"מכתבים לטליה" זו אני

כמה שנים לאחור, בית העלמין גבעת שאול בירושלים. ד"ר חגי בן ארצי מנחה טקס אזכרה לזכרו של חברו הטוב דב אינדיג, שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא מספר שבכוונתו להוציא לאור ספר המתעד את התכתבותו של אינדיג ז"ל עם בחורה חילונית, קיבוצניקית מהצפון, שארכה כשנתיים עד לנפילתו. בן ארצי קורא קטע מאחד המכתבים, והקהל מרותק.

עוד בערוץ יהדות - קראו:

• הרב עמאר: שריפת המסגד - אולי עלילת דם
• ח"כים ורבנים: די לכפרות עם תרנגולים
• שעון קיץ: הכל בגלל הגבאי של אלי ישי
  

שנתיים לאחר מכן הספר "מכתבים לטליה" יצא מבית הדפוס - ומאז נמכר בעשרות אלפי עותקים, חלק ניכר מהם בציבור הדתי. כמעט שאין חובש כיפה שלא קרא או נתקל בספר, שמצליח בדו-שיח של מכתבים להציג את המסע האמוני שאליו יצאו שני המתכתבים, לזקק את התפיסה הדתית-לאומית, ולא פחות מכך - גם לרגש.

כ-40 שנה עברו מאז אותה התכתבות, אבל "טליה" (לבקשתה, מכתביה פורסמו תחת שם בדוי) סירבה לכל בקשה להתראיין. לאחרונה פנתה אליה אביטל אינדיג, כתבת מגזין "מוצש", הנשואה לאחיינו של המנוח, וסיפרה לה על ההשפעה העצומה שיש לספר על אנשים ועל הסקרנות של רבים מהם לגביה. "טליה" הסכימה להתראיין למגזין, בתנאי אחד - ששמה האמיתי עדיין יישאר עלום.

דב אינדיג בזמן השירות הצבאי

היא בת 56 כיום, עדיין מתגוררת בקיבוץ שבו גדלה. נשואה באושר (ל"איש ערכי, טוב וחכם") ואם לשלושה ילדים. שני בניה שירתו בסיירות מובחרות, היא עוסקת בחינוך ובהוראה, ובזמנה הפנוי מנהלת מקהלה וגם מנסה להפוך את החברה שלנו לטובה יותר על-ידי קידום דיאלוג בין משפחות שכולות משני צדי המתרס ויצירת דו-קיום שפוי.  

עברו עשרות שנים. ספרי מה את זוכרת מתקופת ההתכתבות.

"הכל החל כשאבא שלי חזר ממילואים וסיפר לי שפגש שם בחור מאוד נחמד, חכם, שנלהב להכיר את משפחתנו ואותי, ושאל אם ארצה להיפגש. כמובן שהגבתי בשמחה - ואכן, אחר צהריים אחד התיישב לו בדירה של הוריי בקיבוץ בחור צעיר, מאיר פנים וסקרן שהשתלב באופן מיידי באווירה.

"אני זוכרת שהוא ואבא שלי שקעו מיד בשיחה עמוקה, כמו תמיד בענייני רוח. כמובן שאיני זוכרת את התוכן הספציפי, רק שזה היה משהו שנשמע כמו מנגינה שאי-אפשר להפסיק. אני זוכרת חיוּת והתלהבות עצומה, ופתיחות מלאה להבין ולראות פנים רבות בכל סוגיה שעולה לשולחן, ובלי שיפוט. בסופו של אותו ערב סיכמנו שנמשיך לדון בנושאים שנשארו פתוחים דרך מכתבים. דב כתב ראשון, ואני שמחתי לענות".

עד כמה המכתבים היו משמעותיים בחייך?

"המכתבים של דב היו חשובים לי מאוד. הם היו אתגר עבורי. רציתי להראות לו שגם אני יכולה. רציתי להוכיח לו שגם בחיים שלי יש משמעות. הבנתי די מהר שלא אוכל להתחרות בידע שלו, אבל כן החמיאה לי העובדה שהוא מתייחס אליי כל-כך ברצינות ובאחריות. אני יודעת שגם לולא נהרג דב, הקשר איתו היה משמעותי מאוד עבורי".

את חושבת שהיה גם סיכוי להתפתחות של זוגיות כלשהי ביניכם?

"לא חשבתי על דב במונחים רומנטיים, אבל כן ראיתי בו ידיד אמת ומוביל דרך. אני זוכרת שחשבתי עליו כעל מנהיג אפשרי".

בתור נערה בת 17 שמתכתבת באינטנסיביות עם בחור כל-כך מרשים, לא היה שם שמץ של התאהבות מצידך? מן המכתבים מתקבל הרושם שכן.

