על הנפלאות אשר חוללו היוונים
שנים נחשבה יוון לתומכת חסרת פשרות של הפלסטינים וגילתה אהדה לארגוני הטרור, כשאת הדיבידנדים קצרה בדמות עסקאות עם מדינות ערב. התגייסותה נגד המשט היא הסימן האחרון לברית המתרקמת עם ישראל, כשטורקיה מנגד. איך זה קרה?
פרשת המשט עדיין לא הגיעה לקִצה. נראה אמנם שמארגני מה שמכונה "משט החירות 2" אובדי עצות לנוכח החלטתה הנחרצת של ממשלת יוון שלא להרשות לספינותיהם להפליג מנמליה לעזה, אבל שתיים או שלוש ספינות העוגנות בנמלים אחרים בים התיכון עדיין מסוגלות ועלולות להפליג. גם יוון עלולה בסופו של דבר למצות את המכשולים המנהליים שהיא מערימה על דרכן של הספינות, ולהתיר להן לשוט לדרכן. לכן נדרש חיל הים לשמור על כוננות כדי שיוכל להגיע, בהתרעה של כמה שעות, לנקודה שבה הוא מתכוון לעצור את ספינות המשט.
אף על פי כן יכולים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מערכת הביטחון ומשרד החוץ לרשום לזכותם הישג מרשים. שילוב בין איסוף מודיעין דקדקני והפעלת דיפלומטיה קלאסית, שקטה אך נמרצת, הביא לכך שישראל הצליחה לשכנע את טורקיה, יוון וקפריסין לפעול אפקטיבית למסמוס משט הפרובוקציה עוד לפני שיצא ללב ים. להישג זה תרמו בצורה מכרעת הגיבוי הפעיל שממשלת ישראל קיבלה מארה"ב וממזכ"ל האו"ם והאפקט המרתיע שהיה לאירועי המשט הקודם, אך לא פחות מכך - התמורות האסטרטגיות המתחוללות לאחרונה באגן הים התיכון כתוצאה מגל ההתקוממויות בעולם הערבי והמשבר הכלכלי באירופה.
ממשלת טורקיה, למשל, החליטה למנוע את ההשתתפות במשט של ארגון IHH הקשור אליה ואת יציאת ה"מאווי מרמרה" לא רק בגלל הלחץ האמריקני שהופעל עליה אלא גם בשל אינטרס טורקי מובהק. אחרי ניצחונם בבחירות, ארדואן ושר החוץ שלו, אחמד דבוטאולו, כבר אינם זקוקים להסתה אנטי-ישראלית פופוליסטית כדי לצבור קולות במחנה האיסלאמיסטי. הם גם יודעים כי הדו"ח שמזכ"ל האו"ם עומד לפרסם בימים הקרובים על על המשט הקודם, המשט "הטורקי" מלפני שנה, קובע חד-משמעית כי לישראל יש זכות חוקית להטיל סגר ימי על עזה וגם לאכוף אותו, ולכן אין להם עניין ללבות מחדש נושא זה.
סוריה הרסה לארדואן את התיאבון
הטורקים מעוניינים לקבל התנצלות ופיצויים מישראל, ובכך להציל את כבודם ולסיים בלי השפלה את הפרשה ההיא. הם גם יודעים כי אם טורקיה רוצה להיות גורם משפיע במזרח התיכון הגועש והלא-יציב, היא חייבת להיות מסוגלת להידבר, להחליף מידע ולתאם מהלכים עם ישראל. מלבד זאת, הטורקים אינם מעוניינים שהמשט יגרור אותם לליבו של מוקד עימות חדש שעלול להיות אלים בשעה שהמצב בגבול טורקיה-סוריה נפיץ ומחייב את מלוא תשומת ליבה של אנקרה. תביעתה החד משמעית של טורקיה מנשיא סוריה, בשאר אסד, להפסיק את הדיכוי האלים של אזרחי ארצו, המביא למנוסת אלפי פליטים לשטחה, גרם לא רק למשבר ביחסים עם דמשק אלא גם להרעה משמעותית ביחסי טורקיה-איראן.
מסיבה זו פחת בצורה משמעותית תאבונה של טורקיה לסייע לחמאס, בן חסותן של סוריה ואיראן. טורקיה גם אינה מעוניינת לסייע לחיזוק חמאס בעזה על חשבון הרשות הפלסטינית כל עוד לא הושג פיוס אמיתי בין הפלגים הפלסטיניים. ובכלל, היא חוששת שמעורבות גדולה מדי שלה בתמיכה בדרישות הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם עלולה לעודד תביעות דומות בקרב המיעוט הכורדי הגדול והמרדני בדרום מזרח טורקיה.
