כשהרודנים נפלו, הערבים התחילו לדבר דוגרי
"קדאפי אשם במותו. הוא הרי מנע מעמו ללמוד על זכויות אדם, אז כיצד היו אמורים לנהוג בו? מה הם ידעו על אמנת ז'נבה והיחס לשבויים?", אומר בלוגר לובי. עיתונאית מצרייה: "העבודה בתקופת מובארק הייתה קלה ביותר - רק עובדות ללא פרשנות". רשמים מכנס מפתיע בפתיחותו בבריסל. ומה אמרו על ישראל?
בריסל. משום בחינה שהיא, רידא פחל אל-בום איננו אדם שגרתי. הוא אינו מסתיר את דעותיו, הליברליות והפסקניות, ולבטח את גאוותו על שהתחולל בארצו בחודשים האחרונים. "כבר מגיל 15, כשהגעתי לתיכון, קלטתי שהכול שטויות והתחלתי להתווכח עם המורה", הוא מספר. ייתכן שאילו היה גדל באחת ממדינות המערב, היו הדברים מתקבלים בטבעיות, אבל כשמדובר בבלוגר לובי שאינו מסתיר את הבוז אותו הוא רוחש למועמר קדאפי, השליט שהודח ונהרג, ובני משפחתו שעודם בחיים, הדברים מקבלים פרופורציה שונה לגמרי.
טלטלה במזרח התיכון - כתבות אחרונות:
צבא מצרים: תוצאות הבחירות מנוגדות לרצון העם
תיעוד היסטורי: באולפן הטלוויזיה כשמובארק פרש
סוריה: מוכנים להכניס פקחים של הליגה הערבית
מצרים שוב בקלפי: "לא לחזור אלף שנה אחורה"
"בגיל 15, בשנת 1988, הגעתי לתיכון בא-זאוויה. בימים ההם, חלק מהתיכונים הוסבו ל'מחנות צבא תיכוניים', ואני הייתי צריך ללכת עם מדים לבית הספר וללמוד בעל פה את 'הספר הירוק' (ספר המהפכה, ר"נ) של קדאפי. כבר אז קלטתי שהכול שטויות והתחלתי להתווכח עם המורה בכיתה. אפילו אמי, שלא הייתה משכילה, ידעה שהכול קשקוש", הוא מספר בגילוי לב.
פחל אל-בום לא לבד בדעותיו. גם עמיתיו הלובים מספרים סיפורים דומים על החיים הקשים וההזויים תחת שלטונו ארוך השנים של הקולונל קדאפי. אלא שבניגוד אליו, הם מסרבים להתראיין ולהזדהות בשמם. "הוא שינה את שמותיהם של חודשי השנה", מתאר פחל אל-בום הרגל ששמור לדיקטטורים בעלי שיגעון גדלות מיוחד, כמו לדוגמה שליט טורקמניסטן המנוח, ספרמורט ניאזוב.
"לחודש אוגוסט קראו 'חודש חניבעל' על שם בנו של קדאפי. חודש ספטמבר הוסב ל'חודש אל-פאתח' (המנצח) על שם המהפכה, וחודש אוקטובר נקרא 'חודש א-תומור' (התמרים) שכן בתקופה זו גודדים את התמרים בלוב. חודש ינואר, למשל, נקרא חודש 'איאם א-נאר' (ימי האש). הוא אמנם שינה את שמות החודשים אך אנחנו שמרנו בינינו על שמותיהם המקוריים".
עשור שלם בלי שוקולד וחלבה מחו"ל
"קדאפי לא הסתפק בזה אלא שינה גם את השנים. במקום הלוח הנהוג בעולם הוא קבע את מספר השנים על פי מות הנביא מוחמד ואחר כך שינה לפי הולדת הנביא מוחמד.
וזו רק דוגמה אחת. בשנות השמונים החליט קדאפי לסגור במשך כעשור את לוב לכל ייבוא מבחוץ. לא שוקולד, לא חלבה, לא בננות, לא תפוחים, כלום", מספרים פחל אל-בום ועמיתיו מלוב.
