ממרחקים

"מכתבים זרים", או בשמו הרשמי בעברית, "מרחקים", כך נראה היה, העביר את הקהל חווייה מטלטלת עם עלילה המגוללת את קשיי התאקלמותה של אלי, ילדה בת 11, שמגיעה עם משפחתה מישראל לארה"ב בתחילת שנות השמונים. אלי נתלשת מחייה בישראל היישר אל בית הספר האמריקאי, שאת השפה שהתלמידים מדברים שם היא אינה מבינה והלבוש שלהם זר לה. מישראל חסרת הגינונים, בה שיחקו הילדים בשכונה במכנסים קצרים וסנדלים, נוחתת אלי למעוז של שמרנות פרוטסטנטית בבית הספר הציבורי המקומי. הילדות בבית הספר הן כולן אמריקאיות בלונדיניות, לבושות בחצאיות וגרביונים, נעולות נעלי לק, ועד מהרה הן מאתגרות את אלי בשאלה: האם כל הבנות הישראליות מכוערות כמוה?

אלי נתלשת מחייה בישראל היישר אל בית הספר האמריקאי

את הגעגועים הביתה, ההשפלה בבית הספר, בו היא לא מצליחה להשתלב, שורדת אלי בזכות המכתבים שהיא מחליפה עם שלומית, החברה הכי טובה שלה שנשארה בישראל, שכותבת לה בקביעות מכתבים, אותם מטמינה אלי לילה לילה מתחת לכרית. "לחברה הכי טובה שלי לנצח נצחים", מקדישות החברות את מכתביהן זו לזו. אלי מספרת לשלומית על החגים המוזרים של אמריקה, על חג כמו פורים שנחגג בסוף אוקטובר, על מה שנשמע לה כחג הודיה לאינדיאנים, ואפילו על החג שבו מכניסים עץ לסלון, שברגע שהיא תראה אותו, היא מבטיחה, היא מיד תדווח לחברתה בישראל.

במשך השנה חוסכת אלי כסף כדי להתקשר לשלומית בחגים. במהלך הסרט נחשפים הקשיים עמם מתמודדת המשפחה כולה; היא חושפת את אמה, הישראלית השורשית, שאת דמותה מגלמת בסרט הבמאית עצמה, המתקשה להתאקלם בתרבות החדשה. את אביה, שנקעה נפשו מהמאבקים בישראל ומתלהב מהקידמה של אמריקה. את אחיה הקטן והאבוד שנאחז בה. היא מצליחה להעביר את תחושת הבדידות והתלישות שאופפת את כל בני המשפחה, כשאת הסרט מלווים השירים של חוה אלברשטיין, הזמרת הנערצת על אלי.

חייה של אלי הופכים קלים יותר לאחר שהיא מצליחה לזכות באמונה של חברתה לכיתה, טוי, פליטה מוייטנאם, עמה היא מתחברת. למרות שטוי הגיעה לאותו בית ספר שנתיים לפניה וכבר דוברת אנגלית, היא עדיין מתמודדת עם היותה מהגרת וגם היא אינה מצליחה להשתלב בכתה. שתי הילדות מוצאות נחמה בחברות שלהן, שחושפת אותן לתרבות הזרה ממנה כל אחת מהן הגיעה. אחרי ששתי החברות צופות בזריחה באחד בתום לילה של "סליפ אובר", אלי כותבת לשלומית את התובנה החדשה שלה, ששום דבר בעולם, לא הורים, אירועים או מלחמות, יכולים לשנות את העובדה, שכשאת החבר הכי טובה של מישהי, זה לתמיד.

הבדלי המנטאליות בין טוי לאלי גובים בסופו של דבר את מחירם, כשאלי נפגעת מכך שטוי מעדיפה ללמוד למבחנים בתיכון מאשר לבלות אתה. היא מספרת לתלמידים האחרים בבית הספר את סודה המשפיל של טוי, שמתביישת להזמין אותם הביתה כי היא גרה רק בדירה, לא בוילה. החברות מתפרקת, אבל אלי בולעת את גאוותה בשלב מסוים ועושה הכל כדי להחזיר את טוי אליה.

