קצרצרים של שירה: שיר של עזריאל קאופמן

"דֹּק שֶׁל עֲרָפֶל

הַבֹּקֶר עַל הַיָּם

סְתָרִים סְתָרִים רַבֵּי עֵינַיִם

וּמִפְרָשׂ בּוֹדֵד

כְּמוֹ תּוֹלַעַת בַּת מֵאָה שָׁנָה שֶׁל גַּעְגּוּעַ".

בשירו של עזריאל קאופמן, נזהה תחילה תמונה של מיסוך - על הנוף מכסה "דוק של ערפל". בוקר הדומה לראשית הבריאה שבמהלכה הופרדו מים ממים. אי אפשר לראות דבר, שכן אֵד של מים נח על המים. עם זאת, השמיכה קלה, דקה. היא מכסה, אך נרמז שמשהו עשוי להשתקף דרכה. המבט מנסה לסתור את המסך, להבקיע דרכו אל הנסתר.

"דוק של ערפל" (עטיפת ספרו של קאופמן)

משִפעת הדברים הצפוּנים, המפתים, המשורר נמלא עיניים אבל משליך אותן על הדברים הנסתרים. עד המשפט "סתרים סתרים רבי עיניים" הכול מתואר בגוף יחיד: דוק, ערפל, בוקר, ים - והנה שורה שכולה ריבוי, כולה עיניים מפתות ומתפתות, נפקחות להבחין ולבחון. ואז מתוך הערפל, הִתגלות - מִפרשׂ יחיד. אולי לָבן על רקע אפור, משולש מתוך ענן אמורפי, צורה בהירה שנעה בתוך האֵד.

או-אז מתבלט דימוי התולעת. מאחורי זמן ההווה, הבוקר המסוים על פרטיו הימיים,

צפוּן דבר-מה גדול בהרבה. משעת הבוקר המוקדמת ומרגע הפלא של התגלות המפרשׂ נפרשׂת מניפת געגוע כבירה, המשתרעת על פני מאה שנים. ממדי הזמן מתעצמים כדי לפגוש במרחבי הקֶדֶם. הים הנצחי נושק ליחידת זמן שהיא יותר מימי חיי אדם. התולעת קודחת את המרחבים הללו בנפש המתבונן. המפרשׂ נושא את הגעגועים אל מעבר לאופק. מסך הערפל עולה או נחדר והגעגוע מפליג.

יש בשיר הזה התמסרות ליפי החיים על יחודם בבוקר אחד, מבלי להסב את העיניים מחֶרדת המוות, הנחווית מול כִּברת הים המכוסָה ערפל. החרדה מתגלמת בריבוי העיניים (כדמותו של מלאך המוות המתואר במקורות כ"מלאך מלא עיניים") ובתולעת שמידותיה הפיזיות הצנועות מועצמות על ידי הרחבתה על ציר הזמן.

זהו שיר על דברים הנוגעים בהיפוכם: החיים במוות, עליונים בתחתונים, בוקר בלילה שקדם לו, המטושטש במוגדר. אולי משום כך נעדרים מן השיר סימני הפיסוק: כדי שהערפל ינוח על הים בלי שיפריד ביניהם פסיק, כדי שהנסתרות תְפתינה בלי שנקודה תחצוץ בינן ובין המתבונן, כדי שהמפרשׂ ישייט בחופשיות על פני השורות שאינן עוצרות ובסופן, הארוכה מכולן, תישא על גבה את העין הנוהה ואת הנפש המתגעגעת.

עזריאל קאופמן (2004-1929) משורר, צייר ועורך. פרסם תשעה ספרי שירה. הראשון "סונטת עוף נודד" (1983) והאחרון "זמן בולע את עצמו" (2004). השיר שמובא כאן נדפס לראשונה בספר "תולעת בת מאה שנה" ("נתן-נטע", 2002). לאחר מותו ראה אור המבחר "שעה אחת של שמש" ("קשב לשירה", 2007).