אין לי פילטרים

על הדלת בבית של אורנה פיטוסי תלוי ציור עם שלוש בנות ים. במקום הפרצופים שלהן יש תמונות של אורנה ושתי הבנות שלה, שירה (7) ותמר (5). "הייתי ככה קרובה לצייר את זינה הנסיכה הלוחמת", היא מגחכת, "אבל בסוף ציירנו שלוש בנות ים, שיש בזה עצמה נשית וגם איזה רוך. אני לא רוצה להחדיר בהן פמיניזם חזק שבועט בגברים, אני רוצה שיאהבו את המין הגברי, אבל יהיו מודעות לכוח שלהן".

בגיל 43 אורנה פיטוסי מתחילה לחזור. לא לחיים, חלילה, היא היתה שם כל הזמן, לחיים שלכם. בשמונה השנים האחרונות היא הספיקה להינשא לאורן רביב, איש סאונד, להביא לעולם את שתי הבנות, להיפרד מרביב ולפתוח דף חדש. אבל מי שפרצה ב"הפוך" המיתולוגית, תויגה כבליינית נמרצת, נכנסה לתקופה שהיא מכנה "שבע השנים הרעות", שבהן נעדרה מתעשיית הבידור, למעט טפטופים בסדרות כמו "מסכים", "סרוגים" ו"אולי הפעם". עכשיו היא מתחילה להרגיש את הבעבוע המחודש של ההצעות. חושבים עליה.

"לתיאטרון כבר לא אחזור. אני אוהבת מצלמות" (צילומים: שחף טויזר)

"אני לא יודעת", היא מנסה לספק הסבר לתקופת היובש, ואז נעצרת בכנות אופיינית. "אני כן יודעת. אני מסתכלת אחורה ואני מבינה שמאז שהבנות נולדו היתה ירידה. אולי בגלל שהתעשייה שבעה ממני, יש נטייה לחפש כל הזמן את הדבר הבא. אולי גם זה שהתבגרתי וצריך למצוא תפקידים שמתאימים לגיל. ויכול להיות שבתת־מודע, כשהפכתי לאמא פחדתי שיגיעו ההצעות ומה אעשה, איך אסתדר".

יש נשים שעושות את שניהם.

"כן, יש שחקניות שדי מהר התאפסו על עצמן דאגו לאופר טובה והמשיכו. אני זוכרת שתמיד בראיונות כרווקה אמרתי שכשאהיה אמא, אני רוצה להיות בבית ולהכין חביתות בערב לילדים שלי, ואשכרה כל ערב כשאני מכינה חביתה אני נזכרת במשפט הזה. לא שיש לי בעיה עם חביתות, אני מתה על חביתות".

וחסר לך האדרנלין?

"חסר לי, זה כל הזמן חסר. זאת נפילה לתהום, בור בלי תחתית. ורק מי שהיה בכלא יכול להעריך את החופש. אם זה סורגים של דיכאון או של האין קריירה".

הבנות מבינות שדברים הולכים להשתנות?

"רק אמרתי להן שיתכוננו שבתקופה הקרובה הן יראו אותי קצת פחות בבית. הן התרגלו לראות אותי כל הזמן, אז הסברתי שהן לא יישארו לבד ועטפתי את זה ב'יהיה יותר כסף לעשות את הדברים שרוצים'. הדבר האחרון שרציתי הוא שתהיה להן דמות של אמא בבית, עקרת בית כזאת שלא מגשימה את עצמה. הן לא ידעו איך הייתי בעבר, כשהיתה לי וואחד קריירה. הן מכירות אמא בטרנינג".

אז תחזרי לפול טיים ג'וב?

"לתיאטרון כבר לא אחזור. גם אין לי געגוע לשם. אני אוהבת מצלמות. תני לי מצלמות, אני מחייכת. עוד ב'הפוך' הצלם היה אומר, 'פיטוסי, איך שהיא נכנסת לסט ורואה מצלמות, העיניים שלה נפתחות', וזה נכון".

