לצאת נקי
פעם הוא גנב בגללו, ישב בגללו וכמעט מת בגללו. היום, אחרי 20 שנה בלי קראק, אייל גבריאלי* נזכר איך זה לקום בצהריים בשביל לחיות על פירורים
רחוב קרסטפילד בצפון לונדון. פקיד הקבלה במלון הזול קיבל אותי כמו שהוא מקבל את רוב הזונות והנרקומנים שמתארחים אצלו מדי לילה: מבט חמוץ ומתנשא, שרק דרש פספורט מהגבר השדוף שעמד בפתח הדלת הפונה למתחם הרכבות קינגס קרוס. כשראה את הדרכון הישראלי שלי התפשט חיוך רחב על פניו הזועפות, והוא בירך אותי ב"חנוכה שמח" בעברית. יהודי, חשבתי.
זה היה בדצמבר. בחוץ היה כפור אנגלי מקפיא, אבל אני הרגשתי חם ובטוח. ידי השמאלית הייתה תחובה עמוק בכיס המעיל, שם עטפתי באגרוף קפוץ שקית קטנה ובה גביש בגודל של ג'ולה גדולה. קראק, קוקאין טהור. בשקיק קטן נוסף הייתה אבקה חומה - כמה מנות הרואין ללילה, לבוקר, ללילה שאחריו, ואולי עוד יישאר משהו קטן לבוקר הבא.
הייתי מותש. חבר שאירח אותי תפס אותי מזריק וסילק אותי מהדירה שלו. יומיים התרוצצתי ברחובות לונדון, גנבתי ארנקים וכרטיסי אשראי. עכשיו הייתה לי השקית הזאת, ועוד 200 פאונד בכיס. כל מה שרציתי היה מיטה להניח בה את הראש, חדר עם טלוויזיה צבעונית, וערוץ האופנה בלי סאונד. בקושי צלחתי את הסמול־טוק עם פקיד הקבלה, שהיה גם הבעלים של המלון. דייויד, ששמו המלא דוד גורדון, בילה קיץ שלם באיזה קיבוץ בעמק שהוא לא זכר את שמו, ויש לו משפחה ברמת השרון. הבטחתי לו שאשב איתו לאיזה קפה ציוני, אחרי שאנוח ואתארגן בחדר. פניו זרחו.
על הספה הענקית בחדר האורחים הסמוך לפינת הקבלה ישבו שתי בריטיות צחקקניות, סתומות כאלה. הרגשתי שהן נבהלו מהמבט הלבנטיני החודר שלי, כי הן השתתקו. נראו לי כמו זונות מבוגרות, אבל לא ממש התעניינתי. שילמתי לדוד 100 פאונד עבור שני לילות, קיבלתי ערכת רחצה ומיהרתי לטפס לחדר בקומה השנייה.
מדרגות עץ צרות ותלולות, מרופדות בשטיחים בלויים בצבע בורדו דהוי, מעקה לבן. ארבעה חדרים בקומה, מקלחת משותפת. שלי היה מספר שמונה. חדר צר, שניים וחצי מטרים על ארבעה. מיטת יחיד רחבה, ארון עץ קטן וחלון שמשקיף לעבר קינגס קרוס, תחנת הרכבת עצומת הממדים ביוסטון רואד. במקום הזה עוברים מדי יום מיליון נוסעים, וביניהם מסתופפים ומתפרנסים גם כמה מאות זונות ונרקומנים מרחבי הממלכה ומשאר העולם.
הברכיים כאבו לי מרוב הליכה ברחובות ובמעמקי האנדרגראונד, שם עשיתי את הכסף שלי בכייסות. כשהתיישבתי על המיטה הרגשתי שהברכיים שלי מתפוצצות, ונזכרתי בכתבה על היפי אחד מהאן־בי־איי, ביל וולטון, סנטר לבן אגדי שכל הקריירה הסתובב עם תחבושות על הברכיים. זה לא הפריע לו לקחת אליפויות עם הבוסטון סלטיקס ועם עוד כמה קבוצות פאר. אבל פאק ביל וולטון, ופאק הברכיים. הדבר היחיד שרציתי ברגע הזה היה ראש אחד טוב מהקראק.
