גברים מדוכאים פחות מנשים - אבל מתאבדים יותר
נתונים חדשים מגלים כי כ-400 אנשים בישראל מתאבדים מדי שנה, ובהם גבוה שיעור הגברים פי 3.3 מהנשים, אף שהן מדווחות פי שניים יותר על הפרעת דיכאון. מדוע זה קורה, ואיך זה משפיע על הבחירה בשיטת ההתאבדות?
האם התאבדות היא צעד פחות נשי, או שכוח הסבל של נשים חזק משל הגברים? מנתונים חדשים של הלמ"ס עולה כי שיעור הגברים המתאבדים בישראל גבוה פי 3.3 משיעור הנשים המתאבדות.
לעומת זאת, מתברר כי נשים מנסות להתאבד יותר מגברים באופן עקבי וסובלות יותר מדיכאון פי שניים מגברים: 116,500 נשים בישראל מדווחות מדי שנה על הפרעת דיכאון וחרדה, ורק 60,200 פניות של גברים מתועדות בנושא.
התמודדות עם דיכאון - קראו עוד:
- עצב הוא רק ההתחלה: לאילו מחלות מוביל דיכאון
למעלה מ-400 ישראלים מתאבדים מדי שנה, ומספר דומה של ניסיונות התאבדות נרשם בבתי החולים. הסיבה הנפוצה ביותר להתאבדות היא מחלות נפש, כשבראשן הפרעת הדיכאון. שיעור זה נותר יציב יחסית בשנים האחרונות, מלבד ירידה משמעותית בשנת 2007, ל-306 מקרים בלבד.
נתונים מעניינים נוספים מתוך דו"ח הלמ"ס מגלים כי ניכרים פערים משמעותיים בין המתלוננים על דיכאון לפי קבוצת האוכלוסייה, וכי מספר בודד בלבד של ערבים מדווחים על כך. גם אזור המגורים יכול להשפיע על מצב הרוח: רוב הנשים והגברים המדווחים על דיכאון מתגוררים במחוז תל אביב (22.6% ו-26% בהתאמה), במחוז ירושלים רק 7.7% מהנשים ובאזר יהודה ושומרון 1.4% מהנשים.
דיכאון שכיח במיוחד אצל נשים ילידות ארצות הברית ואירופה (43%), לאחר מכן ילידות ישראל (32%) ולבסוף אירופה ואסיה. אצל גברים מדובר בעיקר אצל ילידי ישראל (49.9%) ורק לאחר מכן ממקומות אחרים.
נשים מקבלות יותר תרופות
האם אכן נשים מדוכאות יותר מגברים, אך מתאבדות פחות? ידוע שנשים פונות יותר לקבלת עזרה במצוקה נפשית, ולכן הן זוכות לעתים בטיפול תרופתי לדיכאון המתועד במרפאות לבריאות הנפש או בבתי החולים, מה שעשוי לתרום לתמונה שעל פיה דיכאון נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בגברים.
בהתאם, גברים הלוקים בדיכאון נוטים פחות לפנות לערוצי טיפול, הם מקבלים פחות תרופות ומנסים לפתור את הדיכאון באמצעות עבודה מרובה, אלכוהול, סקס, סמים או התמכרויות אחרות.
"הסטטיסטיקה מראה שנשים סובלות יותר מדיכאון", אומרת ד"ר ציפי דולב, פסיכיאטרית המתמחה בבריאות האישה, "אך בכל זאת יש מעל הנתונים סימן שאלה גדול, כיוון שהסטטיסטיקה נלקחת ממרפאות, ונשים כאמור פונות יותר לטיפול מאשר גברים. בסך הכל, כל המטפלים נתקלים ביותר נשים.
"ההבדלים נובעים גם מהעניין התרבותי, כיוון שנשיםמחצינות יותר את מצבן ויספרו שהן לא ישנות או לא מרגישות טוב, וגברים ישמרו את הקושי בפנים. כשהם פונים לטיפול שיעור ההצלחה דומה, אבל צריך ללמוד יותר לזהות דיכאון אצל גבר כיוון שהתסמינים עלולים להיות שונים".
ד"ר דולב מציינת את ההיבט ההורמונלי אצל נשים אשר עשוי להיות לו חלק בעניינים: "אני המומה ממספר הנשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה, וזו קבוצה הולכת וגדלה. הלחץ התרבותי על אישה לחזור לעניינים מיד לאחר הלידה, וללא תמיכה מספקת, הוא עצום. בנוסף, נשים גם סובלות בגיל המעבר ומתמודדים עם קשיים בקבלת ההזדקנות".
הפתרונות שמנסים הגברים אינם יעילים ואף עלולים להחמיר לעתים את המצב הנפשי וגם האובייקטיבי (כמו התמכרות להימורים ואובדן כספים). הפניית הכעס והתוקפנות הפנימית, ללא יכולת להוציא אותה החוצה מביאה את הגבר לאקט אלים כלפי עצמו ולהתאבדות.