למרות שהחברות גם בין שלומית ואלי מתמוססת עם השנים, ואת חווה אלברשטיין החליפו מזמן הביטלס, המאית עדיין מאמינה בכל לבה במסר שמעביר הסרט. היא לא הייתה רוצה לשמוע שפורטרט החברות שתיארה הוא "חמוד"; חברות בין שתי ילדות בנות 12, מבחינתה, זה הכל חוץ מחמוד. "זה עמוק, משמעותי ומהווה תזכורת חזקה למי אנחנו באמת", היא אומרת בהצהרת האמן שלה. "זאת תזכורת לחברויות שהיו לנו כילדים, בימים שכל דבר היה חשוב, כמו מתי מישהו יתקשר אליך בחזרה, מי יושב לידך בקפיטריה. זה יכול לבנות את התקוות שלך או להרוס לך את החלומות". "הסרט", אומרת אלה, "הוא על דעות קדומות, בושה וכוח החברות לרפא אותנו". היא עצמה זוכרת את עצמה המומה ומלאת השראה מהחוויה שעברה, שבעקבותיה גדלה והפכה לניו-יורקית. טיר גרה באותה דירה באפר ווסט סייד כבר 15 שנה, ואין לה כוונה לעזוב לשום מקום. האנגלית, שבסרט בת דמותה הצעירה חורקת שיניים כדי ללמוד אותה, כבר שגורה בפיה כשפת אם, למרות שהיא מדברת גם עברית, היא מודה שזה עולה לה במאמצים. חוץ מלעשות סרטים מלמדת אלה כתיבה ובימוי ב"סקול אוף ויז'ואל ארטס" וב- Independent Film Schoolומריצה בלוג באתר שלה,

elathier.co את הסרט Foreign Letters, שאמור לעלות בעיר בחודש ינואר הקרוב ויוקרן לאחר מכן בפסטיבל הסרטים היהודי של אטלנטה, הפיקה אלה בעקבות סרט קצר שביימה באותו נושא, לו קראה: "גשם קיץ" (A Summer Rain). הסרט זכה לפרסים בפסטיבלים, מה שדירבן אותה להפוך אותו לסרט באורך מלא.

את הקריירה בקולנוע החלה טיר עם סיום לימודי הקולנוע באוניברסיטת NYU כשפנתה לדרך עצמאית והחלה לכתוב ולביים סרטים קצרים. מכיוון שלכתוב התחילה בגיל צעיר, היה לה גם אוסף תסריטים שכתבה, שחלק מהם הפכו להפקות. עם השנים זכתה אלה ב-18 פרסים בינלאומים על עבודותיה ובפסטיבל הסרטים של טרבייקה השנה הועלתה הפרימיירה של סרטה Puncture, שבו מככב כריס אוונס.

בהקרנה בג'יי.סי.סי זכתה טיר בעקבות היכרותה עם קרול זייבר, בעלת מעדניית הענק באפר ווסט סייד, התומכת באופן משמעותי לפעילויות קולנועיות שונות בג'יי.סי.סי ושגם תרמה להפקה את הסנדוויצ'ים בימי הצילומים שנערכו בקיץ 2009. זייבר, מייסדת פסטיבל הסרטים "ישראל האחרת", התלהבה מההפקה והיפנתה את טיר לאיציק זובלוקי, ראש המחלקה לקולנוע של המרכז היהודי, ששיבץ את הסר להקרנה ציבורית.

את הבנות מגלמות ב"מכתבים זרים" באותנטיות נעה רוטשטיין הישראלית ודאלינה לי, שאף הגיעה להקרנה. סיפורן, כמובן, מבוסס על סיפור נחיתתה וקליטתה הקשה של אלה טיר בארצות הברית, ואנחנו פותחות את שיחתנו בשאלות על המציאות שסיפקה השראה לסרט.

טיר: "בשנות השמונים, ההורים החליטו לנסוע לאמריקה. אבי החורג גויס לכמה וכמה מלחמות, כשהקש ששבר את גב הגמל הייתה מלחמת לבנון. אמא היא הרפתקנית והם רצו גם לשפר את המצב הכלכלי שלהם. אמא עבדה בארץ כמורה ואבא כמתכנת מחשבים. הם לא הכירו אף אחד באמריקה ובשנת 1982 הם נסעו לחודשיים כדי למצוא עבודה והשאירו אותנו עם קרובי משפחה. אחרי חודשיים הם באו, ארזו אותנו ונסענו. בסרט אמנם יש לי אח קטן, אבל במציאות זאת הייתה אחות קטנה ואח גדול. הגענו לפה שלושה ילדים ונולדה לנו אחות פה, אני הייתי בת 11, אחי הגדול בן 16 ואחותי הגדולה בת 14. גרנו בווסט הארטפורד, בקונטיקט, שם אבא מצא עבודה.

