דודי זילברשלג מציג: המאלתרים

בשנים האחרונות צצות קבוצות תיאטרון "פלייבק" כמו פטריות אחרי הגשם. ישראלים אוהבים לדבר על עצמם - ומהר מאוד התחברו לטרנד שבו הקהל מספר סיפור, והשחקנים "משקפים" אותו על הבמה. גם במגזר הדתי הערוגה הזו פורחת.

"פרשנדתא" היא קבוצת פלייבק יהודית שהקימו עמנואל סאלם, חן דיטמן ואבי גז - כולם בוגרי בתי ספר למשחק. סאלם הוא חילוני למהדרין, דיטמן וגז הם דוסים סרוגים, ויחד הם חברו למרכז "שורשים" בירושלים - גייסו לשורותיהם את העסקן החרדי דודי זילברשלג כמנחה ואת הקלידן הדתי מתי שריקי כמלווה מוזיקלי, ויצרו מופע פלייבק עם אוריינטציה יהודית-חסידית. 

בניסיון לגייר את הז'אנר, החליטו חברי הקבוצה למקד את סדרת המופעים סביב נושאים הקשורים בלוח השנה היהודי ופרשת השבוע. זילברשלג, שהתגלה כמספר סיפורים בחסד, אחראי על קטעי הקישור.

אז מה זה בעצם פלייבק? מדובר בתת-ז'אנר של תיאטרון, המבוסס על עקרונות הפסיכודרמה - אמנות הסיפור והאילתור. הקהל מספר סיפורים אישיים מכל הסוגים, והשחקנים הופכים אותם לעיני הקהל לחוויה של אימפרוביזציה.

קבוצת פרשנדתא (צילום: סטודיו אביץ)

"הכיף במופע מהסוג הזה הוא שתמיד יש הפתעות", מסביר דיטמן. "אתה אף פעם לא יודע מה יבוא לך. הייתה לנו למשל מישהי שהתגרשה

מבעלה בדיוק ביום של המופע, והיא עלתה וסיפרה על זה וקיבלה פה נחמה גדולה מהקהל. במקרה אחר, בעיצומו של מופע פורים, ניגשה מישהי למיקרופון וסיפרה שבעלה מכה אותה. ברגע הראשון אתה מתבלבל 'מאיפה בא לי הנאחס הזה, איך אני עושה לזה עכשיו סצינת פלייבק בלי לצאת מדכא אבל גם בלי לפגוע בה?' אבל אז אתה מבין שאנשים מגיעים לכאן כדי להתפרק ולצאת בכוחות מחודשים, ויש לך בעצם הזדמנות להעניק להם את החוויה המתקנת שהם כל כך זקוקים לה".

באילו נושאים עסקתם עד עכשיו?

"בחנוכה, למשל, עסקנו בניסים. אנשים עלו עם סיפורים מדהימים וחוויות מטורפות שעברו, וקיבלו הזדמנות לזווית מבט אמונית שמעניקה משמעות ומבט מחודש על מה שהתרחש אצלם. בט"ו בשבט עסקנו בנושא 'צמיחה והתחדשות', ובפורים ב'הפוך על הפוך'. אנחנו מאוד משתדלים להיות אקטואלים ורלוונטים לתקופה, אבל חשוב לציין שזו לא חוויה תיאולוגית בית מדרשית, אלא חוויה שמקשרת בין סיטואציות יום יומיות ומשמעותן הרוחנית בעיניים יהודיות. ולכן היא מתאימה גם לקהל חובב יהדות שאינו דתי".

יותר ישראלי מחרדי

אוקיי, חוויה תיאטרלית יהודית. כעת נותר רק לשאול את זילברשלג מה מקומו במושב ליצים שכזה.

"אני לא מרגיש שזה מושב ליצים, להפך. יש אוצר גדול מהתחום החסידי והמדרשי שנגזל מהחברה הישראלית, וציבור שלם מנותק מהז'אנר הזה", מסביר זילברשלג. "הרעיון היה להביא משהו אחר, ולא להישאר בצורת העיסוק המסורתית במדרשי חז"ל, על-ידי ידי שיעור או לימוד, אלא להכניס את הרעיונות האלו לתוך אמנויות הבמה. אני ממש רואה את זה כשליחות".

על קטעי הקישור: זילברשלג

לזילברשלג ביקורת קשה על הזלזול של המגזר החרדי באמנויות הבמה ככלי להעברת מסרים תורניים: "ר' נחמן מברסלב אומר שסיפורים לא נועדו להרדים תינוקות, אלא לעורר אנשים. בעולם שאני חי יש הומור עמוק, שנון ומרושע, אבל הוא מקבל ביטוי רק בשוליים - בשמחות ובסעודות -  ובצורה לא רצינית. הייתי רוצה לראות את זה ככלי לתיקון. לא ללמוד רק באמצעים עיוניים יבשים, אלא גם באמצעים קלילים ומזמינים".

זילברשלג זכור לשמצה במגזר שלו כמי שנתפס על חם בפרשייה מאוד לא סימפטית של נערת פיתוי, שנשלחה אליו מטעם יריביו. מרגע שיצא הסיפור לתקשורת, בחר העסקן החרדי להתוודות על הנפילה החד-פעמית, להכות על חטא

ולא להכחיש. הדבר גרר ביקורת קשה מצד חבריו, שהרבה מהם הפנו לו עורף.

מאז, זילברשלג רואה את עצמו כיחידה בפני עצמה, ולא מפחד לקחת חלק גם בפרויקטים שנתפסים כ"מפוקפקים" בעיני החרדים. "כבר אמרו עליי הכל, ומה שלא אמרו עוד ייאמר", הוא מסביר. "זו תחנה בדרך, שלימדה אותי המון - מי הם חבריי האמיתיים, ומי ליקקו אותי בדרך כי נשאתי בתפקידי מפתח. אחרי בירור מאוד חד, אני יודע מי אני ומה אני ולא מתנצל. כששואלים אותי אני אומר שאני הרבה יותר ישראלי מחרדי, ואין לי בעיה להגיד את זה בקול. כל ה'מה יגידו' נס והתנוסס".