לשם כבוד

לא יודע אם שמתם לב, אבל בעוד שנתיים וחצי יהיה לנו מונדיאל בברזיל. זאת סיבה לשמוח: דרום אמריקה היא היבשת שסיפקה לנו לאורך השנים את השחקנים הטובים ביותר ואת הכדורגל הכי וירטואוזי (ויש גם האומרים הכי סקסי, תואר שאף פעם לא לגמרי הבנתי), אלא שטורניר הכדורגל החשוב מכולם לא ביקר ביבשת הלטינית כבר יותר מ־33 שנה.

המדינה המארחת את המונדיאל לא נבחרת על פי רמת הכדורגל של אזרחיה, אלא בעיקר משיקולים כלכליים ושיווקיים. ארצות הברית אירחה את הטורניר ב־1994 למרות שעוד לא הייתה לה אז ליגת כדורגל מקצוענית, ויפן וקוריאה הדרומית אירחו את גביע העולם ב־2002, כי פיפ"א מעוניינת לקדם את הכדורגל דווקא במדינות שהוא לא הענף המוביל בהן. ויש סיבות נוספות, פוליטיות־כלכליות, שיביאו את כל עולם הכדורגל לרוסיה ב־2018 ולקטאר ב־2022.

אבל למה לנו ללכת כל רחוק? רק אללה יודע מה יקרה כאן עד 2022. בינתיים אנחנו חושבים על ברזיל 2014, כי זה ממש מעבר לפינה. וכבר עכשיו, אפילו שמשחקי המוקדמות באירופה עדיין לא התחילו, המחשבות נודדות לאיצטדיון המרקאנה בריו דה ז'נרו ולמשחק הגמר שיתקיים שם ב־13 ביולי.

אף נבחרת אירופית לא זכתה בגביע העולם כשהמונדיאל התקיים ביבשת אמריקה. בשבעת הטורנירים שנערכו בחלק הספציפי הזה של העולם, הזוכות היו ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. למה שזה ישתנה הפעם? אין שום סיבה. אפשר לחלוק כבוד לגדולות של אירופה - ספרד, גרמניה, הולנד ואיטליה (עזבו את אנגליה, היא גדולה רק בדיבורים), ועדיין הכי הגיוני שאלופת העולם הבאה תהיה דרום אמריקאית. רק מי בדיוק?

ברזיל היא כמובן המארחת, והביתיות תיתן ל"סלסאו" יתרון עצום למרות הכישלונות של השנים האחרונות. ארגנטינה, שלא זכתה באף תואר מאז 1993, תהיה גם היא אחת הגדולות. לאו מסי יהיה בן 27, וכנראה בשיא הקריירה (די מדהים לחשוב שעוד לא ראינו את כל יכולתו של "הפרעוש", אפילו שכבר ראינו המון). אם רק יקום לארגנטינה מאמן מוצלח, השמיים הם הגבול. אבל מה עם אורוגוואי? למה אף אחד לא מתייחס אליה כמועמדת אפשרית? תנו לי לשנות את זה כאן ועכשיו, ולהכריז בזאת על אורוגוואי כפייבוריטית רצינית לזכייה במונדיאל הבא. לא בגלל הגאוגרפיה: בגלל שהיא אחת הנבחרות הטובות בתבל.

מחזיקת הקופה אמריקה ואחת הנבחרות הטובות בעולם. אורוגוואי(צילום: AFP)

ככה בקטנה

העובדות שהולידו את ההכרזה שלי פרוסות לכולם מול העיניים, אבל אף אחד לא רוצה לראות אותן. הרי רק לפני חצי שנה זכתה אורוגוואי באליפות דרום אמריקה, על אדמת ארגנטינה מכל האדמות, ובדרך גם ניצחה את המארחת. לפני שנה וחצי היא הגיעה עד חצי גמר המונדיאל בדרום אפריקה, וממש עכשיו היא מובילה בראש בית המוקדמות של דרום אמריקה. אז מי אמר ש־2014 לא תהיה השנה שלה?