"גם אני, כשאני קוראת במכתבים שבספר, מקבלת את הרושם שהיה משהו כזה. אני לא זוכרת שראיתי בדב פוטנציאל רומנטי. אני זוכרת שמאוד מאוד הערכתי אותו, כיבדתי אותו ו... כן, אהבתי אותו בתוקף אישיותו המיוחדת. היה בינינו חיבור רוחני מיוחד. הוא היה מאוד יקר לי, אבל אני לא זוכרת משיכה פיזית.

"אני זוכרת מצדי המון חיבה וסקרנות, בעיקר בגלל השוני התרבותי, בצד הרצון הגדול להתמודד עם השוני. בדיעבד, יתכן שדב כן ראה בי 'מועמדת מתאימה' ושהציפיות שלו היו שונות משלי. לדאבוננו כבר לא נוכל לקבל לכך תשובה. אגב, מהספר הושמט מכתב שבו דב מטיף לי מוסר בדאגה רבה על עניינים שבינו לבינה. מעיון חוזר שלי במכתב, יכול להיות שהוא כן רצה להתאים אותי לדרישותיו".

מקריאה בספר, דב נשמע כמו בחור נדיר בחוכמתו ובהליכותיו. איך את זוכרת את דמותו?

"הוא היה יחיד ומיוחד. מדובר בבחור רגיש מאין כמוהו, מלא חמלה ואהבה. אכפתניק אמיתי. אני זוכרת המון התלהבות. בחור צעיר שמשכים מדי בוקר בשמחה לעבודת

הבורא, ועובד באמת ומכל הלב את השם. מלא עומק, וסקרן עד אין קץ. דב חיפש משמעות בכל דבר, תמיד שאל למה ותמיד חקר במופלא ממנו. הפך כל אבן בחיפושים. הייתי מופתעת בעצמי, עד כמה השאלות שלי היו חשובות לו.  

"הוא התעקש לחפש וגם למצוא לכל שאלה תשובה שתניח את דעתו. היה לו דרייב פנימי עצום. אני בכלל לא זוכרת שלדב היה עניין להחזיר אותי בתשובה. היה נדמה לי שהעניין שלו היה אינטלקטואלי נטו. הוא באמת רצה להבין איך ניתן לגשר בין תפיסות עולם שונות. הוא התעקש להסביר התנהגויות ותופעות בכלים שהוא מכיר, כלומר, על פי מחשבת ישראל לדורותיה. אין ספק שההכרות עם דב השפיעה על חיי, ושדמותו היוותה השראה גדולה".

את זוכרת "התנגשויות" כלשהן על רקע ההבדלים באורח חייכם?

"הזיכרונות שלי מהתקופה הזאת מעומעמים. רק כשקראתי בספר פתאום צפו ועלו זיכרונות ותחושות, כמו פלאשבק. אני זוכרת שבאחד מביקוריו של דב בקיבוץ, לקחתי אותו לטייל. רציתי להראות לו את ענפי המשק החקלאיים (רפת, לול, מטעים). התלבשתי כמו שאני רגילה, במכנסיים קצרים ובגופייה. לאורך כל הטיול דב הסב את עיניו ממני. בעיני זה היה כל כך מתוק ומכמיר לב.

"אני אפילו זוכרת באותו הזמן שהצטערתי בשבילו על האיסורים שהוא מטיל על עצמו, ובכל זאת התאפקתי ולא הערתי על כך. יצא שלאורך כל הדרך פטפטנו מבלי שהוא הביט לעברי אפילו פעם אחת".

"שמעתי על כך רק כחצי שנה אחרי המלחמה. היום אני יודעת שהשנים הראשונות אחרי המלחמה ממש מחוקות מזיכרוני. כנראה בגלל שתוצאות המלחמה היו כל-כך טראומטיות. במלחמה נהרגו גם בני כיתה שלי ובנים ממחזורים מעליי, ועוד רבים וטובים שהיכרתי. חברים טובים שלי שחזרו מהמלחמה הזו, שתקו.

"בתקופה ההיא המכתבים של דב פסקו. לא הקדשתי לכך מחשבה באותו זמן, הייתי עסוקה בהישרדות האישית שלי. ואז חגי בן-ארצי צלצל יום אחד וסיפר לי שדב נהרג. מה שאני זוכרת הוא שנאנחתי 'מה... אז... גם דב? עד מתי תאכל החרב?'. כבר הייתי קהת רגש ושחוקה מרצף של אובדנים. חשבתי אולי לפגוש את משפחתו, אבל לא היכרתי אותם ולא ידעתי מה להגיד להם. זמן לא רב אחרי המלחמה ההיא נהרג גם אחי בתאונה מבצעית ואחריו נהרגו עוד שני ידידי נפש שלי בתאונות צבאיות. היו אלה שנים קשות שאני פשוט לא זוכרת אותן. פסיכולוגים קוראים לזה הדחקה".