"קדאפי קבע ב'ספר הירוק' שלו ש'מדינה שנסמכת על ייבוא מעבר לים אינה יכולה להיות מדינה עצמאית וחופשית', כך הוא כפה את התיאוריות האקראיות שלו על הלובים. וכך נוצר שוק שחור לפיו רק הבכירים והמקורבים לשלטון יכלו להשיג שוקולד. רצית לאכול משהו מתוק? לך תאכל את התמרים הלוביים. מי שהיה משיג שוקולד מחו"ל היה ממש בר מזל. כך היה גם עם החנויות לביגוד שם מכרו בגדים מאותם הדגמים לכולם. זאת לוב של קדאפי".
פחל אל-בום, ביחד עם עשרות עיתונאים ערביים ואחרים מטורקיה ומישראל נאספו בשבוע שעבר בבריסל בהזמנת האיחוד האירופי. הסיבה: כנס על השפעת הטלטלה במזרח התיכון שכותרתו "היחסים האירופיים-ים תיכוניים בעקבות האביב הערבי".
כבר לאחר זמן קצר התחוור שאפילו במישור הבין אישי, כפי שהכרתי אותו, העולם הערבי אינו כשהיה עד לפני זמן קצר. במקום התגובות האוטומטיות שהורגלנו אליהם כמו החרמה של ישראל על ידי לא מעט עיתונאים ערביים או הטחה עקבית בכל פורום כי "הכיבוש הישראלי אשם בכול", נשבו פתאום רוחות חדשות וגלויות לב מהעולם הערבי. היו כמובן מי שנאחזו בדעות העבר וקשרו לישראל מזימות שונות ומשונות. אך היו גם מי שכלל לא עסקו בישראל ובפלסטינים אלא בעיקר בחשבון נפש נוקב וקולני עם ארצם שלהם ועם המדינות השכנות.
עיתונאי מאלג'יריה: "אנחנו הקדמנו את כולם"
"כיצד אתה מסביר את העובדה שאתכם לא פקדה הטלטלה במזרח התיכון?", אני שואל עיתונאי מאלג'יריה, שמשיב את התשובה המתבקשת: "מה זאת אומרת, אנחנו הקדמנו את כולם. את המהפכה שלנו עשינו כבר ב-1988, אז נהרגו במלחמת האזרחים 120 אלף איש". "נו באמת", עוקץ אותו עיתונאי מלוב. "ממש דמוקרטיה למופת, הרי הנשיא שלכם, עבד אל-עזיז בוטפליקה, הוא דיקטטור בדיוק כמו כל האחרים. תגיד לי בבקשה, כמה כלי תקשורת עצמאיים יש לכם? באיזה מקום אתם ניצבים בסולם חופש העיתונות הבינלאומי? האם יש לכם חופש התאגדות באלג'יריה? כמה ארגוני זכויות אדם יש לכם במדינה? מהי המשכורת הממוצעת במשק שלכם? על איזו מהפכה אתה מדבר?".
"השכר הממוצע במשק הוא 400 דולרים ובכלל, הכהונה של הנשיא בוטפליקה נקצבה לשתי קדנציות", מנסה העיתונאי האלג'יראי להתגונן. "לקראת תום התקופה השנייה, שאמורה היתה להסתיים ב-2009, התאגדו כמה מפלגות וביקשו להאריך את תקופת כהונתו לתקופה שלישית ואחרונה כשבמהלכה ינסחו חוקה לדמוקרטיה פרלמנטרית כמו במדינות אחרות".
העיתונאי הלובי לא ויתר והמשיך לעקוץ את עמיתו האלגי'ראי. "ומי מונע מהם להתאסף שוב ולהחליט על הארכה רביעית וחמישית? אלג'יריה היא אולי דמוקרטיה על הנייר אך לא יותר". כך, מול עיתונאים ישראלים ובניגוד לימים עברו, "אחדות השורה הערבית" לא נשמרה עוד - אפילו לא בנוכחות ישראלים.