אבל ההפתעה הגדולה שחשף המשט הנוכחי הוא התייצבותה החד-משמעית של יוון לצידה של ישראל. מארגני המשט לא יאהבו זאת אבל יהיה עליהם להכיר בכך שבחירתם לצאת לעזה מנמלי יוון הייתה טעות אסטרטגית. לא רק משום שלא העריכו נכון את היחסים בין ישראל ליוון, שהתהדקו מאוד בשנה האחרונה והביאו את שלטונות יוון להערים קשיים על דרכם של הפעילים, אלא בעיקר מפני שבמקום להגביר את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית הם העלו לכותרות את התמיכה שזוכה לה כיום ישראל מצד אחת המדינות החשובות באגן הים התיכון. מדובר במהפך אסטרטגי של ממש, שראש הממשלה נתניהו רשאי, במידה רבה, לזקוף אישית לזכותו.
יוון קרסה, פפנדראו ראה בישראל מודל
צריך לזכור כי עד לאחרונה היו היחסים בין ישראל ליוון קרים, על גבול העוינות. למן שנות השישים חיזרו ממשלות יוון מכל הגוונים הפוליטיים אחרי מדינות ערב וקיבלו מהן בתמורה נפט, סחר ענף ותמיכה פוליטית במאבקן עם טורקיה. דעת הקהל ביוון תמכה ללא סייג בדרישות הפלסטינים והביעה אהדה לארגוני הטרור שפעלו מטעמם. יוון הייתה המדינה האחרונה ממדינות אגן הים התיכון הלא-ערביות לנרמל את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, והעלתה אותם לדרג של שגרירויות רק לפני 18 שנים. אבל גם אז לא התחממו היחסים - הם היו קורקטיים אך מרוחקים.
המפנה ביחסים בין שתי המדינות החל לפני כשנה, אחרי פרשת המשט הטורקי. ההידרדרות המהירה ביחסים עם טורקיה, הפסקת אימוני חיל האוויר שם וקשרי המסחר והתיירות שהצטמצמו בעקבות ההשתלטות העקובה מדם על ה"מאווי מרמרה", גרמו לישראל להפנות את מבטה ואת גישושיה הדיפלומטיים לכיוונה של יוון, יריבתה המסורתית של טורקיה. לראש הממשלה נתניהו הייתה סיבה טובה להניח שגישושיו באתונה עשויים להניב פרי. עוד לפני פרשת המשט הטורקי, בפברואר 2010, הוא נפגש לשיחה בשולי כנס בין לאומי, עם ראש ממשלתה הטרי של יוון, ג'ורג' פפנדראו. לכאורה שיחת נימוסין שלא הבטיחה רבות.
מפלגת המרכז-שמאל הסוציאליסטית "פאסוק", שראש הממשלה הנוכחי פפנדראו עומד בראשה, מעולם לא הפגינה אהדה רבה לישראל. שלא לדבר על סבו גאורגיו פפנדראו ואביו אנדריאס פפנדראו, שניהם ראשי ממשלה לשעבר של יוון, שהיו עוינים בגלוי לישראל ובמידה רבה גם לארה"ב. אך בשונה מאבותיו, פפנדראו הנוכחי, כמו נתניהו, התחנך בארה"ב ובילה בה שנים רבות. מה שחשוב יותר - הכלכלה היוונית שקיבל לידיו כשנבחר לראש הממשלה ביוני 2009 הייתה כבר שקועה עמוק בצרות כתוצאה מהמשבר העולמי. כפי שאמר מאוחר יותר בראיונות לעיתונאים, פפנדראו ראה בישראל, שצלחה את אותו משבר בקלות יחסית, מודל ופוטנציאל לקשרי סחר ותיירות. הוא גם קיווה לנצל את יחסיה הטובים עם הממשל האמריקני ואת השפעתה על יהדות ארה"ב כדי למשוך השקעות לארצו.
היוונים רוצים אותנו לצדם בקפריסין
נראה שנתניהו הבחין בעובדות אלה כבר באותה שיחה לא מחייבת בינו לבין פפנדראו בתחילת 2010, אך את המסקנות הביא לידי ביטוי רק אחרי פרשת המשט הטורקי. ההזדמנות הראשונה להידוק הקשרים הייתה בעת השריפה בכרמל בדצמבר של השנה שעברה. פפנדראו היה בביקור רשמי בפולין בעיצומה של פגישה עם ראש הממשלה המקומי כאשר נתניהו החליט לפנות אליו אישית ולבקש את סיועו במטוסי ואמצעי כיבוי. שגריר ישראל באתונה, אריה מקל, שיצר את הקשר הטלפוני בין השניים, הופתע. פפנדראו הפסיק את הפגישה עם ראש ממשלת פולין כדי לטפל בדחיפות בבקשה הישראלית.
נתניהו הודה במילים חמות לצוותים היווניים שהגיעו במהירות. כמה שבועות אחר כך ביקר פפנדראו בישראל, ועוד באותו החודש החזיר לו נתניהו ביקור. באוקטובר 2010 נפגש ראש האגף המדיני במשרד הביטחון, האלוף במיל' עמוס גלעד, עם שר הביטחון היווני באתונה, ובסמיכות זמנים לא מקרית התקיים תמרון גדול של חיל האוויר ביוון. תרגיל אווירי גדול נוסף של חיל האוויר התקיים גם השנה.