הוצאתי מהכיס את השקית, ומהכיס הפנימי של המעיל את ערכת הג'אנקיז שקניתי בפאונד אחד מהקיוסק מול היציאה מהתחנה. שקית נייר חומה ובתוכה צינור זכוכית דק דמוי מבחנה, שלוש פיסות של רשת מתכת עגולות תואמות לרוחב הצינור, כפית, שקיק של מלח לימון ושני מזרקים חדשים. הורדתי מהקיר מסגרת של תמונה והנחתי אותה על השולחן הקטן. את האבן הגדולה גילגלתי בזהירות משקיק הניילון לזכוכית. בעזרת הכפית שברתי ממנה חתיכה יפה, בשיא הזהירות, שחלילה לא יקפוץ איזה גרגיר. בידיים רועדות ריסקתי את האבן לכמה גבישים ופירורים. לקחתי רשתית מתכת והצמדתי אותה לפיו של צינור הזכוכית, שיקעתי אותה מעט פנימה עד שנוצרה קערורית קטנה, הידקתי את קצות הרשתית אל הדפנות החיצוניות של המבחנה ומילאתי את הקערורית בגביש אחד ובכמה פירורים של קראק. בזהירות רבה הרמתי את מבחנת הזכוכית לעבר הפה, וביד השנייה לקחתי מצית אדום והדלקתי להבה גדולה.
הרגשתי מיד את הטלטול. את גל החום בראש ואת הזיעה שהתפשטה על פני וכתפי, שולחת זרמים חמימים ומענגים מטה מטה. את הדממה בחדר הפרו רחשים עמומים, כאילו כל הקומה התעוררה לחיים. זה זה.
חלפה דקה, אולי יותר, ואני התפניתי למלא ראש חדש. ועוד ראש. גבישים ופירורים קטנטנים בזה אחר זה, ותמיד בזהירות עם מבחנת הזכוכית והאש הגדולה מהמצית האדום. שאפתי אדים ונשפתי, ועכשיו לא רק הקומה התעוררה לחיים. התחלתי
לשמוע גם את זחלי הטרמיטים בקירות העץ, כאילו מיקרופון רגיש משדר מעומק תעלות האוזניים, גובר לאט על השקט המוחלט. פקחתי את עיני והתחלתי לחפש אותם. הסתכלתי על הדלת, ונחרדתי.
חור ההצצה זהר מולי כמו זרקור ענק, ונמשכתי אליו כמו אל לחצן מצוקה. הרחשים של הטרמיטים התחזקו, ואליהם הצטרפו צפצופים של מכשירי קשר ונהמות חזיר של שוטרים. הצמדתי עין אל הזרקור. שוטרים לא ראיתי: היו שם רק גרם של מדרגות עץ צרות ותלולות, שטיחי בורדו דהויים, מעקה לבן. פסעתי שני צעדים לאחור, הבאתי את מסגרת התמונה והתיישבתי על השטיח עם הגב אל הדלת. ליתר ביטחון.
ידעתי שאני בעיצומו של התקף חרדה, אבל תמיד הקפדתי להישאר שפוי בתוך הטירוף. ידעתי שאני חייב לדכא את החרדה, להרגיע את הדופק. פתחתי מנה של חומר חום, שפכתי לכפית והוספתי קמצוץ מלח לימון. פתחתי את אחד המזרקים, שאבתי מים מתוך כוס לצחצוח שיניים והשפרצתי אותם לתוך הכפית. הדלקתי את המצית האדום - שוב המצית האדום, רק שלא ייגמר באמצע - וחיממתי את הכפית עד שהמים הצהיבו וביעבעו. בתחתית הכפית שקעו גושים שחורים שלא התפרקו בהרתחה. הלכלוך. זרקתי למים פיסה קטנה מפילטר של סיגריה, תקעתי בה את המחט ושאבתי דרכה את הנוזל הצהבהב למזרק. הגושים השחורים נחסמו בפילטר ונותרו בקרקעית הכפית.