"תגיד לנו את האמת, מה הרגשת כשראית כיצד רצחו את קדאפי? לא הרגשת רע עם הצורה שבה הוא נרצח", נשאל פחל אל-בום הלובי על ידי כמה עיתונאים. "קדאפי אשם בזה", הוא משיב בפסקנות. "הוא הרי מנע מבני עמו ללמוד על זכויות אדם ודמוקרטיה אז כיצד הם היו אמורים לנהוג בו? הם לא ידעו על אמנת ז'נבה והיחס לבני ערובה ושבויים. כל מה שידעו הוא דיכוי, בתי כלא ועינויים. אפילו בשביל לצאת לחו"ל, היינו צריכים לבקש מהמדינה אישור".
לוב החדשה - על כל חלק בגוף
סיפור חייו של פחל אל-בום אינו מייצג את כלל העיתונאים בלוב. ב-2001 הוא עזב את ארצו לבריטניה בשנת לצורך לימודים מתקדמים, אך הקפיד לבקר בה בכל כמה חודשים, ושב אליה כשפרצו המהומות בתחילת השנה. נראה כי מאז הדחתו של קדאפי מסתובב פחל אל-בום, בן 38, כשכולו גאווה. על צווארו תלויים צעיף בצבעי דגלה החדש של לוב, ושרשרת עם תליון ובו דגל לוב. להשלמת המסר, הוא דאג להדביק על דרכונו מדבקה של - דגל לוב החדשה, כמובן.
"אז עכשיו, אחרי שלמדת בעצמך על זכויות אדם בבריטניה, מה אתה חושב על הריגתו?", אני מקשה. "אולי היו צריכים לעשות זאת בדרך אחרת", אומר הבלוגר הלובי, "ובכל זאת, נסה להבין שמי שתקף את קדאפי היו אנשים שנפגעו ממנו. אנשים שנעצרו לשנים, שאמותיהם או אחיותיהם נאנסו בהוראתו הישירה אל מול עיניהם. אפילו גברים הם אנסו. לא היה צעד מרושע אחד שקדאפי לא עשה. הוא היה צריך למות ואני שמח שהוא מת".
"ומה יהא על סייף אל-איסלאם קדאפי? גם בנו של הרודן הלובי יוצא להורג כמו אביו?", אני שואל את עמיתיו של פחל אל-בום. "אנו נפעיל מולו את מערכת המשפט והיא תהיה עצמאית לפסוק. בימיו של קדאפי היו אמנם חוקים אך הם לא הופעלו. אנו נפעיל אותם עתה", הם אומרים.
"האם אתם חוששים ש'יחטפו' לכם את המהפכה ולוב תהפוך למדינה הנשלטת על ידי דיקטטורה כלשהי, אולי אפילו דיקטטורה דתית המפעילה את הלכות האיסלאם?", שואלים עיתונאים ישראלים וערבים. "בשום אופן לא. לא ניתן לזה לקרות", הם אומרים. "חלאס, המצב שונה. אנחנו חיים בעידן האינטרנט והמידע זמין לכולם. לא נחזור לדיקטטורה", אומר פחל אל-בום. "קחו למשל גולש שנעצר רק כי פתח בפייסבוק עמוד בשם 'רק בלוב', שם כתב על הרחובות המוצפים במים בשל היעדר ניקוז או על בתי הפח. זה לא יהיה יותר".
"נדהמתי מהבורות, איש לא ידע כמה היה גרוע בלוב"
"בעבר יצא לי לדבר עם עיתונאים ערבים ולא האמנתי למשמע אוזניי. הם אמרו לי: 'אתה מלוב? נו, אז מה הבעיה שלכם. אתם חיים ברמה טובה, יש לכם נפט ורווחה'. נדהמתי מהבורות, הם לא ידעו כמה גרוע היה המצב בלוב, לא הבינו את היקף 40 שנות הדיכוי של קדאפי, בני משפחתו ונאמניו", ממשיך פחל אל-בום.
"קדאפי מחק את לוב מהעולם במשך 42 שנה. הוא כפה עלינו את ספרי ההיסטוריה שלו שדיברו רק עליו ואסר על כל גרסה אחרת. עתה כל הספרים זמינים באינטרנט ואני מקווה שהלובים יגיעו למצב שבו ילמדו באופן אובייקטיבי אפילו על תפקידם של היהודים בלוב והרדיפות אחריהם". חבריו של פחל אל-בום סיפרו כי בימים אלה שוקדים בלוב על ניסוח מחדש של ספרי הלימוד, בהם ספר ההיסטוריה.