"הייתי שבורה מהניתוק מהארץ, הרגשתי שברון לב, הייתי בשוק. לא ידעתי אנגלית והיה לי קשה ללמוד. אני זוכרת כמה הייתי גאה כשאמרתי את המשפט הראשון שלי באנגלית: The Blue Door, כשהבנתי שבאנגלית הצבע בא לפני הדלת. מה שמצער אותי זה שלא הייתי גאה במי שאני, כי ניסיתי להתאים את עצמי. כששאלו אותי, למשל, אם כל הישראליות מכוערות, לא עניתי. אני גדלתי ביבנה וברחובות, גדלתי עם אמא חד הורית, לאחר שאבי נפטר בשנות השבעים. כעבור שנים אבי החורג אימץ אותנו. גדלתי בישראל של שנות השבעים, כששיחקנו במגרשי חול, בחמש אבנים, עם סנדלים ומכנסים קצרים. תחשבי על זה שאני מגיעה משם לווסט הארטפורד, לכתה שבה כולם אמריקאים, חוץ מילדה וייטנאמית אחת. באופן טבעי התחברתי אליה, היא זאת שלימדה אותי אנגלית".

בסרט אלי מתמודדת בהצלחה עם המעבר, היא ממשיכה הלאה, לא נשברת. איך הצלחת לשמור פאסון כזה?

"אח שלי בן ה-16 השתולל עד שחזר לארץ והוא גר שם עד היום. אני זוכרת שבשבוע הראשון ישבתי עם אחותי, שהייתה אז בת 14, ופתאום היא פרצה בבכי. ישבתי לידה ולא ידעתי מה לעשות. גם לי היה עצוב. הייתי שמה את התמונה של שלומית, החברה הכי טובה שלי בארץ, מתחת לכרית. שלוש שנים כתבנו זו לזו. הייתי יושבת בכתה וכותבת מכתבים לשלומית".

איך הייתה הפרידה ביניכן?

"ידענו על זה שאנחנו עוזבים כמה חודשים לפני, והיא הייתה צוחקת עלי, שבאמריקה ילדות לובשות חצאיות".

הבנת את המשמעות?

"אני לא זוכרת שתפסתי את זה. יום אחד שיחקתי בחוץ ופתאום הגיעו קרובי משפחה, וצעקו שאנחנו מאחרים לשדה התעופה. הבנתי אז שנוסעים. שלומית הייתה איתי, נופפנו לשלום אחת לשניה. כל יום היינו נפגשות ומנופפות לשלום. פתאום הבנו שאת השלום הזה כבר לא נגיד מחר. הסתובבנו זו לעבר זו והתחבקנו, משהו שהיה מאוד לא אופייני אז. נכנסתי למכונית והסתכלתי עליה מהחלון, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה כילדה".

מה את יכולה לספר על המכתבים?

"כל החיים שלנו היו סביב המכתבים האלה, כל הזמן לחכות לדואר. בשנה הראשונה כתבנו כל יום וחסכנו כסף כדי להתקשר בחגים, כי כל דקה אז עלתה המון כסף. בפסח היו לנו חמש דקות בטלפון. המכתבים האלה היו העוגן שלי".

מתי זה החל לדעוך?

"התכתבנו במשך שלוש שנים. אני זוכרת שבפעם הראשונה שישנתי אצל החברה הויאטנמית שלי, הרגשתי שהתחלתי פרק חדש בחיים שלי. זה לקח כמה שנים עד שלמדתי, שטיפוח זה חשוב, שצריך לשים דברים בשיער. למדתי שפה ילדות לובשות חזיות עוד לפני שיש סיבה ללבוש אותן".

ההורים שלך עדיין חיים פה?

"אמא שלי נסעה בחזרה לארץ. היא לא יכלה להתמודד עם ההרגשה של להיות זרה פה. התחושה הכי קשה היא תחושת הבדידות, חוסר השייכות. אבא נשאר לגור כאן, בניו-ג'רזי".

מתי פגשת את שלומית אחרי המעבר?

"כשהייתי בת 16 ונסענו לביקור קצר".

פגשת אותה לאחרונה?