ייתכן שיכולת התקשורת המילולית של הנשים מקלה את הטיפול הפסיכותרפי והעיסוק הטיפולי במצבן, בעוד שאצל גברים מנסים המטפלים הפסיכודינמיים לחדור מנגנוני הגנה כמו הכחשה, הדחקה או השלכת הקשיים על סביבתם.
"יש פער משמעותי בין הנכונות להכיר בבעיה לבין הרצון לפנות לטיפול מקצועי", אומרת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של ער"ן. "הם מבינים שהם צריכים טיפול, אבל הבעיה היא לגייס את הכוחות ולהתמודד עם הסטיגמה. קל להם יותר להתקשר למוקד או לפנות דרך האינטרנט ושם לחשוף יותר מהעולם הפנימי שלהם".
"יותר נשים פונות לער"ן באופן כללי, כך גם בנושא דיכאון", מפרטת ד"ר דניאלס. "כחמישית מהפניות של אנשים בגילאי 30-20 מציינות במפורש דיכאון כסיבה לפנייה, וכמעט ב-50% מהשיחות שבהן עולה תוכן אובדני הפונים מציינים שיש ברקע הפרעת דיכאון".
העיקר הכוונה
קיימים הבדלים בין המינים גם בשיטות המשמשות להתאבדות. גברים נוטים לבחור בדרכים אלימות יותר בניסיונות ההתאבדות שלהם, ולכן רוב הניסיונות מצליחים והופכים קטלניים. שיטות ההתאבדות הרווחות בקרב גברים הן תלייה, חנק באמצעות שאיפת גז ושימוש בנשק חם.
נשים, לעומת זאת, בוחרות בהרעלה עצמית. שיעור לא מבוטל מהן בוחר במכוון באמצעים שאינם קטלניים, כמו שימוש יתר בתרופות לא קטלניות ושהנזק שלהן הפיך, כיוון שהן אינן מתכוונות לממש את ההתאבדות.
גם ציפיות מהשיוך המגדרי עשויות להסביר את ההבדלים בהתנהגות האובדנית בין המינים: גברים עשויים לחשוב כי אסור להם להפגין רגשות כמו עצב, פחד, אכזבה או חרטה, ועליהם להישאר חזקים וקשוחים בהתאם לסטריאוטיפים, וזאת למרות התמורות שחלו בעשור האחרון לפחות בתפיסות אלה.
ייתכן שבשל כך בוחרים הגברים בטקטיקת התאבדות הכוללת אלמנטים אלימים, קטלניים ו"גבריים", בזמן שנשים מצייתות לשבלונות של חולשה וזעקה לעזרה, ואינן מתכוונות למעשה להתאבד.
"בשיחה אנחנו מנסים לנרמל את הבעיה ולסייע לאותו אדם למצוא כוחות", אומרת ד"ר דניאלס, "כי אם הוא התקשר אלינו יש בו רצון לחיות. אבל אם מדובר בסכנה מיידית להתאבדות, ויש רבים מאוד כאלה, אנו מפרים את עיקרון האנונימיות ונוקטים בנוהל חירום, כדי להצליח להגיע בזמן ולהתערב בנקודת משבר".
יותר מתאבדים צעירים
תופעה עולמית מדאיגה בשנים האחרונות היא כאמור עלייה בשיעור המתאבדים בקרב גברים צעירים בגילאי 30-20, שאין לה מקבילה בקרב הנשים הצעירות. רוב הגברים הללו לא פנו ככל הידוע לעזרה מקצועית טרם התאבדותם.
ניתן לזהות עלייה בשיעור המתאבדים הגברים גם בגילאי 75-65, ולעומת זאת אצל נשים מקרי ההתאבדויות הולכים ומתמעטים ככל שהגיל עולה.
בער"ן מפעילים קו יזום לקשישים בעלי רקע אובדני או שביצעו ניסיונות אובדניים. "הם בעיקר חשים בדידות גדולה ובעלי משאבי תמיכה מועטים", מספרת ד"ר דניאלס. "גם כאן מדובר בעיקר בקשישות - ישנם רק שלושה גברים מתוך 43 אנשים שמקבלים שירות.
"כיוון שאחד ממאפייני הדיכאון הוא היעדר הנאה מפעולות שאותו אדם נהנה מהן בעבר, אנו מעודדים את הקשיש להתחיל בפעילות בכל מקרה, כמו לקנות עיתון או לשבת בגינה. המתנדב או המתנדבת מלווים אותו בטלפון, מוודאים שלקח את התרופות שלו וקשובים לסימני סיכון. לפעמים זו השיחה האנושית היחידה שיש להם".
חשוב לציין כי כאשר עוסקים במניעת התאבדות לא ניתן להתייחס לנטיות כלליות של אותו המין כקווים מנחים מוחלטים כמובן. יש להתייחס לניסיונות התאבדות ברצינות תהומית, ואין לבטל ניסיון התאבדות ולהכריז עליו כעל מעשה של זעקה לעזרה בלבד ובקשה לתשומת לב.
לפנייה לכתב/ת 
