סיגל מושכל כותבת קולינריה ספרותית

"מרַגלות בחיים של עצמנו", ספרה הראשון של סיגל מושכל, הוא קובץ סיפורים, רבים מהם מונולוגים, המעוררים את כל החושים. הדמויות בסיפורים, רובן נשים, קמות באמצע החיים להתבונן פנימה והחוצה, בחיפוש אחר אלטרנטיבה לקיום שהוא מעבר לשׂרידה.

"נראה אם אני בכלל יכולה לעזור לך, לא בטוח שאני יכולה" (עטיפת הספר)

סיגל מושכל נולדה וגדלה בחולון. חיה בירושלים עם משפחתה. מזה עשרים שנה עוסקת בהכשרת מורים. החלה לכתוב, במפתיע, בשנתה הארבעים.  

קולינריה טיפולית

אדוני, אני פה באמצע עבודה, יש לנו הזמנה להערב, אני לא יכולה להאריך בשיחה. אפשר לקבוע פגישה, תעשה מאמץ, תגיע, נשב נדבר, נראה אם אני בכלל יכולה לעזור לך, לא בטוח שאני יכולה.

אני שמחה לשמוע שהגעת אלי בעקבות המלצות של אנשים שאתה סומך עליהם בעיניים עצומות, אבל אני בשום פנים ואופן לא יכולה לקבל הזמנה כזאת בטלפון. אצלנו זה לא ערבי גבינות ויין, שירי ארץ ישראל, ניחוחות חציר. כולם באים הנה לפני שאנחנו סוגרים הזמנה. אתה מבין, אני לוקחת את העבודה שלי ברצינות, זאת לא סתם מסעדה. עוד לא מצאתי את ההגדרה המדויקת. חשבתי לקרוא למקום מִטְעָמָה, או מִזְכָּרָה, משהו כזה. אנחנו מין מטבח לשחזור זיכרונות. בית ממכר למטעמי־זיכרונות? רעיון יפה. במה אמרת שאתה מתעסק? סִפרות? שומעים מאיך שאתה מדבר.

יש לנו הרבה ניסיון בארוחות "ספרותיות". תבוא. אני אספר לך. גם תחוש את האווירה, תראה את החדרים שלי, את הכלים שלי. אני אוספת אותם מהפחים - לא תאמין, פה באזור, אפשר למצוא מטמונים, ערֵמות של אוצרות ליד הפח - וגם מחנויות יד שנייה, ומאנשים זקנים שעוזבים את הבית לבית־אבות ומוכרים את התכולה. אצלי אין סרוויסים מהמשביר.

האמת שכן, גם על זה חשבתי פעם, אולי אפשר בכלל לשתול זיכרונות, או אפילו לטעון חוויות שיטרימו את העתיד. כמו בסרטי מדע בדיוני. אבל למניפולציות כאלה אני מעדיפה לא להיכנס. נפש האדם שברירית, צריך מאוד להיזהר, לא להזיק חס וחלילה. אנחנו לא מתעסקים רק בזיכרונות, גם ברגשות אחרים. וגם כל מיני ריפויים, טיפולים, קשה לי להסביר על רגל אחת. תבוא. אספר לך. בקיצור, על קצה המזלג, כן, ביטוי מצחיק בהקשר הזה. אנחנו מתמחים בקשר בין אוכל לרגש, בין ריח לזיכרון, בין טעם לחלומות. אפשר להגיד שההתמחות שלי היא קולינריה טיפולית. כן, טיפול באמצעות אוכל.

בטח שצריך לפתוח מסלול התמחות כזה. קשה לי להאמין שעוד לא פתחו, עם כל העיסוק האובססיבי של המערב גם בתרפיה וגם בהפרעות אכילה. אם אני מטפלת ככה גם בעצמי? איך, בעזרת האוכל? שאלה קצת אינטימית ממישהו שאני לא מכירה. לפעמים זה עוזר גם לי, אולי גם לך זה יעזור. תבוא. תסביר לי יותר מה אוכֵל אותך. נחשוב ביחד. נראה מה לעשות. אספר לך קצת סיפורים. אמרת שאתה מתעניין בסיפורים, לא?

אני רואָה שלא הייתה לך סבלנות. מתי דיברנו? אתמול? אתה לא בדיוק כמו שדמיינתי אותך, הקול שלך, איכשהו, יותר צעיר. מיהרת ובאת, זה מוצא חן בעיני, אבל בלי לקבוע, זה אומר שתצטרך להתאים את עצמך לסדר היום שלי. נדבר תוך כדי בישול. אני רגילה לעשות יותר מדבר אחד באותו זמן. למדתי, מסֵפר אחד, שחשוב לעשות כמה דברים ביחד, לעבוד עם שני סירים ומחבת ביחד על האש...ככה אתה מגדיל את הזמן. נשמע לך מוּכּר? כן. זה לא מספר בישול, לפחות לא ספר בישול על־פי ההגדרות המקובלות.