"גיליתי שהיא גרה בקליבלנד כבר 20 שנה, לאחר שהגיעה לארה"ב בעקבות שליחות בעלה. אמא שלי עזרה לי להשיג את מספר הטלפון שלה. כשהיא הרימה את הטלפון ושמעה את הקול שלי, היא מיד זיהתה אותי. היא הציעה להעביר להפקה את המכתבים שלי, שהיא שמרה. היא עומדת לחזור לארץ בקרוב".

מה עם טוי?

"היא הלכה ללמוד באוניברסיטת קונטיקט. גדלנו למקומות אחרים עם השנים. הגענו לגיל שבו החבר היה הכי חשוב, אבל לאחרונה אנחנו מנסות להתקרב שוב".

איך יצאת מהארטפורד?

"ברגע שגמרתי את הלימודים בתיכון עברתי לניו-יורק. באופן אינטואיטיבי ידעתי שארגיש כאן יותר נוח. הייתי בת 18 ולמדתי קולנוע ב-NYU. בשנות העשרים שלי למדתי בישיבת 'דרישה', באפר ווסט סייד,

ישיבה אורתודכסית-פמיניסטית. לפני כן הייתי מאוד מנותקת מהתרבות הישראלית והיהודית וחיפשתי אחר השורשים שלי. כשמצאתי את היהדות, הרגשתי כמו הברווזן המכוער שהפך לברבור. כתבתי המון תסריטים עד היום, כלם עוסקים ביחסים בין אנשים".

את השחקניות המשתתפות בסרט מצאה אלה דרך אודישנים ואילו את הילד המגלם את אחיה הקטן של אלי בדוכן פלאפל:

"הוצאנו הודעות בפורומים ישראלים ואחרים באינטרנט, וכשנועה הגיעה לאודישן ידעתי שזאת אלי. היא עברה חוויה דומה כשהגיעה עם ההורים שלה לניו-ג'רזי במסגרת שליחות של שנתיים. המשפחה חזרה לארץ לפני שנה. נועה התגלתה פשוט כגאונה ושיחקה לגמרי בטבעיות. היא טובה בניואנסים. היא מאוד התגעגעה אז לחברה הכי טובה שלה. התעקשתי לדבר אתה רק עברית. היא הייתה מעולה בחיקוי צורת הדיבור שהייתה לה בשנה הראשונה כאן. גם כשראיתי את דאלינה, ידעתי שהיא הדמות שאני צריכה. את דניאל בהר, הילד שמגלם את האח הקטן של אלי, מצאתי בפלאפל באסטור פלייס. הלכתי לקנות פאלפל וראיתי אותו עומד עם אמא שלו. אמרתי שאני מביימת סרט ואני צריכה ילד ישראלי. הביאו אותו לאודישן והוא היה נהדר. הוא היה בן 4 כשצילמנו את הסרט".

את מבקרת בישראל?

"הייתי במאי בארץ. ביקרתי קרובים וכל אחד שהגעתי אליו אירח ופתח שולחן. הדלת תמיד פתוחה שם ואני מתגעגעת לזה. מצד שני, אני אוהבת את החיים שלי כאן, את מה שאני עושה. יש אמריקאים שרואים בי ישראלית אגרסיבית, אבל אני מי שאני".

אמרת בג'יי.סי.סי שאת מאה אחוז ישראלית ומאה אחוז אמריקאית, אבל במציאות נראה שאת יותר אמריקאית.

"אני נמנעת מלבקר אחרים ומאוד מתנצלת אם אני מאחרת לפגישה חמש דקות, אז נראה שאני יותר אמריקאית. אני מדברת עברית אבל זה עולה לי במאמץ. עד שהתחתנתי עם גבר אמריקאי לפני שמונה שנים, המפתחות של הדירה שלי היו מפוזרים אצל החברים. אבל היום הם כבר לא יכולים לבוא מתי שהם רוצים, כי אני נשואה לאמריקאי ואין דבר כזה".

מה את חושבת שכל כך נוגע באנשים בסרט?

"המסר של הסרט הוא שההשקעה הכי גדולה בחיים זה ביחסים, לא בכסף. החסכונות שלנו בחיים זה מה שבלב, לא מה שבבנק".

זה נשמע תמים בעידן הזה.

"לא אכפת לי. איך אמר גנדי: 'בהתחלה הם מתעלמים ממך, אחר כך הם צוחקים עליך, אחר כך הם נלחמים בך ואז את מנצחת'".

לאתר הסרט: www.foreignlettersthemovie.com