הוצאתי את החגורה מהמכנסיים וקשרתי אותה על זרוע שמאל. הווריד המרכזי עשה סימנים שהוא גמור, אבל החגורה הייתה אמורה לנפח גם ורידים אחרים. כמו מנצח בתזמורת נופפתי במזרק. חיפשתי נקודה מתאימה לחדירה, דקרתי ודקרתי, אבל הדם הסמיך בוורידים כאילו קפא מרוב קראק ולא זרם בכלל, בטח לא לתוך חור המחט.
בסוף הצלחתי. הייתי חייב להצליח. בשבילי ההרואין היה מצרך חובה אחרי כל סשן של קראק. הוא מחמם את מחזור הדם הקפוא ומרגיע בשנייה את המוח הקודח, ובמקום הפראנויה של הקראק יורד הדופק ומתפשטת בגוף רגיעה נעימה. אז אפשר לצאת לסשן נוסף של קראק, וחוזר חלילה. ימים שלמים אפשר לחיות ככה, במה שהיינו קוראים לו "ספיד בול": למעלה ולמטה, אפס אנד דאונס, עד שנרדמים או מתים.
לא כולם יודעים מה זה קראק. בעיקרון מדובר בזיקוק של המרכיב הפעיל בקוקאין מכל החומרים המרכיבים את האבקה, וגם מהחומרים שמוסיפים סוחרי סמים חמדנים בכל פעם שהחומר עובר ידיים. הליך הזיקוק נקרא בישול ואפשר לעשות אותו באמצעים פשוטים יחסית, אם כי נדרשת מיומנות כדי להגיע לניצול מקסימלי.
לבישול כמויות קטנות בתנאים ביתיים לוקחים כף או מצקת מרק ושופכים לתוכה את האבקה. מוסיפים מים וסודה לשתייה או אמוניה אם יש, ומביאים לרתיחה על הגז או במצית. שניות לאחר שהנוזל המבעבע נרגע מתחילות לצוף במים בועות שומניות; אוספים אותן בזהירות באמצעות ראש של בורג, מסמר או אולר. בועת השמן על
ראש הבורג מתייבשת במהירות הבזק והופכת לאבן צהבהבה וקשיחה שאותה פורקים לצלחת, כדי לחזור ולאסוף טיפות שומניות נוספות שצפות בכף. זאת גם דרך מצוינת להעריך את איכות החומר: ככל שכמות האבנים המופקות מהנוזל גדולה יותר, ככה החומר נקי יותר.
לבישול כמויות מסחריות נדרשים תנאי מעבדה, מאולתרת או מקצועית. מאחר שבישול מסחרי מטרתו מקסימום רווח, הסוחרים מערבבים את החומר השומני המזוקק בכימיקלים ממריצים כמו אמפטמין, קטאמין, אפדרין ועוד, מה שמחייב ידע מעמיק יותר בכימיה. בישול כזה מניב אבנים רבות יותר, אבל הן פחות קשיחות ופחות איכותיות.
את האבנים מעשנים בבאנג או בצינור זכוכית. האדים מגיעים במהירות עצומה למוח דרך הריאות וכלי הדם, ובכל שאיפה הם גורמים עונג חזק שמשול לאורגזמה. ההשפעה בעישון קוקאין מהירה וחזקה בהרבה מהסנפה, אבל היא גם מתנדפת מהר מאוד. וזה מה שדופק אותך: דווקא ההשפעה המהירה מהווה תמריץ להגברת הצריכה. היא גם מאיצה את הפעילות הפיזיולוגית וגורמת לעלייה דרמטית מיידית בדופק, ולהזעה בלתי נשלטת. כדי לחזור שוב ושוב אל העונג הרצוי מוותרים על מזון ושתייה, שלא לדבר על פעילויות הכרחיות לתפקוד יומיומי - מהיגיינה אישית ועד עבודה וביורוקרטיה.
כשלא היה נשאר חומר הייתי מגרד באובססיה את דופנות המבחנה, ומעשן את השאריות שהצטברו שם. בשלב הבא הייתי רואה גרגירים לבנים דמיוניים בכל סנטימטר על השולחן, ובסוף בסוף גם ירדתי לרצפה. גם שם כל נקודה לבנה על השטיח נראתה לי כמו גביש קראק. מיליון פעמים עישנתי אבק.
