בפרשתנו אנו קוראים על כך שכאשר יצא בלעם לקלל את עם ישראל, השכים בבוקר "ויחבוש את אתונו". הדבר מעורר תמיהה פשוטה. הרי בלעם לא היה אדם פשוט, הוא כיהן אצל הגויים בתפקיד רם ונעלה, ובאותם רגעים עצמם ליוו אותו שרים נכבדים של מואב, ומדוע היה צריך לחבוש את האתון בעצמו?

מפרש רש"י: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו". כלומר, מרוב שנאתו לישראל היה להוט לצאת לקלל אותם, עד שהפר את הכללים המקובלים וחבש בעצמו את האתון.

אולם שנאתו היתרה לא עמדה לו, כפי שרש"י מוסיף ומבאר: "אמר הקב"ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו'". כאשר יצא אברהם בציוויו של הקדוש-ברוך-הוא אליו ללכת ולהעלות לעולה את בנו יצחק, עשה זאת מתוך חיבה יתרה לציווי בוראו וחבש בעצמו את האתון. מעשהו זה של אברהם עמד כמשקל-נגד למעשהו של בלעם והגן על ישראל.

מה ביקש בלעם להשיג על-ידי שנאתו היתרה? הלוא הוא ידע שהקדוש-ברוך-הוא אינו מתיר לו לקלל את ישראל, שהרי כבר הודיע לו שרק "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"? אם-כן, נשאלת השאלה, מה תעזור לו שנאתו זו?

אלא בלעם קיווה שיעלה בידו לקטרג על ישראל ובכך לפגוע באהבתו של הקב"ה אליהם. בספרי החסידות מובא שהוא היה בדרגת "יודע דעת עליון" – דעת הבורא, והוא רצה להשתמש בזה לעורר קטרוגים. כאשר ראה שעל-פי הסדר הרגיל אין מקום לקלל את ישראל, ניסה 'לקלקל את השורה' ולעורר עניינים שאינם על-פי הסדר הרגיל.

בלעם כאילו אמר במעשיו: אמת שעל-פי סדר הדברים הרגיל, עם-ישראל הוא עמו של הקב"ה ואי-אפשר שתחול עליו קללה; אבל מכיוון שעם-ישראל חטא וקלקל את השורה במדבר, ראוי שגם הקב"ה 'יקלקל את השורה' ולא ינהג עם עם-ישראל במידת החסד.

דבר זה נבע מגודל שנאתו של בלעם לישראל, שנאה שמקלקלת את השורה. אבל הקב"ה אמר לו: "כבר קדמך אברהם אביהם". כלומר, בין אם נוהגים על-פי הסדר הרגיל ובין אם 'מקלקלים את השורה' ולא נוהגים על-פי הסדר הרגיל, ראוי עם-ישראל לברכה, בזכות מעשיו של אברהם אבינו, שאף הם היו שלא על-פי הסדר המקובל.

פרשת בלק מבטאת את הפיכת הקללה לברכה: "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוקיך". כשם שאצל בלעם התגלתה שנאה 'שמקלקלת את השורה', כך בהפיכת הקללה לברכה, צריכה להתגלות אצל יהודי אהבה 'שמקלקלת את השורה'.

לא די באהבת ה' על-פי ה'שורה', אלא אצל יהודי צריכה להיות אהבה לה' שלא על-פי הסדר הרגיל. אהבה זו מביאה את היהודי לקיום מצוות למעלה משורת הדין, אלא מתוך התמסרות בלתי-מוגבלת.

אהבה זו צריכה להיות כה גדולה ועזה, עד שהיא הופכת אפילו את הרע לטוב. כאשר יהודי קשור בקשר כזה עם הקב"ה, הוא מעורר אהבה כזאת גם מצד הקב"ה, עד שהקב"ה הופך אפילו את הקללה לברכה ומתגלה לעין-כול "כי אהבך ה' אלוקיך".