אך זה לא כל הסיפור. באינטראקציה בין העיתונאים הישראלים לערבים, אולי לראשונה, הנושא הפלסטיני היה שולי וכך גם ישראל עצמה. ישראל פשוט לא היתה ה"אישיו". היו עיתונאים ערבים שהודו, גם אם בשקט, כי כל השנים השתמשו שליטיהם בסוגיה הפלסטינית ותלו בה את מצוקותיהם. "במשך שנים על גבי שנים לקח מאתנו קדאפי מס מיוחד 'מס הג'יהאד עבור פלסטין' בשיעור של אחוז או שניים מהמשכורת. אמרו שמס זה הוא לטובת הג'יהאד, אך אנו יודעים שהוא תמך בכל ארגוני הטרור בעולם", אומר פחל אל-בום.
אין פירושו של דבר שהנושא הישראלי-פלסטיני לא עלה, אך גם כשעלה הזדמן לנו לשמוע קולות חדשים. "האם תסכימו להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולכונן איתה יחסים?", שואל עיתונאי לובי את עמיתיו הערביים. "עכשיו? חס וחלילה. רק כאשר אחרון הפלסטינים יהיה מרוצה מהזכויות שקיבל", אומרים חבריו, "ישראל היא מדינה גזענית שלא מצייתת לחוק הבינלאומי". "תבין", מסביר לכתב ynet עיתונאי מרוקני, "האינטרס של ישראל הוא לא לפתור את הסכסוך כי היא רוצה להישאר כל הזמן בכותרות החדשות".
ובמצרים? "אצלנו יש צנזורה צבאית"
ובכל זאת, היה גם כנס. וגם בו הושמעו קולות ייחודיים. כזה היה למשל קולה של העיתונאית המצרית, מונא סווילם, מרשת הטלוויזיה המצרית NILE, החוששת מאוד מהמצב אצלה בבית. "אדונים נכבדים, אצלנו יש צנזורה צבאית", היא אומרת בקול רועד, ספק מזעם ספק מהתרגשות בעת שהציגה את משנתה הסדורה בכנס.
"אנחנו, העיתונאים, סובלים מכל הכיוונים. מצד אחד יש כאלה שדורשים 'לטהר' עתה את כלי התקשורת וישנן הפגנות רבות מול בניין הרדיו והטלוויזיה. מצד שני, הצבא הוא זה שמממן עתה את רשות השידור המצרית. האמינו לי, אני מכירה את כל הטכניקות. עשיתי את עבודת התיזה שלי על הטכניקות של התעמולה, והם ממשיכים להשתמש בתעמולה", מסבירה סווילם המצרית. "הם קוראים לאנשים לצאת ולהפגין בעד הצבא ואומרים ש'ישראל היא האויב'. הצבא חייב להיות מחוץ למדיה".
סווילם ממשיכה בגילוי הלב שלה: "העבודה בתקופת שלטונו של חוסני מובארק הייתה קלה ביותר. ידענו רק לסקר את נחיתתו של מובארק, השטיח האדום ולחיצת היד עם ניקולא סרקוזי. רק עובדות, ללא כל פרשנות. אנחנו מוכרחים ללמד עתה את העיתונאים כיצד צריך לסקר בצורה הנכונה, עלינו להעלות את המודעות לטכניקות של תעמולה", היא אומרת ונענית במחיאות כפיים סוערות ונרגשות מצד עשרות עמיתיה הערביים.
עיתונאי נוסף ממצרים מבקש את רשות הדיבור ומוסיף: "הבעיה היא לא רק התקשורת הממשלתית אלא גם זו העצמאית - שממומנת על ידי אנשי עסקים ומדינות מהמפרץ שרוצים לעורר הפיכות. בשלב הבא, אם הדתיים ינצחו בבחירות אצלנו, יוטלו הגבלות דתיות על אמצעי התקשורת וזה דבר מסוכן. זה כבר קורה בתוניסיה ובלוב. יש לחייב את המדינות הללו (שהדיחו את מנהיגיהן) לחתום על אמנות בינלאומיות שבהן הן מתחייבות שלא להגביל את כלי התקשורת ובמיוחד לא להטיל הגבלות דתיות".
