המצב חרבנה? תנו לנשים לשיר

טורים קודמים של שי להב ב-ynet:

• להוריד את האנטי מהשאנטי
• האח הגדול: החדש של נואל גלאגר
• איימי וויינהאוס: לביאה מבוזבזת
  

המוזיקה הישראלית, באופן ספציפי, נמצאת בנקודת שפל עגומה במיוחד. כסף מאלבומים כבר אין מזמן. וגם התחליפים בדמות ריבוי חלטורות, הופעות טלוויזיוניות וגו', הולכים ונעלמים בהתאם ל"מצב". עם או בלי קשר, קשה להיזכר בתקופה מקבילה, שבה היו כל כך מעט כוכבים המנצנצים ברגע נתון. אף אחד מגיבורי המוזיקה הישראלית לא מולך כרגע במצעדים, או ברשימות ההשמעה. אפילו המזרחיסטים נמצאים בשפל, שגורם להם להופיע במקומות קטנים ואינטימיים.

המזל הגדול הוא, שמוזיקה היא צורך. גם למאזין וגם ליוצר. ולכן, בנסיבות לא כלכליות לחלוטין, ונטולות כל היגיון עסקי, אנשים ממשיכים להקליט כאן אלבומים חדשים. המזל היותר גדול, הוא שכמה מהם ממש מצויינים. וכשמדובר בשתי יציאות בכורה מוצלחות של רוק נשי ישראלי, מדובר כבר ממש בנס. אם תרצו, נס חנוכה.

נילי פינק. ביצוע חי ל"חום גוף"

נילי פינק נמצאת בשטח כבר כמה שנים. בדומה למרבית היוצרים בני דורה, היא מוכרת היטב לכמה מאות אנשים שפוקדים את מרחבי האוזןבר - ואלמונית לחלוטין עבור שאר העולם. עובדה מצערת מאד, במיוחד לאחר כמה האזנות לאלבום הראשון והיפה שלה. ובמילותיה (מתוך "ככה זה"): "לא נרגיש, איך עוד שנה עוברת כשאנחנו בצד הכביש". כעוד סממן לחמיצות התקופה, האלבום הזה הוקלט כבר לפני שנתיים, אבל יוצא רק עכשיו. לא נורא. מוטב מאוחר וגו'.

פינק, גיטריסטית וכנרית, מציגה את השילוב הנשי האהוב של עדינות וחספוס. יש בהגשה שלה משהו שמזכיר מאד זמרות כמו יהודית רביץ, או רונה קינן - כמעט מנומס, אבל למרבה השמחה רוחשים מתחת כל הזמן קולות אחרים. חסרי מנוחה. היא כותבת היטב, מלחינה מנגינות קליטות שמצליחות לברוח מבנאליה ומצליחה לרגש לאורך לא מעט רצועות באלבום. יחד עם העטיפה המושקעת וההפקה המוצלחת של אור בהיר (אטליז), מתקבל אלבום בכורה מבטיח מאד.

מה שכן, במציאות המוצפת באמנים חדשים, עושה רושם שחסר פה קצת ה"שפיץ" הזה, האלמנט שיתפוס את האוזן הלא מנוסה וחסרת הסבלנות - ויגרום לה להתעמק בשירים של פינק. בלעדיו, היא עלולה להישאר רק עם האוזן של האוזןבר.

שפיצים הם לא הבעייה של שני פלג - הרוקרית השנייה שמשיקה עכשיו אלבום בכורה. מהרגע הראשון שבו נתקלים בקול הלא שגרתי שלה, שנשמע שרוט ומלא הבעה - כנדרש בז'אנר - ברור שמדובר במשהו שונה לגמרי. ותודה למונטי פייטון. על הכל.  

כבר בשיר הראשון, "שבע שניות", כשפלג פותחת מבערים בפזמון, אתה רוצה לטוס איתה. כשהיא רוקחת לחן מלודי ונעים לסיפור דיסהרמוני ועוקץ, על כוכבת פורנו גמורה ("ג'נה ג'יימסון"), אתה מבין שהטיסה הזאת יוצאת דופן. וכשהיא עוברת בשיא הטבעיות בין עוצמות כמעט חייתיות לרכות מתפנקת ב"גשר" החותם, אתה מקווה שהטיסה הזאת לא תיגמר אף פעם.

עשרה שירים יש באלבום הבכורה שזכה לחסות ההפקתית של "נענע דיסק",

ואף אחד מהם הוא לא סתם כי צריך למלא אלבום. דבר נדיר כשלעצמו ברוק הישראלי. פלג, כמו שזמרת גדולה צריכה להיות, מתעתעת ללא הרף. לפעמים היא צועקת, לפעמים היא בוכה, אבל אף פעם לא נמצאת באמצע. או כמו שהיא שרה ב"קו חמש לעננים": "הכי אני שונאת את המישור של השרון".

מפתה להשוות אותה לאתי אנקרי של פעם, מבחינת המגוון המוזיקלי והשפה הבלתי אמצעית; ומתבקש, אם כי קצת לא נעים, להזכיר אותה לצד נינט - בכל הנוגע לאנרגיות של רוקרית (לא נעים מבחינת נינט, אם לא הבנתם. כי פלג עושה לה בית ספר). אבל עזבו בצד את ההשוואות, או המגירות. צמחה כאן מוזיקאית שכותבת מהבטן, מלחינה מהלב ושרה מ(עדיף שתרחיקו את הילדים בקטע הזה). שני פלג היא הדבר האמיתי, בתוך עולם מלא בדברים אבל נטול אמת. אתם חייבים לשמוע אותה.