המקום הבטוח של הגר ינאי

ברלין, 1938. ליל הבדולח. לני מורנאו, שמופע הקברטים שלה זיכה אותה בכינוי "הברבור השחור של ברלין", ניצבת על הבמה במועדון אפלולי ומעלה את מופע חייה, אדישה לקול ההמון המתפרע בחוץ. על פי תוכניתה, עד סוף הערב תגיע אל שיא-שיאו של העונג הגופני לעיני קהל של גברים תאוותנים, בהם קציני גסטאפו. אם תצליח בכך, היא תשתחרר סוף-סוף מזכרו הפוצע של נתן, המאהב היהודי האבוד שלה, ובו בזמן תסחוף את הקהל שלה לעולם של תשוקת בשרים טהורה וזכה שאינה מאפשרת קיומו של רוע.

"מקום בטוח ללב". קברט בזמן מלחמה (עטיפת הספר)

במופע ארוטי פראי ומתגרה, לני משילה את פרטי הלבוש שלה כמו גם את זיכרונותיה ובוחנת את משיכתה לבני העם היהודי. היא רואה ביהודים חריגים כמותה, יצורי צל, שבשל הדרתם ממוקדי הכוח הארציים הם רשאים להתמסר לתשוקתם הקמאית בלי גבולות ושיקולים תכליתיים. במהלך המופע נזכרת לני בחייה עם אלפרד קליינברג, סופר יהודי מבריק ואנוכי, וביחסים עם התעשיין המקורב לשלטון, מרטין פון שלוסברג, שהעניק לה ביטחון בעידן של תמורות בתמורה ללילות חשק סוערים. וכל העת חי בה זכרו של נתן, אהובה.

פרק ראשון

תפרוץ מלחמה בקרוב. כולם יודעים שזה רק עניין של זמן. העולם יהפוך שוב לתוהו מעשן. מיליונים ימותו. אבל אני לא חוששת מפני המלחמה. נכון, אני יכולה לאבד את מעט הרכוש שלי - מעיל חורפן, נעליים, קצת תכשיטים שחלקם אפילו אמיתיים - לרעוב, לחלות, להיפצע ואולי למות - וסביר להניח שחלק מהדברים האלה אכן יקרו - אבל מה זה משנה? הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא דעיכתה של הלהבה האנושית הזעירה שמהבהבת בתוך החזה שלי. אני חוששת שהיא עומדת לכבות. אם לא הייתי פוחדת לבטא את המילים, הייתי אומרת שהיא כבר גוועת. אני לא יכולה לאבד יותר ממה שכבר איבדתי. הלהבה שלי לא יכולה להמשיך לבעור בלעדיךָ. אני מקווה שהמלחמה לא תתעכב ותיקח אותי.

אתה. המילים שלי לא יכולות להגיע אליך במקום שבו אתה נמצא, אבל יש משהו שאני משוכנעת שכן יכול לגעת בך. זהו הזרם העמוק שמתחת למילים, שמניע אותן, שגורם להן להתהוות, שנמצא בכול. אני מתפללת שאתה מניח לזרם הזה לחדור לתוכך, להרוות אותך, לחלחל בין החרכים שלך. אתה זוכר כמה טוב היה לנו יחד? היינו מאושרים ככל שאושר יכול להתקיים עלי אדמות. שיחקנו כמו ילדים בְּגן שהרוח שהניעה את עליו היתה נשמת אפו של האלוהים. אל תתכחש לאושר הזה. אין גרוע יותר מלהכחיש את קיומו.

אני זוכרת את הרגע שבו נחתם המעשה שלי. לא הבנתי מה אני עושה, ולא שיערתי שלרגע תהיה משמעות כזו עבורי. אנשים צריכים להיזהר במילותיהם, אבל אני לא נזהרתי. רגע של חוסר זהירות יכול לחרוץ את גורלם של חיים שלמים. שכבנו חבוקים, הלבבות שלנו פעמו יחדיו, שלובים זה בזה. הראש שלי היה מונח על חזך. הגופים שלנו היו רפויים, מדיפים את ריח הבשר הפנימי הבוקע מהעור כשהוא פקוח ובוטח. זיעה קלה אפפה אותנו בהילה של אחרי העונג. אבל אני לא הייתי רגועה. דאגה עמוקה הטרידה אותי. חששתי שהמזימות שלי יעלו בידי, שאפליג לתוכן כפי שמפליגים באוקיינוס ושלא תישאר ממני שארית. השתוקקתי להיאחז בך. וכי במי איאחז? נגעת במקום העמוק ביותר בתוכי, ידעת היכן המקום הזה נמצא בי, ותוכל להשיב אותי לחוף מבטחים.

כששכבתי בזרועותיך נזכרתי בסיפור שסבתי סיפרה לי לפני שנים, על סנאי חמדן שהחביא את אגוזיו היקרים כל כך טוב, עד ששכח על איזה עץ הם נמצאים. סיפרתי לך את הסיפור ואמרתי לך, "אני לוקחת את לבי, מטמינה אותו בתוך אגוז ומפקידה אותו בידיך. אנא, שמור למעני את לבי שלא יאבד לי, שאוכל לחזור מכל הדרכים הארוכות והרעות שאני עומדת ללכת בהן, ולמצוא אותו מונח אצלך."

