואז לפתע אתה מבין, 'אוי לא, אני לא יכול לתת את הכישרון שלי לאנשים האלה'. אבל הסירוב הזה מצריך כוח אחר, ומצריך דמות אחרת. ב'מפיסטו' רציתי לספר סיפור על מישהו מאוד מוכשר שבלבל את עצמו בתוך ההקשר הפוליטי ואיבד את עצמו. ראיתי אנשים רבים במצב הזה".

"קולונל רדל" - קבור בארון האוסטרו-הונגרי

סרטי הטרילוגיה מבקשים לייצג דרך גיבוריהם מורכבות היסטורית, חברתית ופוליטית. "קולונל רדל" (1985), למשל, מבוסס על פרשיה שהסעירה את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובמרכזה איש צבא אוסטרי שנסחט לרגל לטובת הרוסים כדי שלא ייחשפו נטיותיו ההומוסקסואליות. "הנוסן" (1988) מביא את סיפורו של חייל בעל כוחות טלפתיים שמנבא את עליית הנאציזם לשלטון.

מסכות, לא רק בפורים

גיבוריו של סאבו נאבקים לשרוד בתקופה של שינוי מתמיד ומשטרים מתחלפים באירופה, ולא פעם נדרשים להתחפש, להתחזות או להסוות את מהותם הפנימית. "גודלתי בחברה, בה היתה לך שפה אחת בבית ושפה אחרת בה דיברת בחוץ, בבתי הספר ובחברה הגלויה. מעולם לא היה מותר או מומלץ לומר בקול מה ששמעת בבית", מאשר סאבו.

האדם מחליף תחפושות כל החיים. סאבו (צילום: אמיר בוגן)

"בבית תמיד אמרו לי להיזהר, ולא בהכרח להגיד את האמת. כל הדמויות המוצגות בסרטיי לובשות מסכה מסוימת עבור החברה, ויש להם מסכה גם בחייהם הפרטיים, ולפעמים קשה לראות את פניהם האמיתיים של האנשים. אבל זו לא אשמתו של לובש המסכה - הנסיבות הן שמאלצות אותך להשתמש בה ולשמור את חייך הפרטיים".

ב'מפיסטו' נראה שכל שנותר הוא המשחק.

"הדבר הבסיסי הוא חיפוש אחר תחושת ביטחון. כאיש תיאטרון, הגיבור שם רוצה להיות בטוח שהכישרון שלו יתקבל וייעשה בו שימוש על ידי החברה, וכך הוא יהיה מאושר. הוא צריך במה כדי להיות המלט. חופש, סולידריות או הומאניות אינם דברים מעניינים עבורו".

בשני העשורים האחרונים ביים סאבו הפקות בינלאומיות כמו "לפגוש את ונוס", "סאנשיין" ו"להיות ג'וליה". ושוב, בולט העיסוק בתיאטרון, בהתחפשות ובהעמדת פנים. הוא אינו סבור שעבודתו השתנתה בגלל השינויים שהגיעו עם נפילת מסך הברזל, הדמוקרטיה, והאפשרות לעבוד באירופה ובכל העולם. בימים אלה הוא משלים פרויקט חדש בשיתוף הלן מירן - עיבוד למחזה של מגדה סאבו "הדלת".

"להיות ג'וליה". אנט בנינג וג'רמי איירונס בשירות סאבו

"במבט לאחור אני יכול לראות שינוי מהותי אחד שקרה, וזה שהבנתי שהאופן בו אני מספר סיפורים לא יכול להגיע תמיד לכל הקהל הרחב, כי הטכניקה שלי היתה כמו עבודת פסיפס", הוא מסביר, "לא היה רק גיבור אחד, והקהל אוהב לעקוב אחרי גיבור יחיד או שניים, ולהזדהות איתם. אם אתה רוצה שהם יגיעו לקתרזיס אתה זקוק לאדם שיוכלו להזדהות איתו לשם כך".

עברת את השואה כילד, וכמה שינויים פוליטיים שאנחנו רואים ב"סאנשיין", אתה מעביר משהו מהניסיון וההתמודדות שלך כאדם וכיוצר בסרטיך.

"לא מעניין אותי לספר סיפור רק כי אני רוצה לעשות סרט, אלא להיפך - אני רוצה לעשות סרט כי אני רוצה לספר סיפור. אני מנסה לספר סיפורים תמיד כך שהם ייצגו דור, או קבוצת אנשים, כי אני לא מאמין בסיפורים אישיים מדי, יותר חשוב לייצג אנשים. זו המתודה שלי לפיה אני עובד. אני מייצג את הקהל, ואני מספר את הסיפורים האלה עבור אותו קהל. מאחורי כל הסיפורים נמצאים החיים שלנו.

"סאנשיין", שלושה דורות של משפחה יהודית

"החוויה הגדולה והמאושרת ביותר עבורי ב'סאנשיין' היתה, שאנשים נגשו אליי ואמרו 'זה עליי, זו המשפחה שלי שם. זה על המשפחה שלנו, איך אתה מכיר אותנו?' זו חוויה משותפת, לא רק שלי". סאבו, בן למשפחה יהודית, שהוסתרה במעונם של נוצרים מקומיים. נוגע בסרטיו גם בבעיית האנטישמיות, שמרימה שוב ראש בהונגריה לאחרונה. "אנטישמיות זה מחלת נפש, וכמו כל מחלה יש לה היסטוריה. משטרים תמיד מחפשים את מי להאשים".

ב-2006 נחשף כי סאבו שימש בימי השלטון הקומוניסטי כמודיע מטעם השירותים החשאיים ואולץ להלשין על חברים חתרנים לספסל הלימודים.

צל מן העבר ששופך אור חדש על יצירתו והדילמות שהוא מעלה בנוגע לפרט תחת אקלים פוליטי וחברתי משתנה. היום, נוכח הימין הלאומני המתחזק בהונגריה, מנסה סאבו שוב לשמור על איפוק ונמנע לעסוק בסוגיות, שיקשו עליו את היצירה החופשית במשטר הנוכחי. הוא מקווה כי נציגיו לא יגבילו את חירותו היצירתית. 

"אני לא מגלה עתידות. החיים הם הרפתקה. זה לא התפקיד שלי, לדבר על פוליטיקה, בשום פנים ואופן לא. אני מספר סיפורים, ועושה סרטים כי אני רוצה לספר סיפורים וזו הדרך בה למדתי לספר אותם. אני לא כותב טוב, לא צייר, מוזיקאי או שחקן טוב. מה שאני עושה זה להגיד לאנשים אחרים איך לעשות את זה. כך נעשיתי במאי, כי אני לא טוב מספיק במשחק. זה הכול".  

השתתפה בהכנת הכתבה: לירון סיני