קונצרט חגיגי של השפה העברית

לקרוא את "שארית החיים" של צרויה שלו, זה כמו להיות בקונצרט חגיגי של השפה העברית. אם מבחינה פואטית יורם קניוק ולאה איני (במיוחד ב"ורד הלבנון") הם ואריאציות של ג'אז, צרויה שלו היא מנצחת על תזמורת סימפונית, קונטרול פריקית במובן החיובי, כי שום תו שלא מכוון במדויק לא יחמוק מאוזניה, היא שומעת בכל רגע נתון את כל הכלים, והיא נעה איתם ביחד קדימה ואחורה, וכל פראזה אפשר לקלף לשכבות בצל של רגש.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

ככל שעובר הזמן דומה שאוזניה אף מתחדדות יותר, ועוד כלים ונגנים דמיוניים חוסים תחת צללי השרביט שלה. קריאה בספרים של שלו היא תמיד קריאה דו שכבתית. אפשר לנסות אולי להקשיב רק למוזיקה, או לקרוא רק את הסיפור, אבל הכוח הוא בתפירה ההרמונית של שניהם. כמו גוף ונפש.

סיפור אהבה קטן-גדול ב"שארית החיים" (מתוך עטיפת הספר)

לכן, הספר הוא קודם כל יצירה אסתטית מורכבת שמזמנת חוויית קריאה לא שגרתית; הגוף רוצה לשעוט בכל הכוח קדימה, לגמוע את הנרטיבים במן בולמוס, אבל הנפש חותרת דווקא לכיוון ההפוך, לתת כבוד ולהתעכב על כל פראזה של כינור, כל מצילה, כל יפחה של טרומבון. ובמובן הזה, הנפשי, (מוזיקלי), הסימפוניה של "שארית החיים" לא פחות עוצמתית ויפה מהסימפוניות הלשוניות של "חיי אהבה", "תרה" או "בעל ואישה".

מסע בעקבות הגאולה

האם יוצאת למסע אחורה בזמן, אל הוריה החלוצים בקיבוץ, ומופיעה בהווה רק בסיטואציות מאוד נייחות מבחינתה. בנה אבנר, עו"ד המנהל מלחמות חצי אבודות בעד החלשים בחברה וכנגד המדינה, פוגש במקרה זוג שאהבתו הגלויה ממוטטת אותו, אך גם בונה אותו מחדש, והוא יוצא למסע פרטי בעקבותיהם, ובעקבות החוסר הגדול באהבה שיש בחייו שלו. גם אחותו דינה מגלה את החסך הגדול בחייה, בתה כבר התבגרה, והצורך הזה בילד, באהבה מסוג ילד, מוציא אותה למסע מסוג אחר, מסע בעקבות הילד החדש, בעקבות התיקון, בעקבות הגאולה, שנמצאת דווקא בסיביר.

סיפורה של דינה מעורר מחשבה כי אולי המעשים הכי נאצלים יכולים להיעשות דווקא מהמקומות הכי לא נאצלים בנפש האדם, כפי שהמעשים הכי נפשעים דווקא יכולים להיעשות מהמקומות הכי נאצלים. סיפורו של אבנר מעורר מחשבה דווקא במישור הלאומי שלו, כי בעצם אפשר לראות ב"שארית החיים" דיוקן דורי של תפלות קיומית.

שלו משרטטת בשרביטה את אותה תפלות שבהוויה הבורגנית של הדור השני למייסדי המדינה, הדור שהוטל לפרוגטריום שבין האתוס הלאומי לאינדיבידואליזם, ומשוטט שם עיוור ומוכה חסכים, עם כמיהה אדירה וחסרת מנוח לאהבה, אותה אהבה שהוענקה לו על ידי הוריו בדרכים מסתוריות, שלא לומר מפוקפקות, והוא כתגובת נגד מנסה לכפות אותה בכל הכוח (לעיתים עד חנק) על ילדיו.

אתוס שהפך לאהבה

המקומות בנפש הישראלית שפעם הכילו אתוס, סולידריות ואמונה חזקה ברעיון הציוני, נותרו בעצם ככלי קיבול ריקים, והדמויות של שלו משוטטות בעולם בניסיון למלא אותם, הן בוחרות לנסות למלא אותם באהבה, במספר סוגים של אהבה, זו תמיד נראית הבחירה הכי הגיונית, הכי מובנת מאליה, לא תמיד בהכרח הבחירה הכי נכונה, אבל בהווה

הישראלי השותת זו כנראה הבחירה היחידה שניתן לעשות.

הדור של הילדים והנכדים יהיה כבר דור אינדיבידואליסטי לגמרי, את כלי הקיבול שלו הוא ימלא דווקא בדברים אחרים, אבל גם באהבה, כי אי אפשר אחרת. אבל אהבה בספריה של שלו תמיד תהיה כמו שמיכה, תמיד יצטרכו למשוך אותה מצד אחד, ואף פעם היא לא תכסה על כל המשפחה, על כל ההוויה, על כל החסכים. כשחיים חדשים מוענקים - מישהו מת, כשהאחות מוצאת את הנתיב עבור אהבה מתוקנת, דווקא אז אחיה נפלט מקנו המשפחתי, אף פעם לא תהיה מספיק אהבה לכולם, אף פעם השמיכה לא תכסה את הכל.

החסך הזה, המקומות אותם השמיכה לא מצליחה לכסות, אלו כמעט תמיד כני השיגור משם ממריאות הדמויות של שלו, זה מה שמטלטל את תפיסת המציאות שלהם וגורם להם לעשות מעשים מפתיעים שאין מהם דרך חזרה. חלקן מסיימות את המסע שלהן מכוסות, עטופות. חלקן קופאות מקור. כי כמו בשמיכה, אף פעם לא תהיה מספיק אהבה ברחובות (כמו בשיר שהלחינה המוזיקאית רונית רולנד על סמך טקסט מתוך "תרה"), תמיד משהו יישאר מבצבץ בחוץ.

"שארית החיים" מאת צרויה שלו. הוצאת כתר, 336 עמ'