תפסו צבע: "רמזור" פתחה עונה שלישית
אחרי שזכתה באמי ועשתה סיבוב קצר בארצות הברית, "רמזור" חזרה הביתה עם פרק פתיחת עונה שהזכיר לסמדר שילוני למה היה שווה לחכות לחפר, איצקו ואמיר
- עוד ביקורות ועדכונים מחכים לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי הטלטלה שהסדרה עברה בחו"ל, שיגעון המכירה ל- FOX, הזכייה באמי הבינלאומי ומנגד ביטול הסדרה בארצות הברית אחרי 13 פרקים מחוסר עניין לציבור, אפשר היה לקבל בהבנה סוג של תשישות או זחיחות. אבל "רמזור" שורדת יפה את הטיול הארוך מעבר לים, וחוזרת רעננה כמו סנגרייה ביום חם.
"רמזור", עונה שלישית. תמשיכו ככה (צילום: אלדד רפאלי)
אחרי שתי עונות בהן פרעה את שטר הרייטינג והביאה קהל נאמן ל"קשת", "רמזור" מקבלת כבוד. היא נראית הרבה יותר מושקעת מבחינת הלוק, אפשר לראות שלפחות הפרק הראשון קיבל העלאה בתקציב, וממשחק כדורסל שכונתי ומזיע כולם עברו לספורט בורגני ויקר יותר - רכיבה על אופני שטח.
עלילת העונה השלישית גם לוקחת אותנו צעד קדימה - או יותר נכון בתנועה מעגלית, כי אין שום דבר ליניארי במערכות יחסים. אמירי ואום-בוטן בהריון (חמסה חמסה חמסה), איצקו ולילך בפסק זמן בעקבות עצת המטפלת הזוגית שלהם, וחפר משחק בשוגר מאמא.
אז הכסף אולי עלה לחפר לראש, אבל לא לסדרה עצמה. "רמזור" עדיין מצליחה ללכוד את האנושי-ישראלי הזה, שגרם לקהל הישראלי לאהוב אותה. היא רק התארגנה על שיפוצים אסתטיים קטנים, ואתמול היא חזרה מהחופשה קצבית יותר, מלוטשת יותר ובלי פיסת שומן מיותרת.
לעומת "בנות הזהב" ששודרה מולה בערוץ 10 היא נראתה כמו סופרמן מול קלארק קנט. ואולי זה גם ההבדל המשמעותי בין יצירה מקורית לאדפטציה -
"רמזור" הצליחה לשמר את ה-DNA המובהק שלה, כי התסריטאים שלה, אדיר מילר ורן שריג, שמרו על קשר חם וסימביוטי עם הדמויות שהם בעצמם יצרו, ועם קווי עלילה ישראליים, נגישים ועם מכנה משותף רחב.
אפשר להגיד ש"רמזור" עולה כיתה. אחרי עונה ראשונה בה נחשבה לקומדיה נמוכה (בעיקר בעיני התקשורת), ועונה שנייה בה ביססה את עצמה מבחינת רייטינג וקו קומי, לעונה השלישית יש סיכוי טוב להתקבע כבון-טון אם תחזיק בחבל שמשליך אליה הפרק הראשון ולא תשחרר. בברכת "אחים בעיירת שריפה" חמה, נתראה אינשאללה בעונה הרביעית.