אם תשאלו אותי, אז לעניין המסורת יש משמעות מוגבלת. ההצלחה תלויה בעיקר באיכות ובכמות הכדורגלנים שמייצרת המדינה. וכאן אנחנו חוזרים לאורוגוואי, המדינה הקטנה ביותר בדרום אמריקה (אם לא לוקחים בחשבון את שלוש הגוויאנות, שהנבחרות שלהן לא משחקות במסגרות של היבשת). רק 3.5 מיליון תושבים חיים באורוגוואי, לעומת 190 מיליון בברזיל, 45 מיליון בקולומביה ו־40 מיליון בארגנטינה. על הנייר זה לא כוחות, אבל רק על הנייר.

עיר הבירה מונטווידאו שוכנת לאורך הגדה הצפונית של הריו לה פלאטה. בעבר הדרומי של הנהר נמצאת בואנוס איירס, הבירה הענקית של ארגנטינה. עבור ה"פורטניוס", אנשי בואנוס איירס, מונטווידאו נחשבת למין שכונה צפונית. ויש לזה הסבר היסטורי: אורוגוואי הפכה למדינה עצמאית ב־1830, לאחר שנים ארוכות שהייתה אחת הפרובינציות של ארגנטינה. מאז מלחמות העצמאות של דרום אמריקה עברו כמעט 200 שנה, אבל אורוגוואי עדיין נחשבת לאחות הקטנה של השכנה הגדולה. מכאן נובעת תחושת העליונות של הארגנטינאים על האורוגוואים, והשאיפה התמידית של האחרונים להוכיח שהגודל לא קובע.

האמת היא שעד אמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת הוא כן קבע. בתקופה ההיא ידעו רק מעטים על עצם קיומה של המדינה הקטנה, שלא התבלטה בשום תחום ושאיש מבניה לא זכה לפרסום עולמי. עד שהגיעה אולימפיאדת פריז ב־1924.

אנחנו מדברים על הימים שלפני המונדיאלים, לפני עידן המקצוענות בכדורגל הבינלאומי, ימים שבהם הטורניר האולימפי בכדורגל נחשב לאליפות העולם. אורוגוואי כבר זכתה עד אז כמה פעמים באליפות דרום אמריקה, והפכה למעצמה של ממש ביבשת הרחוקה. אבל מי ידע על זה באירופה. לכן כשה"סלסטה" ("התכלת", הכינוי של נבחרת אורוגוואי) הגיעה לפריז, אף אחד לא עצר את נשימתו. אדוארדו גלאנו, סופר ואיש רוח מאורוגוואי וגם אוהד שרוף של קבוצת נסיונאל ושל הנבחרת, כתב קטע נהדר על ימיה של הנבחרת בפריז בספרו "כדורגל באור ובצל". תרשו לי לפנות לו את הבמה לרגע:

"הם הגיעו לאירופה על סיפונה של ספינת סוחר ונסעו לפריז בקרונות של מחלקה שנייה, כשאת הנסיעה הם מממנים מכיסם. הם ישנו על דרגשי עץ וקיימו אין ספור משחקי ראווה בתמורה למיטה חמה. זו הייתה הפעם הראשונה שנבחרת מאמריקה הלטינית שיחקה באירופה, והמשחק הראשון היה מול יוגוסלביה. היוגוסלבים שלחו מרגלים כדי לעקוב אחרי האימון. האורוגוואים הבחינו במרגלים והחלו לבעוט בדשא, להעיף כדורים לעננים, ולהיתקל אחד בשני. המרגלים דיווחו: 'צריך לרחם עליהם, הבחורים העניים האלה הגיעו מסוף העולם...'

