ההיסטוריה של אופנת הגברים בישראל

1) פעם היה רע. ובערך באותו זמן, חומה ומגדל וכל זה, הסבא של סבא שלך חשב שללכת קז'ואל זה מה שיהפוך אותו לצבר ויעזור לו להדחיק אלפיים שנות גלות. אז הוא לבש מכנסי חאקי מנדטוריים והרים אותם עד הסרעפת, חולצת חאקי או חולצת תנועת־נוער כחולה ומתחתיה גופייה לבנה, ולהשלמת הלוק תקע על הצוואר כאפייה בדואית וקישט בסנדלים תנ"כיים. חכמים ואמיצים ממנו חבשו גם כובע טמבל - וככה נוצר מראה הפוסטר של ראשית ההתיישבות והשנים הראשונות לתקומת המדינה. 

2) כלומר, זה מה שאוהבים לספר לנו. יש מצב שהאופנה האנגלו־בדואית הזאת היא סתם מיתולוגיה לא אסתטית; בפועל, לדברי הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, רק מעטים מאוכלוסיית היישוב - רובם צעירים, חברי תנועות הנוער וקיבוצניקים - לבשו בחדווה את המדים הלאומיים וביקשו עוד.

מה שכן, אף גבר בהיסטוריה המקומית לא היה יכול להימלט מלפחות פריט אחד של חאקי, קצר או ארוך או על הראש. למה? כי חיילי הצבא הבריטי סחבו את הצבע הזה כל הדרך מהאי שלהם במקום להביא לכאן מסורת משמחת יותר, כמו כדורגל סביר.

עכשיו, שמעת על "אתא"? אז בכל מקרה, זה היה מפעל טקסטיל ציוני שהוקם בכפר עטה בשנת 1934, וכעבור חמש שנים עברו שם המושכים בחוטים לתפירת בגדים. בתוכנית האמנותית: מדים לצבא הבריטי. בהמשך, באופן טבעי לגמרי, עבר המפעל מייצור מדים לחיילים לייצור מדים לאזרחים.

לפי פרופ' אלמוג, הנוהג בשנים ההן היה ללבוש מכנסי חאקי קצרים, מקופלים במה שנקרא "שיבר" - קיפול במקום מסוים באמצע הירך, ויחד איתם חולצת חאקי. ואתה חשבת שמונוכרומטיות זה המצאה של סטייליסטים.

"מכבי נגד בשיקטאש? יקבלו חמש"(צילום: דוד רובינגר)

3) המהגרים נטמעו בארץ, והצברים התרבו. ככל שהתהליכים האלה העמיקו, ככה נגוזו מרכיבי הלבוש האירופי - שבואו נודה בזה, התאימו מלכתחילה לארצות שיורד בהן גשם יותר משלושה ימים בשנה.

בשנות ה־60 כבר כמעט לא יכולת לראות ברחוב איזה קסקט מזדמן או חלילה מגבעת לבד, ואם רצית לדעת איך נראה וסט, היית צריך לחכות שימציאו את הרטרו. חולצות כותונת מכופתרות עד הסוף? פחחח. עניבה? אולי בלוויות. בארץ ישראל העדיפו חולצה ששכחה שיש לה כפתורים עליונים, והעניבה היתה לזיכרון רחוק אפילו בקרב גברים שעובדים בלהיראות רציניים. פוליטיקאים ושאר פקידים בכירים בדרך כלל העדיפו להימנע מחליפות ובטח מעניבות, ואם כבר הסתכנו בחליפה, השאירו מקום לצוואר חשוף ונזהרו מכפתורים סגורים.

היום יודע כמעט כל בר־דעת שכובע זה הכי 2012, ושעניבה היא סבבה גם אם אתה לא טלר בבנק. ובכלל, כדאי לזכור: על כל קיץ אינדיאני אחד יש מיליון מזגנים שיודעים את העבודה. בגלל זה אפשר לראות כאן ז'קטים קיציים ולא רק על חתנים שסגרו אירוע באוגוסט, וב"רנואר מן" הציעו העונה אוסף של צעיפים (אבל ממש דקים). ולא צריך להיות אייקון אופנה כדי לצוות צעיף כזה לטי־שרט; מספיק שיהיה לך טעם טוב.

