זה לא הדרת נשים, זו הדמוגרפיה
ב"הדרת נשים" אין כל חדש. התופעות האלו - חלקן פסולות - היו קיימות במשך שנים, אז למה הן הפכו למוקד סכסוך? הציבור החילוני נלחץ מהגידול באוכלוסייה החרדית, והציבור החרדי - מהמפגש הבלתי-נמנע עם העולם שבחוץ
האם הסינים עומדים לשלוט בעולם? כוחה של המעצמה הסינית לא מפסיק לצמוח בעשור האחרון, אך יש כלכלנים שטוענים בעקשנות שאין לסינים סיכוי. מדיניות ארוכת שנים של צמצום הילודה עומדת לעלות להם ביוקר: האוכלוסייה שם הולכת ומזדקנת, ובקרוב לא יישארו מספיק צעירים כדי לפרנס את מאות-מיליוני הקשישים. אין שום דמיון בינינו לבין הסינים בהקשר זה, ואני רוצה לקחת מכאן רק נקודה אחת - לפעמים הדמוגרפיה קובעת את נסיבות חיינו יותר מכל גורם אחר. ולא רק בסין.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
בחודשים האחרונים אנו חווים ריכוז נדיר של קרבות פנימיים עקובים מדיו. חלק מהקרבות הללו מוצדקים, חלקם משונים, וחלקם ניפוח היסטרי של קונפליקט זעיר. כשמצרפים את הקרבות האלה זה לזה, מצטיירת מלחמה. החוקים נגד בית המשפט העליון; "השתלטותו" של נתניהו על העיתונות הישראלית; "תג מחיר"; שירת נשים בפרט, ו"הדרת נשים" בכלל - כל אלו מתחברים בתודעה הישראלית לאיזו מלחמת תרבות מדומיינת, של כוחות האור נגד כוחות החושך. הדימוי הזה הופך כל סכסוך מקומי ל"מדרון חלקלק" ולסכנה לדמוקרטיה הישראלית.
מה האמת? חוקים נגד בית המשפט העליון היו גם בזמן ממשלת "קדימה"; נתניהו לא שולט בעיתונות, אלא נרמס בה מדי יום; בריוני "תג מחיר" פועלים לצערנו כבר כמה שנים; גם הסיקריקים הקנאים לא נולדו אתמול; ומה לגבי שירת נשים? קצין במיל' סיפר לי איך לפני עשר שנים יצא עם כל המחלקה מטקס גדודי כאשר זמרת עלתה לשיר, ואיש לא התרגש מכך. למה פתאום כל הקונפליקטים הללו מקבלים נפח אחר, דמוני ומאיים?
חרדה חילונית, חרדה חרדית
נדמה לי שכאן צריך לחזור לדמוגרפיה. קרוב לשליש מתלמידי כיתות א' בחינוך היהודי הם היום חרדים, מה שאומר שהמדינה עומדת להשתנות. למעשה, היא כבר משתנה. השינוי הזה מכניס ללחץ את כולם: את החילונים, שצריכים להתרגל לחברה חרדית גדולה וחזקה הרבה יותר, אבל גם את החרדים, שנאלצים לצאת מן הגטאות שלהם.
תראו מה קורה בבית שמש. קנאי העדה החרדית היו בעבר סגורים במעוזם בשכונת מאה שערים בירושלים. אבל הם התרבו, והמקום אינו יכול להכיל את כולם - לכן הם יצאו לבית שמש. המצב הזה מלחיץ את שכניהם, ומלחיץ גם אותם. פתאום הם נאלצים להתמודד עם עולם שאיננו מוכר להם. בעיני שני הצדדים, כל קונפליקט מקומי הופך למאבק על דמותה העתידית של החברה כולה. התוצאה היא פיצוץ.
יש חילונים שחוששים מכך שהחברה הישראלית עומדת להיות מסורתית יותר וימנית יותר. לכן כל סכסוך על רקע דתי או פוליטי נראה להם הרה גורל. רק כך אפשר להסביר איך מניין שחרית של אנשים עובדים בקרון הרכבת, או שעתיים נפרדות בשבוע בחדר כושר של הטכניון, הפכו מושא למלחמת עולם. גם החרדים מבוהלים. הם מרגישים שהם הופכים להיות יותר ויותר ישראלים, וכריאקציה מנסים להתרחק מן הישראליות ככל יכולתם. לא בטוח שהם יכולים. בינתיים, הסרוגים נגרסים בין אלו לבין אלו.
לאחר אירועי בית שמש, עלתה הצעה להפריד את העיר לשתיים: עיר חרדית ועיר חילונית. אולי בסופו של דבר כבר לא יהיה מנוס מהפתרון הזה בבית שמש, אבל תהיה זו טרגדיה אם נהפוך זאת לפתרון שגרתי.
צריך להכיר בכך שהחברה החרדית גדלה והולכת, ולכן היא פורצת את גבולות הגטו שלה. אם ננסה לייצר עבור החרדים גטאות חדשים, נעמיד את החברה הישראלית כולה בפני סכנת התפוררות. החילונים והדתיים-לאומיים לא יוכלו להמשיך לשרת בצבא ולשלם מסים כאשר אוכלוסייה גדלה והולכת תימנע מכך. אנחנו חייבים לאפשר לחרדים לשרת בצבא, לעבוד במקומות עבודה שונים ומגוונים, להתגורר במקומות שונים בארץ. לשם כך הם צריכים להפגין גמישות, וגם אנחנו.
שאלות קשות
אנחנו צריכים להכיר בכך שהחברה הישראלית משתנה, ותשתנה עוד יותר. כאן עולות כמה שאלות: ראשית, האם נצליח לחיות זה לצד זה? האם החרדים
ילמדו לסבול אנשים שאינם מתלבשים כמותם, ויצליחו להתגבר על רפלקס ההפרדה האובססיבי? האם אלו שאינם חרדים ילמדו לכבד את זכותם של החרדים לנהוג בביתם ובמשפחתם כרצונם?
יש שאלה שנייה, קשה יותר: האם יש סיכוי שנלמד לחיות ביחד? לא מספיק שנדע לסבול איש את רעהו. השאלה הקשה היא האם נצליח לגבש גרעין חדש של זהות ישראלית, אפילו גרעין רופף, של ערכים כלליים שכולנו נסכים עליהם? סביב גרעין הערכים המוסכמים הללו נוכל להמשיך להתווכח, כמו שיהודים אוהבים.
האם החברה הישראלית עומדת בפני ריסוק או בפני גיבוש מחודש, בתבנית אחרת? לא רק העתיד יענה על השאלה הזו, אלא גם אנחנו.
לפנייה לכתב/ת 