היוונים מקפידים אמנם להדגיש כי להתהדקות היחסים עם ישראל אין כל קשר ליחסיהם עם טורקיה, וכי הם יברכו על פיוס ישראלי-טורקי שייצב את האזור. אך בה בשעה ברור שהם מצפים שישראל תפעיל את השפעתה בוושינגטון כדי לתמוך בעמדותיהם במשבר הקפריסאי (טורקיה כבשה ב-1974 את צפון קפריסין, ומאז מנסים האו"ם וארה"ב להשיג הסדר שיאחד את שני חלקי קפריסין, היווני והטורקי). זו אחת הסיבות שבגללן קפריסין היוונית סרבה להתיר לספינות המשטים, הקודם והנוכחי, לצאת מנמליה לעבר עזה.
הניצחון דיפלומטי-מודיעיני, כשל הסברתי
במקביל ביקרו ביוון כמה משלחות של ארגונים יהודיים אמריקניים שאנשיהם הבטיחו לפפנדראו לסייע לו להגביר את ההשקעות הכלכליות של חברות אמריקניות בארצו. ובימים אלה, כשהמשבר הכלכלי והחברתי ביוון הגיע לנקודת רתיחה, יוון מצפה כנראה שוושינגטון תסייע לה לעמוד בהתחייבויותיה במסגרת הקהילה האירופית ושישראל תתמוך בה גם בעניין זה. על רקע זה - ההתפכחות המדינית האיטית ביחסה של טורקיה לישראל, וההתחממות האסטרטגית המהירה ביחסי יוון וקפריסין עם ישראל - השיקה ירושלים את המהלכים הדיפלומטיים שכבר הצליחו לכרסם משמעותית בהיקף המשט ואולי אפילו יסכלו אותו כליל.
חבל רק שעל הישג דיפלומטי-מודיעיני זה מעיב הכישלון של מערך "הדיפלומטיה הציבורית" הישראלי; מה שמכונה אצלנו בלשון ארכאית "מערך ההסברה" שאמור היה לנהל את המערכה התקשורתית והתודעתית, שצריכה לתמוך בפעילות הדיפלומטית והצבאית וללוות אותם כדי למזער נזקים. כישלון מערך זה החל בהכרזה לא חכמה ולא ישימה על סנקציות נגד עיתונאים שיעלו על ספינות המשט כדי לסקרו, נמשך בקליפ הווידאו המפוברק שהופץ מטעם ישראל לפיו מתנכלים משתתפי המשט להומואים ולסביות הרוצים לקחת בו חלק, והגיע לשיאו בהפצה היסטרית של מידע מוגזם במתכוון על חומר כימי מסוכן (חומצה גופריתית) שמארגני המשט מתכננים כביכול לעשות בו שימוש כדי לפגוע בלוחמי חיל הים.
כפי שאפשר היה לצפות, מארגני המשט והתקשורת הבין לאומית מיהרו לזהות את הבלופים, והבליטו אותם באופן שערער את אמינות טיעוניה של ישראל נגד המשט, והציג את משתתפיו כקורבנות של מסע דיסאינפורמציה חסר עכבות. רק סביר יהיה לקוות שמדינת ישראל לא תחכה לדו"ח הבא של מבקר המדינה כדי להפיק את הלקחים הנובעים מכשלי "הדיפלומטיה הציבורית" בפרשת המשט הנוכחי ולתקנם.
אידיוטים שימושיים רק מתחלפים
ועוד הערה אחת: אין ספק שישראל צריכה לקיים את הסגר הימי על עזה ולאכוף אותו, לפחות כל עוד חמאס אינו מוכן להצהיר כי הוא מפסיק את ירי הרקטות ופצצות המרגמה לשטח ישראל וכל עוד חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגונים אחרים ממשיכים לקבל סיוע איראני למאמציהם להפוך את רצועת עזה למיני-דרום לבנון.
למרות אזלת היד וחוסר השליטה היחסי שמגלים כוחות הביטחון המצריים, מתקשים משנעי הנשק האיראניים לצלוח את חצי
האי סיני ואת הביקורות המצריות, ולהגיע לרפיח. משום כך, מטען נשק שיגיע בספינה אחת אם יוסר הסגר הימי יהיה שווה בהיקפו למה שמגיע במנהרות במשך חצי שנה או יותר, ויאפשר לחמאס לשדרג במהירות ובאופן ניכר את עוצמתו הצבאית ואת יכולותיו.
את זה צריך למנוע גם במחיר של עימות עם אותם פעילי שלום שכוונותיהם כנראה טובות כשלעצמן, אך הם משמשים בבלי דעת מכשיר בידי גורמי טרור איסלאמי. לנין בשעתו כינה "אידיוטים שימושיים" פעילים כאלה ממדינות המערב שנחלצו לעזור למשטר הדיכוי הקומוניסטי בשנותיו הראשונות. נראה ש"האידיוטים השימושים" לדורותיהם אינם מסיקים מסקנות - הם רק מתחלפים.
לפנייה לכתב/ת 
