ההמנון והאי-שוויון: בוגדים בעל כורחם
תכלית ההתקפה על הדיקנית באוניברסיטת חיפה, שלא השמיעה את ההמנון, היא לסכל את האפשרות לחיים משותפים. חבל שהנהלת האוניברסיטה נותנת ידה למהלך המסוכן
טקס סיום לימודי הבוגר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה לא נגמר בשירת התקווה, ובתגובה פורסמו כתבות ומאמרים בדבר "נטיותיה האנטי-ציוניות והאנטי-ישראליות של האקדמיה". אפילו הנהלת אוניברסיטת חיפה הצטרפה למגנים. במכתב בוטה, שעליו חתומים בין היתר נשיא האוניברסיטה, פרופ' אהרון בן-זאב, ורקטור האוניברסיטה, פרופ' דוד פרג'י, נכתב כי האוניברסיטה תפעל מיד "כדי שמקרה חריג מעין זה לא ישנה".
תגובה זו מתמיהה במיוחד, משום שהרקטור עצמו השתתף בטקס ואף הביע שביעות רצון ממנו. בעקבות מסע מאורגן היטב נשלחו להנהלת האוניברסיטה וגם לדיקנית הפקולטה למשפטים עשרות מכתבים המגנים את החלטת הדיקנית, חלקם אף קוראים לפיטוריה ואפילו להעמדתה לדין.
במכתב מנומק היטב הבהירה דיקנית הפקולטה, פרופ' ניבה אלקין-קורן, את עמדתה וחשפה את שורת הכשלים עליהם מושתתת תגובת האוניברסיטה. דומה שתגובתה של הדיקנית משקפת אתגר גדול הניצב כיום לפתחה של החברה הישראלית: הצורך לקיים הפרדה בין הממלכתי והלאומי לבין החברה האזרחית.
לא כל סמל ממלכתי כמו המנון או דגל צריך להיות נוכח באירועים של החברה האזרחית. יש הבדל גדול בין טקס של יחידה צבאית של משרד ממשלתי או חלוקת פרס ישראל לבין טקס של בית ספר, קונצרט או הצגת תיאטרון. טשטוש הגבולות בין הממלכתי לאומי לבין האזרחי הוא סכנה גדולה, לא רק לחברה האזרחית אלא גם ליחידה הממלכתית-לאומית.
אי אפשר להתעלם מן העובדה שלא כל אזרחי המדינה יכולים להזדהות עם הסמלים של החברה הממלכתית שלנו. החרדים וגם אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל הם אזרחים שומרי חוק, אך מנותקים מהסמלים הממלכתיים-לאומיים של מדינת ישראל. מעטים האזרחים הפלסטינים היכולים להזדהות בלב שלם עם התקווה בת שנות אלפיים של העם היהודי להיות עם חופשי במולדתו או עם המגן-דוד הכחול במרכזו של דגל ישראל.
הבלטת הסמלים מקשה על המיעוטים
נשאלת אפוא השאלה כיצד יכול אזרח פלסטיני, המנוכר לסמלים הממלכתיים הללו, להיות אזרח נאמן למולדתו? התשובה לשאלה זו מחייבת הבחנה בין המישור הממלכתי-לאומי למישור האזרחי. ניכור של האזרח הפלסטיני מהטקסים הממלכתיים-לאומיים הוא בלתי נמנע בנסיבות הקיימות. הפלסטיני יכול לחיות כאזרח נאמן בחברה האזרחית: בבית הספר, באוניברסיטה, במקום העבודה, במועדון הספורט ובמרכז הקהילתי. תפקידה של החברה האזרחית היא לאפשר לאזרח הפלסטיני חיים של שותפות מלאה במרחב האזרחי, מבלי שהסמלים הממלכתיים ישתלטו על המרחב האזרחי כולו.הבלטת והדגשת הסמלים הממלכתיים-לאומיים דווקא בהקשרים של החברה האזרחית מקשה על המיעוטים להיות שותפים מלאים למרקם האזרחי של החברה הישראלית ופוגעת אנושות ביכולת לחיות חיים משותפים בחברה אחת. לא כל מי שאינו יכול להזדהות בלב שלם עם שירת התקווה הוא בוגד בעם ובמדינה. דווקא הציונים שבינינו ואלו שקיומה של מדינה יהודית יקרה ללבם חייבים להבטיח כי בני המיעוטים יוכלו לחיות בישראל בכבוד, בשוויון ומתוך תחושת שותפות ושייכות מלאה.
נדמה שאין זה רק בלבול מושגי או אי-הבחנה בין המרחב הפוליטי לאזרחי שהובילו להתקפה הפרועה על דיקנית אוניברסיטת חיפה. לאמיתו של דבר, המתקיפים אינם מעוניינים בשירת ההמנון או בהנפת הדגל. תכליתה האמיתית של ההתקפה על דיקנית חיפה היא לסכל את האפשרות לחיים משותפים ולקעקע את האיזון העדין בין הממלכתיות הישראלית לחברה האזרחית הישראלית ובכך להבטיח כי אזרחי ישראל הפלסטינים לא יוכלו לחיות חיים אזרחיים שלמים בישראל. הפיכת הפלסטינים בישראל לבוגדים בעל כורחם היא תכליתם האמיתית של "מגיני הממלכתיות" בישראל. חבל שהנהלת אוניברסיטת חיפה נותנת ידה למהלך מסוכן זה.
פרופ' אלון הראל, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