4) רגע, ומה עם המורשת הקיבוצית? ובכן, פריט אחד שהיה חזק בימי הזוהר של ההתיישבות העובדת, לפני שהאשימו אותם במיליונריוּת וכשעוד היו מגיעות מתנדבות שוודיות, היה מעיל הדובון: יצור כחול או חאקי מרופד, עם כובע ותיפורים וריצ'רץ' ותיקתקים בניחוח ביטחוניסטי. אפשר לראות אותו עד היום במחוזות שמתעקשים לשמר את התפיסה ואת כל חלקי הארץ, אבל השאר התקדמו מאז למגמות אחרות. רק שלא בכולן נעים להיזכר, למשל מעילי העור המבריקים מהשווקים בטורקיה (עם ריח אמיתי של עור! ואיזה דיל פנטסטי!), או מעילי הצמר הכבדים והארוכים שדימו כאן חורף נורדי באמצע שנות ה־80.

מתישהו בדרך הבין מי שהיה צריך להבין שהאקלים הים־תיכוני לא מחייב שכבת הגנה בעובי של דאבל מק־רויאל, שמעילי סנובורד וסקי עדיף לשמור לשלג, ושז'קט זה מילה מסובכת אבל לא נורא. לכן בעשורים הבאים לבשנו גם מעילים יותר קלים ויותר קצרים, מחומרים סינתטיים או טבעיים, ספורטיביים או טיפה מחויטים.

בתוך כל זה קשה להסביר איך פסח על הגבר הישראלי סגנון אחד: הטרנץ'. המעיל הזה - באורך הברך, עם כפתורים גדולים, כיסים וחגורה עבה - הוא בול הפריט המתאים לארצנו (שאר העולם התוודע אליו במלחמת העולם הראשונה, ורק כעבור ארבעה עשורים אימצו אותו גזרני העילית, אבל מאז הוא לא ירד מהמדף). לפני כשנתיים ניסה הטרנץ' להידחף קדימה גם בארץ, וגברים שיודעים מה טוב להם הצטיידו באחד. ובכל זאת, במיינסטרים זה לא תפס.

מה שדווקא עשוי לתפוס שוב זה מעיל הג'ינס, שממש עכשיו מתקמבק כאילו האייטיז והניינטיז מעולם לא הלכו לשום מקום: בחורף הקרוב תמצא אותו בין השאר בגירסה מגניבה במיוחד של "קסטרו מן" למעיל דאפל (הצמרי במקור), עם רכיסת חבלים בהשראה ימית.

"מצטער, כל הדוגמניות שלנו גויסו למבצע קדש"(צילום: דוד רובינגר)

5) בסוף הסבנטיז הגיעו אורחים מחו"ל. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נזנח האתוס הצברי, ובשלהי העשור החלו לנשב בארץ רוחות קרירות של אירווויזיון. בהתאם לאופנה הבינלאומית יכולת ללבוש מכנסי פדלפון צמודים שמתרחבים לקראת הקרסוליים, בדים כמו קורדרוי וגברדין, חולצות עם צווארון גולף, נעלי "יגואר" חצאיות ונעלי "קיקרס" גבוהות, ותחתוני מגבת הדוקים וצבעוניים (שהחליפו את תחתוני הבד הלבנים והרפויים של "אתא"). אולי אפשר להתנחם בזה שאת רוב הזמן העבירו אז בלי הרבה בגדים.

6) 20 שנה בפאסט־פורווד נפתחת בתל אביב החנות הראשונה של Celio. הרשת הצרפתית המציאה קונספט גברי טהור: לא עוד ליין מיוחד בתוך מותג קיים, אלא בית אופנה אקסקלוסיבי לטסטוסטרון שאין לו שום כוונה עתידית לפנות לנשים או לילדים.

כיום מהווים הצרכנים הישראלים את השוק החמישי בגודלו בעולם מבחינת מכירות המותג, אבל לא רק בגלל זה הוא כאן: בעלי הרשת, האחים מארק ולורן גרוסמן, רצו להשתרש בארץ מסיבות יהודיות־ציוניות, ולא מטעמים כלכליים גרידא. גם כשרשמו הפסדים רציניים לפני כחמש שנים, הם נלחמו על המשך קיומה בארץ הקודש בכל האמצעים. ללמדך (מה, הזהרנו שיש מבחן) שלא צריך להיות ישראלי בשביל להיות ציוני, ומה לעשות - גם לא בשביל לייצר אופנת גברים כמו שצריך.