הצורה הכי קשה וקטלנית של השימוש בקוקאין־קראק היא הזרקה. את האבן המבושלת מניחים בכפית עם מים רגילים ומרסקים אותה. אם החומר הוא קראק טהור מבישול ביתי, הנוזל יישאר שקוף ושמנוני; אם החומר מייצור מסחרי, תישאר בקרקעית הכפית פסולת שלא התפרקה. בכל מקרה, הזרקה של קראק היא תהליך מתיש. כלי הדם מתכווצים, הדם זורם באיטיות ונראה כאילו הוא קר, כך שקשה מאוד למצוא וריד פעיל. כשכבר חודרים לווריד ושואבים דוגמית דם כדי לוודא שהמחט אכן בפנים והווריד פעיל, רואים בבירור שהדם שנשאב למזרק הוא סמיך מאוד וכהה.
בסיום כל הזרקה הייתי שואב מעט דם מהווריד ומשחק איתו. חלק הייתי מתיז על השולחן וממולל באצבעות, חלק אחר הייתי משפריץ על הקיר ועל הדלת. כל הזמן נצצו בתוך נחילי הדם הזעירים גבישים דמיוניים של קראק. זה היה מין פולחן. כשנגעתי בדם הבנתי שמדובר באשליה כמובן, מה שהריץ אותי להכין את הזריקה הבאה. כשהיה לי חומר, התהליך הריקני הזה היה יכול להימשך שעות ארוכות ואפילו ימים שלמים.
צריכה בהזרקה מביאה בצורה הכי מהירה וחזקה את תחושת האורגזמה, הפלאש. וכבר אמרתי: ככל שהאפקט מהיר יותר, ככה גם תהליך ההתנדפות. זה מטריף ומחייב עוד ועוד הזרקות, עד לקצב של כל רבע שעה בערך. מעבר לעלות
האסטרונומית של החומר - שגורמת למכורים לפרק בתים ועסקים, לגנוב באובססיה ולקבץ נדבות באומללות - הנזק שנגרם לגוף הוא קשה ביותר ולפעמים גם בלתי הפיך. להזרקה משתמשים במים רגילים ולא מורתחים, כך שסיכויי ההידבקות במחלות זיהומיות גבוהים מאוד. מריבוי ההזרקות מתפתחים פצעים בעור, ומי שנדבק בפולחן הדם מחטט בידיים מזוהמות בכל מיני נקבוביות בעור וחופר בהן עד שנפתחים פצעים חדשים באצבעות הידיים, בזרועות, בפנים. רוב האנשים שמזריקים קראק מגיעים למצב הזה, ועשרות הנרקומנים שמסתובבים בעיר שלכם עם פצעים על הפנים ובידיים מעידים על התוצאות ההרסניות של פולחן הדם.
בשלב מסוים גם אני התחלתי להזריק קראק. זה היה התענוג הכי גדול, אבל גם עיוות לי את המוח. הפסקתי לאכול, התעלמתי מבחורות, כל סכום שהבאתי לא הספיק. מאות פאונדים הייתי שורף מדי יום על ספיד־בול של קוקאין הרואין, קוקאין הרואין, יום ולילה. העינוג השמיימי הראשוני נמוג, ואני רק הגדלתי את הכמות בתקווה להרגיש אותו שוב. לא הרגשתי.
רוב החברים שלי ברחובות סביב קינגס קרוס היו נרקומנים קשים מבתים טובים. עבריינים פרווה, לפלפים בריטים, כלומניקים שנפלטו ממסגרות עבודה מקצועיות, אמנים לא ממומשים, רגישים מדי, מדוכאים מדי, מפורסמים מדי. את קצבת הביטוח הלאומי שקיבלו מדי שבוע ממדינת הסעד הראשונה בתבל הם השאירו אצל הפוּשרים ברחובות, מרביתם צעירים שחורים מהפרברים שמחוברים לנציגי השיווק של המעבדות לבישול קראק. את הבוסים אף אחד לא מכיר.