חיים סבתו ודב אינדיג, כתלמידים בישיבה

בסיום הספר, את מספרת על כוונתך לצום ביום כיפור. ייתכן שאם דב היה נשאר בחיים היית חוזרת בתשובה בסופו של דבר?

"אני לא חושבת שהייתי חוזרת בתשובה. תמיד הסתפקתי בהיותי מאמינה חילונית. בקיבוץ שלי, כשליש מהחברים צמים בכל יום כיפור ובקיבוץ השכן יש בית כנסת יפה ונעים (כולם מתפללים שם יחד, נשים וגברים). אז כן, אני נוהגת לצום מדי פעם ולא רואה בכך אקט של התחזקות בהכרח. אני מרגישה שאני מחוברת היטב לזהות היהודית, הציונית והאזרחית שלי ולא זקוקה ליותר מזה".

את מאמינה בקיומו של אלוהים?

"אני אדם מאמין. אופטימית חסרת תקנה. מאמינה בעשייה. אני לא מתפללת".

כיצד הרגשת כשחגי בן ארצי ביקש ממך רשות לפרסם את המכתבים?

"את המכתבים מסרתי לחגי כמה שנים אחרי המלחמה. הוא צלצל אליי וסיפר שמצא את המכתבים שכתבתי לדב בעזבונו, ושאל אם אוכל לשלוח את אלו שנשלחו אליי. העברתי אותם ברצון. אחי, שהשתתף במבצע אנטבה כחייל נהרג בתאונה צבאית בחולות רפיח ב-1977. לאחר מותו ביקשנו מחבריו וחברותיו להעביר אלינו את המכתבים שכתב, והם שיתפו פעולה ברצון. היה לי ברור שאנהג באופן דומה, כי ידעתי כמה המכתבים חשובים לאנשים הקרובים לדב. מכאן, שלמעשה נפרדתי מהמכתבים של דב לפני מעל ל-30 שנה. כמובן שלא שמרתי אצלי העתקים וצילומים שלהם. מי בכלל שמע אז על סורק או על מכונת צילום?

"לפני מספר שנים חגי צלצל שוב ושיתף אותי בתכנית שלו להוציא את חליפת המכתבים כספר. לא מצאתי סיבה לסרב. לא ידעתי בדיוק לאן זה יתקדם, ולא היה אכפת לי לזרום עם זה. רק ביקשתי לא להיחשף בשמי".

מדוע?

"שמי האמיתי מיוחד מאוד (והוא מזכיר את השם טליה). אם היו מציינים בספר את שמי האמיתי, כל העולם ואשתו היו יודעים שזו אני. מתאים לי להיות מי שאני היום,ולא להיות מקוטלגת כמותג על-פי מי שהייתי פעם".

כיצד את מרגישה בנוגע להצלחה המפתיעה של הספר ולעובדה שהוא מרגש כה רבים?

"בדיעבד, מאוד נהניתי מהספר. כשקראתי בו לראשונה הופתעתי מהנאיביות שלי ושל דב, מהשאלות הילדותיות שלי. יש משהו מביך להתבונן בעצמך בגיל ההתבגרות, כשאני עצמי ביום-יום מורה לילדים באותו הגיל שבו הייתי בתקופת המכתבים. בכל זאת, התוצאה יצאה ממש נחמדה ומוצלחת. אני עצמי קראתי בספר בעניין. נזכרתי בספרים שציטטנו מהם, שהיו אז נכסי צאן ברזל.

"נזכרתי בטיול לאילת, בניסיונות הנואשים שלי להאכיל את דב ובסירוב העיקש שלו, ועוד. אני מודה שלא חשבתי שאחרים יתעניינו גם כן במכתבים האלה, אבל הנה – הספר מצליח. כשהילדים הפרטיים שלי התחילו לקרוא בו, מיד התחילו להסתלבט עלי 'אוף אמא, לא השתנית בכלל, איזו חפרנית את'. יש אנשים בסביבה שלי שלא ידעו על הקשר ביני לבין דב, קראו את הספר ומיד התקשרו ואמרו 'זאת מוכרחה להיות את, כי פשוט לא השתנית'.

"הספר יצא מרגש, אני מאמינה, בגלל הסיום הטרגי ובשל תחושת ההחמצה. קשה שלא לחשוב לאן דב היה מגיע לו היה נשאר בחיים ואיפה היתה הציונות הדתית היום עם דב, שהיה יכול להימנות על מנהיגיה. מנחם ג'יבלי אמר 'אדם חי כל עוד זוכרים אותו', דב ראוי שנזכור אותו ונשאב ממנו כוחות".

• הכתבה המלאה תופיע השבוע במגזין "מוצש", מבית מקור ראשון