"עיתונאי שחי תחת דיכוי לא יידע לכתוב אחרת"
עיתונאית תוניסאית מצטרפת אף היא לדיון: "סליחה, רבותיי. לא דיברנו כלל על העובדה שעיתונאי שהיה תחת דיכוי במשך 23 או 42 שנה לא יידע לכתוב אחרת. העיתונאי עדיין מפחד. היכן הערבויות שלכם, אנשי האיחוד האירופי, לחופש? אותו עיתונאי עדיין מפחד, אפילו מהדתיים. אנו חוששים מחזרה לדיקטטורה חדשה".
חשש זה אינו רק הערכה קודרת של עיתונאית תוניסאית אלא גם של עמיתיה בלבנון. "במצרים, הבלוגרים הם אלה שהתחילו את המהפכה ואני לא בטוחה שמה שקורה שם כעת זה מה שהם רצו", אומרת בכנס טניה מהאנה, עיתונאית בכירה מרשת LBC הלבנונית.
"הם רצו יותר חופש ביטוי. אני לא בטוחה שמי שעשו את המהפכות בעולם הערבי הם אלה שנהנים מהן עתה. ובכלל, עלינו להודות כי אנו מסתכלים על המהפכות רק דרך ההפגנות בשטח ושוכחים להציג את התמונה המורכבת יותר. בלוב, למשל, אנחנו לא מראים את ההרס בערים ללא החשמל והמים. זהו האתגר שלנו - לדבר על ההשלכות החיוביות והשליליות של המהפכה כדי לתקן את הטעויות".
מהפכה עם גבולות של מותר ואסור
"הבעיה היא שהערוצים הערביים לא סיקרו את ההפגנות באופן נייטרלי ושלכל אחד היה את האג'נדה שלו", מאשימה הבלוגרית העזתית אסמא אל-רול. "הערוצים הערביים סיקרו את המהפכה כפי שרצו ולא כפי שהתרחשו באמת. יש להם אג'נדות. 'אל-ג'זירה' ו'אל-ערביה', למשל, התעלמו ממה שקרה בבחריין מתוך בחירה. לכן, מי שרוצה עיתונות של 'קווים אדומים' שיילך לעיתונות הרגילה. ברשתות החברתיות, לעומת זאת, יש כאוס של מידע, שוק חופשי של דעות. מוכרחים להודות בהקשר הזה שאוסמה בן לאדן ואנשי האיסלאם הרדיקלי היו הראשונים לנצל את הכלי הזה".
הכנס ביוזמת האיחוד האירופי מסתיים ועשרות העיתונאים יוצאים ממנו טעוני אנרגיה. ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ממש עומדים בסדר העדיפויות של רובם. יש תחושה שהפעם אפשר לדבר דוגרי, בלי לחשוש.
אולם נדמה שהשאלה המקננת בקרב רבים היא אם גם בכנס דומה, בעוד שנה או יותר, ידברו באותה הפתיחות. "הדתיים כבר ניצחו בבחירות בתוניסיה ובמרוקו", מסבירה לי עמיתה ערבייה. "ויש להם את כל הסיכויים להצליח בבחירות במצרים ובלוב. הם מאורגנים, לך תדע מה יהיה".
החשש של עיתונאים רבים מעתיד ארצם הוא אמיתי אך גם ההתלהבות שלהם מהיכולת לשנות דברים. "אינשאללה יהיה שלום ותוכל לקפוץ לבקר", אומרים לי עיתונאים ערבים ומבקשים: "רק בינתיים איננו רוצים להתראיין וגם אל תכתוב את שמנו בשום אופן", אמנם מהפכה, אך גם לה, בינתיים, יש גבולות מאוד ברורים של מותר ואסור.
לפנייה לכתב/ת 