7) זוכר את הגראנג'? זה היה בניינטיז, עם נירוונה ושאר החבר'ה הטובים והאלטרנטיביים - שהאמת, נראו די מטונפים (או כמו שדוד שלך היה אומר, שלומפרים). בעיקר היו שם ג'ינסים קרועים, בגדים בלוק משומש ובלוי, ואיך אפשר לשכוח: חולצות פלנל אובר־סייז משובצות, שכבר אז נלבשו בנוסטלגיה לסיקסטיז. ומה אתה יודע, המשבצות חזקות כבר כמה עונות - כולל בחורף הקרוב - אבל לא באותו קטע, כמובן.

קולקציות הקיץ האחרונות של כל היצרנים המובילים היו רוויות במשבצות משודרגות, למשל בחולצות כותנה קצרות ודי צמודות של "הוניגמן מן". אותה משבצת הגניבה גם את מעצבי "קסטרו מן", בייחוד בליין ה"גיק שיק" שלהם, שלקח את הריבועים רחוק עד הנעליים ונשאר שיקי כמובטח.

8) ואז באו העולים החדשים. מי שהגיעו ממדינות חבר העמים שוב הביאו איתם את מזרח אירופה הישנה, וגם משהו לשתות. הישראלים הוותיקים מצידם קיבלו את העולים בסלי קליטה מלאים בסטריאוטיפים (טרנינגים של אדידס? שעון יד דיגיטלי וסנדלים עם גרביים? כזה). התפיסות האלה אמנם מבוססות בחלקן, אלא שהגברים הרוסים - די נו, אל תציקו, אוקראינה זה ברוסיה - ניחנו ברגישות גבוהה לאופנה ובחיבה למותגים, משיכה לטיפוח ולהידור, ובכלל מידה לא מבוטלת של פרנקופיליות שמלווה אותם כבר דורות.

גם אם יוצאי חבר העמים עוד לא הטביעו חותם משמעותי על האופנה המקומית ביחס למספרם, אולי בעתיד יצוצו אלמנטים מעברם כחלק מגל רטרו או אפילו טראש - למשל מוטיבים מהקולחוז או מהצבא האדום. ויש לעולים של שני העשורים האחרונים ממי ללמוד בעניין הזה: החלוצים שהגיעו מרוסיה ומאוקראינה בעליות הראשונות, בתחילת המאה הקודמת, השפיעו על כל היבטי התרבות המקומיים וגם על האופנה. הפריט המוכר ביותר שיצא מהארון שלהם היה רוּבַּשקה - חולצת כפתורים מכותנה או מפשתן בגזרה רפויה, לבנה בדרך כלל, מעוטרת ברקמה בצווארון ובחפתים. היום, אם תחפש ממש טוב משום מה, תוכל לחזות בה על ענקי הגבעטרון.

9) מסוף שנות ה־90 ועד היום יש לך הרבה יותר ממה לבחור. מגוון המותגים והמעצבים גדל מאוד, ואיתו מבחר הסגנונות שיכולים להתאים לך גם אם לא נולדת קורבן אופנה. בכלל, האינדיבידואליות התבססה כערך אופנתי והמטרוסקסואל זקף ראש וחזה מגולח - תופעות שגרמו מצד אחד ללגיטימיות של כל מראה כמעט, ומצד שני הפכו את הכדורגלן והזמר בקיסריה למובילי אופנה.

בעקבותיהם אתה יכול היום להתלבש טוב (או רע) אם אתה חיית כושר או פריק של סביח, אם אתה מתעורר בבוקר בלב תל אביב או בסביוני מזכרת בתיה, אם אתה צנום ומינימלי באופן כללי, ואפילו אם התברכת ביותר מ־190 סנטימטר לגובה. אה, זה אתה? אז אתה בטח יודע שכבר כמעט חמש שנים זמינה בשבילך ml men, שמתאימה בדיוק לגברים במידות 42 והלאה, ולגבוהים שדווקא אכפת להם איך הם נראים לכל האורך.

10) ואף מילה על היפסטרים, כן? פשוט עדיין אין לנו מושג מה זה.