הישרדות נוסח מערכת השמש

כוכבי שביט הם בין גרמי השמים המרתקים ביותר במערכת השמש. מדובר בגופים קטנים, אורך קוטרם קילומטרים בודדים עד כמה עשרות קילומטרים, והם עשויים בעיקר מקרח מים בו כלואים גזים ואבק. השביטים נוצרו בעת יצירת מערכת השמש שלנו והם הגופים הקדומים ביותר המצויים בה. ניתן לומר שמדובר בכמוסות זמן האוצרות בתוכן את סיפור יצירת מערכת השמש שלנו.

מרבית השביטים מצויים בשולים הרחוקים של מערכת השמש, לשם נזרקו בשלב יצירת כוכבי הלכת הגדולים. מדי פעם נזרק שביט פנימה אל מערכת השמש ומתחיל במסע הייסורים שלו. כאשר השביט מתקרב על השמש, מתחיל חומה להשפיע עליו; הקרח על פניו מתחיל להתאיי, והגזים והאבק הכלואים בו פורצים החוצה ויוצרים מעין הילה האופפת את הגרעין. גודלה של ההילה עשוי להגיע לכמה עשרות אלפי קילומטרים ויותר (זכרו – גודל הגרעין הוא בסדר גודל של כמה קילומטרים בלבד). ככל שהשביט מתקרב לשמש גדל קצב נידוף האבק, וכאשר קרינת השמש פוגעת בהילה שנוצרה, היא דוחפת הלאה מהשביט את הגזים והאבק וכך נוצר הזנב המרשים של השביט העשוי להגיע לאורך של מיליוני ועשרות מיליוני קילומטרים.

השביט מתקרב אל השמש כאשר הוא מושך אחריו זנב (צילום: נאס"א).

מכאן ואילך, תלוי המשך חייו של השביט באופי מסלולו סביב השמש; אם המסלול מחזורי, השביט הוא ינוע במסלול אליפטי סביב השמש, לרוב מאוד מוארך, ויקיף את השמש בין אחת לכמה שנים לבין זמני מחזור של אלפי ועשרות אלפי שנים.

אלו הם השביטים המחזוריים, שהבולט בהם הוא השביט המחזורי הראשון שהתגלה, שביט האלי, המקיף את השמש אחת ל-76 שנים. כל הקפה של השביט את השמש מסירה מעליו כמה מטרים של חומר ובסופו של דבר נידוף הקרח מתמעט עד מאוד, בין אם בגלל שפני השביט מתכסים בחומר אורגני סמיך, דוגמת אספלט ובין אם שמלאי הקרח פשוט אוזל. כך קרה לשביט אנקה הטוב והקשיש, המקפיד להקיף את השמש אחת ל-3.3 שנים, אך בשל מיעוט הקרח שבו, הוא אינו מפתח כמעט הילה וזנב, ואיש אינו מתעניין בו.

ויש גם הסוג השלישי, שביטים מחזוריים על פי רוב, שמזלם אינו משחק להם. אלה קרויים – שביטים לוכחי שמש. אלה הם שביטים שמסלולם מביא אותם לקרבה גדולה, גדולה מדי אל השמש. מרביתם פשוט צוללים אל היורה הרותחת ומתנדפים לחלוטין. מעין שביטי קמיקזה. מדי שנה נצפים מספר שביטים לוכחי שמש על ידי הטלסקופים המוצבים בחלל וצופים בשמש בדרך קבע. מרביתם של שביטים אלה קטנים, ולולא היו מתקרבים אל השמש לא היינו יודעים על קיומם. והנה, בשבוע שעבר, חלף ליד השמש שביט כזה, וכנגד כל הסיכוים שרד את המעבר.

השביט לאחר היציאה

שמו של השביט הוא שביט Lovejoy (שביטים קרויים אל שם מגליהם) והוא נתגלה ב-27 בנובמבר על ידי טרי לאבג'וי. זהו שביט המגיע אל קרבת השמש ממרחק רב, הגדול פי 90 ממרחקו של כדור הארץ ממנה, בזמן מחזור של 320 שנה לערך. קוטרו של השביט היה כחצי קילומטר ומסלולו היה אמור להביאו לנקודה הקרובה ביותר בשמש ב-16 בדצמבר, אז היה אמור לחלוף כ-140 אלף קילומטר מעל פני השמש. בגובה זה מצויה האטמופירה החיצונית של השמש הקרויה עטרה, אשר נראית מכדור הארץ רק בעת ליקוי חמה מלא. טמפרטורת החלקיקים בעטרה היא כמיליון מעלות ויותר ולכן סביר היה שהשביט הזעיר לא ישרוד את המפגש החם והאלים.

אולם, למרבה ההפתעה, השביט נצפה לאחר מועד המעבר הקרוב שלו אל השמש, כאשר הוא מגיח מאחורי השמש וממשיך במסעו בחלל. בעת הקרבה שלו לשמש נראה השביט מפתח זנב הנשרך מאחוריו, כאשר חום השמש האדיר מנדף בקצב גדול את פניו, אולם, השביט לא נתכלה לחלוטין, והוא הגיח, בריא אך חבול, והמשיך את מסעו בחלל.

לאחר המפגש הטראומטי, השביט השיל חלק נכבד ממסתו. כרגע מנסים לצפות בשביט במסעו כשהוא מתרחק מהשמש כדי לראות האם למעבר סמוך לשמש תהיה השפעה שעקבותיה יראו כאשר השביט יתרחק מהשמש. לפי ניסיון העבר, גל החום שהגיע אל פני השביט מתקדם פנימה והוא עשוי לגרום להתפרצויות בשביט גם זמן רב יחסית לאחר המעבר שלו סמוך לשמש. אולם, כיוון ששביט Lovejoy האומלל איבד כה הרבה ממסתו, יהיה קשה לצפות בו לאחר שיתרחק מהשמש ואז נצטרך להמתין עוד 200 שנה לערך, עד שמסלולו, שאף הוא כנראה שונה מאוד, יביאו שוב לקרבה אל השמש ואל כדור הארץ ואל מי שיהיו בו אז.

מפת כוכבים מסתובבת להורדה ומידע נוסף על התצפית בירח ובכוכבי הלכת ואירועים אסטרונומיים נוספים לשנת 2011 אפשר למצוא בלוח השנה האסטרונומי לשמי ישראל.