חבל, בוב

כמה שנים צריכות לעבור, עד שאמן יידע שעדיף שלא יעלה עוד על במה? וכמה חוצפה צריך מבקר, עד שיעז לכתוב על גאון ענק, שחבל היה על הערב הזה? ולמה הייתי צריך להגיע לרגע הזה, לצאת מאוכזב מהופעה של אחד מענקי הדור, אדם שדמותו ורוחו ושיריו חרגו מעבר לעולם המוזיקה - והשפיעו על רעיונות ומהפיכות ומלחמות ושלום? אבל האמת העצובה היא שהערב היה ערב שכל אוהביו של דילן היו מעדיפים לשכוח.

הוא עלה על הבמה ב-9 ורבע, ובלי לומר מילה פתח ב-"Gonna Change My Way Of Thinking" כשמיד אחריו "It's All Over Now, Baby Blue": שני שירים נפלאים, בביצועים חיוורים. חבוש בכובע לבן. הוא היה בשיאו בתקופה עם הכובע השחור.

בינתיים הקהל, שהתחיל בציפייה משולהבת, כבר היה ישוב על כיסאות הכתר פלסטיק. הריקודים התייבשו והדשא נראה כמו בקיבוץ גבע בשיאה של הופעת להקת הזמר המקומית.

לרגע נרשם שיא קטן: דילן המקורי הבליח ב-"Highway 61 Revisited". הנכים בשורת כיסאות הגלגלים התחילו לחסל את הג׳וינטים הרפואיים שהביאו איתם. כבר שנים שלא הייתי מעשן ג׳וינטים כל כך פאסיבי. כל כך רציתי להתרגש. אחרי הכל, בוב דילן. אבל לא.

דילן והנגנים המעולים. לו רק היה נותן להם יותר במה 

אחרי שחיסל את מיסטר ג׳ונס סופית ב-"Ballad Of A Thin Man", ירד דילן מהבמה כלעומת שבא. 12 שירים. אפס מילים. שום התייחסות לקהל. אוטיסט בן 70, שאפילו הקול שלו, שפעם היה עשוי מחול ודבק (כמו ששר עליו דיוויד בואי) - כבר לא מציק יותר.

ואז הוא עלה שוב עלה הבמה, ביחד עם הנגנים המעולים שלו - אם רק היה נותן להם יותר במה בקטעי הסולו לפחות היינו נהנים מהם - ומשום מקום הביא שלושה הדרנים מארץ הצללים. שלושה שירים שחבל שהושרו אתמול (ב'). שעדיף היה לזכור אותם בצעירותם. כמו אותו.

אחד הבודדים שנחה עליהם רוח השכינה 

לפחות שניים מהם, "Like A Rolling Stone" ו-"Blowing In The Wind", היו פעם המנונים של אידיאולוגיות. איזמים מוזיקליים. הם היו רק אתמול כמו "האודה לשמחה", הפרק המפורסם בסימפוניה התשיעית של בטהובן. כי דילן הוא מאותם מוזיקאים בודדים שנחה עליהם רוח השכינה. אחד מבודדים שכתבו את פס הקול של ההיסטוריה. המוזיקה של רוח האדם, של התקוות והרצונות והשאיפות והתהפוכות. כמו אבן מתגלגלת. כמו שריקה ברוח. הוא היה קולה של תקופה.

חבל.