ההיסטוריה האישית של פיטוסי, זאת שצפה ביתר שאת כשהיא מגדלת ילדות משלה, כוללת התייתמות מאם בגיל 12 בתאונת דרכים. "מוות חטוף, מוזר ולא צפוי. זה נמצא בסיסטם, אין ספק", היא קובעת. "אחת לכמה זמן שתיהן באות אליי, בוכות, הן לא רוצות להגיע לגיל 12. בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בשוק. אני תמיד אומרת להן שזה לא שכל האמהות מתות כשהילדים מגיעים לגיל 12, יש לי תוכניות להישאר איתן הרבה זמן. אבל גם כשאני מרגיעה אותן, זה נמשך".

את אמא מגוננת.

"כן. לפעמים יש גם סטרס שאני מכניסה לחינם, אבל אני מעדיפה שיסבלו מאמא חרדתית מאשר מתקיפה מינית. זה הטיעון שלי. את זה יפתור אחר כך הפסיכולוג. 'אמא שלי היתה מגוננת מדי' - בסדר, תתמודדי עם זה. עם אונס אני לא בטוחה שתצליחי. פעם הקטנה שלי היתה במיון, היא בלעה איזה גוף זר בגיל שבעה

 חודשים. ואז הוציאו אותה מהרדמה ואני לידה ויש אמא אחת שגם הילדה שלה יצאה מהרדמה, והיא אמרה לי, 'מתוקה שלי, כשאת אמא את מתחתנת עם החרדה'. זה משפט שנצרב לי במוח".

כמו את שאר החיים שלה, פיטוסי מציירת את האימהות בצבעים עזים וחשופים מאוד. והרווח כולו שלכם, כי אתם יכולים לקבל אותה גם יד ראשונה, בבלוג על אימהות, יחסים ומשפחה, המתאכסן באתר הלייף סטייל החדש מבית "ידיעות אחרונות", Xnet, שעלה לאוויר בשבוע שעבר. פיטוסי תשפוך את חייה לנייר הווירטואלי כפי שרק היא יודעת, עם הרגעים היפים מחד, ועם אלה שלרוב זוכים לייפוי מלאכותי מאידך.

"אני רגילה לזה. כבר 15 שנה אני שופכת. במשך השנים קלטתי שהחיים שלי הם לא רק אני. אנשים לא רצו שידברו עליהם, הם לא בחרו בקריירה של משחק, הם לא הסכימו לעסקה הזאת עם השטן, אנשים נעלבו. אני מספרת בפתיחות כמו ילדה מפגרת ואין לי פילטרים, כי זאת סוג של תשורה שאני חייבת לתת לאלים. יש אנשים חכמים ממני שיודעים לסנן ולתת את מה שצריך עם גבולות, ואני תמיד שופכת. אז לפחות פה יש לי אפשרות לשלוט בזה".

את רוצה להיות דנה ספקטור?

"אני משוגעת עליה, היא בחורה עם אומץ, עם ביצים, והיא גם משלמת על האקסטרה פתיחות הזאת".

באותו גילוי לב היא מדברת על דיכאון לאחר הלידה שחוותה אחרי שני ההריונות, ושאותו חשפה כשהתראיינה לתוכנית דוקומנטרית של קשת בנושא, "היום שאחרי הלידה". "אני לא מתביישת לדבר על מה שהרגשתי. זה בור כל כך שחור, ואני מזהה את זה לפעמים אצל נשים אחרות ברחוב, וזה מחזיר אותי וזה נורא. מי בכלל חושב על ירחמו עליי או לא? פאק יו. כל כך הרבה נשים סובלות מזה. הרבה נשים הזדהו, אבל זכיתי גם לתגובות מגעילות ברחוב אחר כך. מישהי בסופר אמרה לי, 'איך לא טיפלת ואיך לא ראית ואיך בעלך לא ראה'. עניתי, 'אני מאחלת לך שלא תחווי את זה. אבל אם כן, תרוצי מהר לכתבה ההיא, אני מקווה שזה יעזור לך'".

• את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"