כסף נוסף לתקציב השימוש שלהם התקבל מהוריהם במקרה הטוב, או מגנבות קטנות ומשירותי מין שהעניקו להומואים זקנים בשירותים ציבוריים. גם החברות היפות שלהם מימנו את הסמים בזנות: הן מצצו לאנשי עסקים במכוניות, הצליפו על ישבנים של פקידי ממשלה בכירים בבתי מלון זולים. בסביבה היו גם כמה ג'אנקיז ישראלים, חברים שלי, שהתפרנסו במחתרת בשיטה הזאת בדיוק. הג'וב הזה נחסך ממני מהטעם הפשוט שהייתי בן שכונות ממזר שידע לגנוב.
היום, כשחלפו כמעט 20 שנה מהימים העליזים והקודרים ההם בקינגס קרוס - שמהם יצאתי בשן ועין, ואפילו נמצא לי איזה תפקיד בתקשורת הישראלית, גם כן תפקיד - אני נזכר איך כבר אז אהבתי לבהות במגוון העצום של העיתונים והמגזינים בדוכנים שבתחנה. הייתי קונה לי שניים־שלושה עיתונים, נגיד "הסאן", "ניוז אוף דה וורלד" ו"אינדיפנדנט", פורס אותם בחדר, ובזמן הרגיעה הנרקוטית אחרי סשן של קראק בהיתי בהם ארוכות. בגוונים השונים, בגרפיקה, באג'נדה.
יום אחד שמחתי לגלות שאירוע זניח שהתרחש במלון שלי ברחוב קרסטפילד הפך לשערורייה ציבורית שכיכבה בעמודים הראשונים של הצהובונים. תובע בכיר מהפרקליטות בלונדון, שהתארח עם בחורה בחדר בקומה הראשונה, נזרק לרחוב באמצע הלילה ערום כביום היוולדו עם ישבן סמוק מהצלפות. לשוטרים שאספו אותו ברחוב הוא סיפר על החבר המסומם של הבחורה, שסילק אותו מהחדר בדיוק אחרי שהוא שילם לה את 300 הפאונד האחרונים. הווידוי אמנם הוביל למעצר של בני הזוג במלון, אבל לא מנע את הפרסומים על הפרקליט המזוכיסט שמגיע לסיפוקו במאורת הקראק של בני הזוג מקינגס קרוס.
גם בוי ג'ורג', מלך האייטיז שאהב קראק יותר ממוזיקה, כיכב אז בצהובונים ובקינגס קרוס. בשנות ה־90, כשהוא נותר ג'אנקי חסר כל שאיבד גם את יכולת היצירה, המצלמות של משטרת לונדון תיעדו אותו שם כמו אחרון הנרקומנים, רזה ואומלל, ממתין שעות בפינות רחוב לסוחרים שמוכרים אבנים בעשרה פאונד.
כמו בוי ג'ורג', כמו כולם, גם אני הפסקתי ליהנות. בעצם התחלתי לסבול. נעצרתי שוב ושוב. חמישה חודשים ישבתי לבד בכלא של הוד מלכותה, עד שגירשו אותי לישראל. פעם אחת דוד שיחרר אותי בערבות ושיכן אותי בחזרה במלון שלו ברחוב קרסטפילד. בימים גנבתי ברחובות, בלילות הייתי אצלו במעצר בית. לבד בחדר, מזריק קראק ובודק בשעון את הדופק, שהיה קופץ מ־78 במצב ישיבה ל־140 באותו מצב ישיבה. מרחק פעימה מהמוות. זה היה מפחיד, והמשכתי. עוד פיקס, ועוד אחד. בכל פיקס הרגשתי זרמים עזים, כאילו אני תוקע את היד בשקע חשמל. ריחפתי באוויר ונחתתי לתוך פולחן הדם, מבוהל, מבועת.
באחד מהתקפי החרדה הצצתי בחור ההצצה של החדר במלון, וברחבת הקומה השנייה ראיתי גוץ אחד, סוחר קראק קפריסאי. קשוח, מלא זיפים וקרחת, ולצידו שתי צעירות יפות, זונות, דוגמניות. לא מעניינות. הגוץ עבר בין הדלתות ותקע מבטים מצ'ואיסטים מתריסים בחורי ההצצה.
"הם מתים מפחד שם בפנים", הוא לחש לזונות בשחצנות, והבנות ציחקקו. לא העזתי להוציא מילה.
לפנייה לכתב/ת 