ובשעה שאמרתי לך את המילים האלה, כך היה. הדבר נחתם. לא שיערתי איזה כוח היה טמון במילותי, וכמה בלתי הפיך המעשה שעשיתי בחוסר מחשבה ובחוסר זהירות. וכי איזה אדם יפקיד את לבו בידיו של אחר? לפעמים, כמו במבוך של מראות, אנו יכולים לראות בהווה שלנו את השתקפותו השבורה של העתיד. אילו הייתי מתבוננת בקפדנות באותו רגע, ייתכן שהייתי יכולה לראות בו השתקפות מוקדמת של הסוף שלי.

אני אוהבת חפצים. אין להם רגליים. הם לא יכולים לקום ולעזוב אותך. כשחשתי שמתקרבת פרידה ממאהב, תמיד לקחתי לעצמי איזו מזכרת. לרוב דברים קטנים שספוגים בריח הגוף. חולצה, צעיף, כפפה ישנה. מהדירה של אלפרד קליינברג הייתי זכאית, מן הסתם, לקחת הרבה יותר. ארבע שנים גרתי בדירה הזו. מה באמת הייתי רוצה לקחת ממנה? את הפאר שאפף אותנו. את אור השמש ששטף את המרפסת המרווחת, שבבקרים של קיץ לגמנו בה את הקפה שקטי הגישה לנו בספלי חרסינה מעוטרים רועים ורועות תכולים וחסרי דאגות. זו היתה אחת המרפסות היפות ברחוב.

אלפרד התגאה בה. לדעתו מרפסות הן אחד התנאים הראשונים להיווצרותה של תרבות. על מרפסתו אדם יכול לשבת בנחת, להתבונן בעוברים ושבים ברחוב ולהרהר הרהורים. בפרטיותה הנשגבת של המרפסת יכול לנבוט עולם פילוסופי אישי שמייחד את בוראו. אבל אני לא רציתי ליצור לעצמי עולם פילוסופי מעל ראשיהם של העוברים ושבים ברחוב. התענגתי על אור השמש הוורוד שנפל על שמלתי והאיר את חוטי הבד כקורי זהב ארוגים. נהניתי כשהאור רקם את עצמו דרך עלי העציצים הקטיפתיים. אהבתי את שלוות הבוקר שלנו, כשאלפרד שקוע בעיתון, רוטן על אש הטירוף שהבעירה את הרייכסטאג, ואני שבעה, רחוצה ולבושה היטב, מתכננת לנו תוכניות עליזות לשעות הלילה.

בשנה שבה פגשתי את אלפרד תקף אותי חוסר שקט. עמדתי מול המראה בחדר ההלבשה שלי ובחנתי את ירכַי. האם מתחילים להשתרג בהן נימים תכלכלים כמו בגבינת עובש בשלה? האם הבטן שלי נעשית רופסת? האם המלאוּת של החזה שלי מתחילה לכמוש? אין ספק שהפנים שלי לא רעננות כבעבר. לעתים תכופות יותר הייתי צריכה להניח על עיני רטיות בבונג ולקרצף את העור שסביבן בתערובת של חלמונים ודבש, כי לילות ארוכים תבעו

את המס שלהם, וחותם של עיגולים שחורים החל להסתמן תחת עפעפי התחתונים.

עצבות וריקנות מטרידות גאו בתוכי. דבר כבר לא גרם לי הנאה - לא המוזיקה, לא המעריצים, לא נעליים חדשות מתנוצצות ולא קלסתר פני במראה. השיחות של הבנות בחדר ההלבשה נשמעו לי חלולות וריקות. איבדתי את הסבלנות להקשיב לפרשיות האהבהבים שגרמו להן התרגשות כזו, ושהן עצמן ידעו בעומק לבן שעד למחרת בבוקר הן יגוועו כמו זבובונים בני יומם. מדוע לא פרשתי מהעסק בזמן, כפי שעשו רבות ונבונות ממני? הרי מחזרים לא חסרו לי. כל שהייתי צריכה היה לבחור אחד מתוכם. אחד בלבד. ערב אחד באה לבקר אותנו ורה הולנדר הקטנה, שכינינו אותה בשם "כפית" בשל אוזניה הקעורות, והיינו מחביאות את סנדלי הסאטן שלה רגע לפני עליית המסך, מפני שזה היה גורם לה להתרוצץ במעגלים ולספוק את כפיה באופן משעשע ביותר.

כפית התחתנה בקיץ הקודם והיתה גאה בעצמה עד מאוד. בעלה היה גבר נאה וגבוה, סגן בחיל הפרשים. במשך זמן רב הבטיחה לבוא לבקר אותנו, וכשהופיעה סוף־סוף במועדון, היתה מלווה בבעלה. הוא נראה מתוח ועצבני. "אני לא משתגע לראות אותך כאן," אמר לה, למרות שפגש בה לראשונה במקום זה ממש. לצדו, כפית נראתה אפילו עוד יותר קטנטונת. "תבואי לבקר אותנו כשהוא ילך לקסרקטין שלו," לחשנו לה כשהוא הפנה את מבטו, והיא נאנחה מעומק חזה הקטן. "תאמינו לי, יקרות שלי, אני מתגעגעת אליכן ממש נורא. אני מתה לפטפט איתכן קצת, אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה. אתן מבינות, איך אני יכולה לשקר לברנהרד. בעל חייב להיות מסוגל לבטוח באשתו, כי אחרת מה?"

"מקום בטוח ללב", מאת הגר ינאי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 302 עמ'.