האמת שאין לי המון עבודה, לא ממש, רק שאצלנו כל דבר לוקח זמן. אנחנו שמים לב לפרטים. הקישואים להזמנה של היום לא צריכים להיות מדויקים, רק מעניינים. היום זאת קצת חלטורה. אני בדרך כלל לא מקבלת הזמנות לארוחות מתייפייפות. והקליינטים האלה גם לא ממש ידעו מה הם רוצים, ואני התפשרתי, כי באוגוסט תמיד חלש. וגם, בכל זאת, קבוצה מגרעין, מדגניה, עושים reunion, חלקם לא התראו ארבעים שנה. עושה קווץ' בלב. הם רצו שירי רחל. קצת שָחוּק, וגם לא ממש לעניין, לא ממש קשור לאוכל. בסוף התפשרנו על מאכלי חלב, לזכר הרפת, כל מיני גבינות - גושים, מטבלים ואולי כמה יוגורטים מעניינים.

וגם תבשילי ירקות, כי הם עבדו כולם בחקלאות, ב"גן ירק", כמו שקראו לזה, עאלק גן ירק. נכין כמה סלטים, אחד על בסיס חסה, האחרים יותר צבעוניים, ושתי פשטידות כבר מוכנות, אתה בטח מריח. אחת עם ברוקולי, השנייה על בסיס גבינה. ובורקס, מילוי גבינות, תרד. והקישואים האלה. הבוקר אין לי מצב רוח להרפתקאות מיוחדות, אבל עבודה זאת עבודה. עוד מעט החבר'ה שלי יגיעו וייכנסו במקומי למטבח. אז אני אוכל לנוח, לפטפט איתך.

אולי ננסה את הקישואים עם בזיליקום הפעם. בטח מצחיק אותך שאני מתלבטת כאילו זאת שאלה קיומית, כאילו זאת הצרה הכי גדולה שלי בחיים, אם להכניס בזיליקום או לא. יש לו ארומה כל־כך מובהקת, שהיא יכולה לחנוק את הריחות של שאר המרכיבים. צריך מאוד בזהירות. אצא לגינה ואעולל, כגפן, כמה עלי בזיליקום שעמדו בחמסינים של השבועות האחרונים. כן, יש לי גינת תבלינים קטנה, סתם בשביל הפוזה, כי הרי השוּק כאן, מתחת לאף.

בכל זאת, כל אקט של בישול הוא הזדמנות. נפתח בפניך איזה צוהר, חלון לנפש. ואפשר, למשל, להטביע את הצער בסיר הגדול. זה מה שכולם עושים, אף אחד הרי לא אוכל כי הוא סתם רעב. תריח, רצועות הבצל כבר מיטגנות. שירי רחל בכל זאת מתאים, צַהַל ובֶכֶה. ולא רק מהבצל. הנה, אני כבר מקלפת את הקישואים, אתה יכול לעזור, אם בא לך. האצבעות נצרבות מהמיץ המריר, אבל זה טוב, ככה. כשמבשלים, צריך עם כל הגוף, אי־אפשר עם כפפות, כי אז גם הטעם של האוכל יוצא סטרילי, כמו בבית־חולים, שהכול שם מפלסטיק. אני חותכת, זורקת לסיר, כן, אני יודעת מה אתה חושב שאצלי כמו כוך של מכשפות, עם יוּרה רותחת. זה נכון, תמיד משהו מבעבע על הכיריים.

סודות רוחשים. איש לא יודע מה אני באמת רוקחת. התבשיל הזה? נורא פשוט, רק נראה מיוחד.

מטגנים בצל ושום, אחר־כך פרוסות של עגבניות טריות, מלח, והקישואים - פרוסות דקות. וכל הזמן לערבב, להמשיך ולערבב, שכלום לא יישרף. רסק עגבניות או עגבניות מרוסקות? אתה רואה, באת דווקא ביום עם דילמות קשות במיוחד. מה אני ממלמלת, אתה שואל, לא ממלמלת, חשבתי שאני מדברת לגמרי ברור.

הפנים שלי סמוקות? זה מהחום שעולה מן הסיר. אולי גם מקיטור פנימי. כן. וגם בגלל החיים, שחופזים על פני. טעים. בוא תטעם. לאט־לאט, זה חם, שלא תקבל כווייה. נו, תטעם כבר, אל תתבייש. במטבח אסור להתבייש. זה מקום של אינטימיות, ובשביל אינטימיות ממש, צריך לסלק את הבושה. תיכף אכניס גם את הבזיליקום בשתי ידיים טובות. יצא טוב. הכול מבורך, גם סתם תבשיל קישואים. לַכול נגינת נחמות, כמו שהיא כתבה... בַכול רמזים טמירים.

כבר שאלת אותי את השאלה הזאת, אתמול, בטלפון. אם אני מטפלת ככה גם בעצמי? שאלה טובה, אבל מה פתאום שוב עלתה לך? כי לא טעמתי? סתם, לא מתחשק לי, אל תדאג, עוד מעט אטעם. אני חייבת לטעום. בקרת־איכות. טוב מאוד שאנחנו כאן, ליד השוק. יתרון גדול. בחיים אני לא אחליף מקום. מעבר לתענוג להסתובב, למולל את העלים, להריח אפרסק, לצבוט את הלַאפות, והתבלינים, והגבינות – זה טוב לנפש. וגם לעסקים.

מתוך הסיפור "קולנריה טיפולית", מאת סיגל מושכל. "מרגלות בחיים של עצמנו". הוצאת ספרית פועלים. 228 עמ'.