בקושי אלפיים צופים ראו את המשחק. הדגל האורוגוואי נתלה הפוך, כשהשמש שבמרכז הדגל על ראשה. במקום ההמנון הלאומי הושמע מארש ברזילאי. באותו אחר צהריים הביסה אורוגוואי את יוגוסלביה 0:7.

ואז קרה דבר שהיה כמו הגילוי השני של אמריקה. משחק אחר משחק הגיעו עשרות אלפים לראות את אורוגוואי משחקת. הם באו לחזות באותם שחקנים ערמומיים כנמיות, ששיחקו שחמט עם הכדור. האסכולה האנגלית השרישה באירופה את משחק המסירות הארוכות והגבוהות, אולם אותם קרובי משפחה רחוקים, מהקצה השני של העולם, לא כיבדו את המסורת המשפחתית. הם העדיפו להמציא כדורגל של מסירות קצרות מרגל לרגל, עם שינויי קצב מסחררים והתקפות מהירות. אנרי דה מונטרלאן, סופר אריסטוקרטי, כתב בהתלהבות: 'זוהי תגלית! זהו הכדורגל האמיתי. מה שאנחנו למדנו להכיר היה רק בילוי של תלמידי בית ספר לעומת מה שהשחקנים הללו הראו לנו'".

חזק, אה?

(צילום: AP)

ניפגש במקדש

אורוגוואי זכתה בטורניר האולימפי של 1924 והוכתרה לאלופת העולם הלא רשמית. כשזכתה במדליית הזהב גם באולימפיאדה הבאה, אמסטרדם 1928, כבר לא היה ספק ביכולותיה. אטיליו נראנסיו, אז נשיא התאחדות הכדורגל באורוגוואי שמישכן את ביתו כדי לסייע במימון המסע של הנבחרת, אמר בגאווה: "אנחנו כבר לא נקודה קטנטונת על מפת העולם".

כאות כבוד על הזכייה הכפולה במדליית הזהב האולימפית קיבלה אורוגוואי את תפקיד המארחת הראשונה של המונדיאל ב־1930, בדיוק 100 שנה לאחר הכרזת העצמאות שלה. אמנם לטורניר העולמי הראשון הטריחו את עצמן רק ארבע נבחרות אירופיות, שהיטלטלו באוקיינוס במשך שבועיים, אבל זה לא הוריד כלום מכבודה של המארחת: אורוגוואי הייתה הנבחרת הראשונה שזכתה בגביע העולם.

יותר מ־80 שנה חלפו מאז המונדיאל הראשון, וכל השחקנים שהשתתפו בו כבר לא חיים ולא בועטים. אלא שעד היום אין בן או בת אורוגוואי שלא שמעו את עלילות הגבורה של כוכבי הנבחרת חוסה נאסאסי, חוסה אנדראדה והקטור סקארונה; גם איצטדיון הסנטנאריו במונטווידאו, שנבנה לכבוד המונדיאל, הוא מקום כמעט קדוש לאומה. לא פחות מהכותל המערבי בשבילנו. שניים מארבעת היציעים שלו נקראים "קולומב" (האיצטדיון בפריז שבו זכתה אורוגוואי באולימפיאדת 1924) ו"אמסטרדם" (על שם הזכייה ב־1928), והאיצטדיון כולו צבוע תכלת על שם הסלסטה למרות ששתי הקבוצות הגדולות במדינה - פניארול ונסיונאל - משחקות כאן באופן כמעט קבוע. הרי זה המקום שבו הוגדרה הלאומיות האורוגוואית.

כפי שאפשר להבין מדבריו של הסופר אדוארדו גלאנו, נבחרת אורוגוואי של שנות ה־20 לא רק ניצחה באולימפיאדה אלא גם שיחקה כדורגל וירטואוזי ומרהיב. למעשה היא זאת שהביאה לעולם את הגירסה הראשונית והבתולית של הטיקי־טאקה, שבשנים האחרונות שיכללה ברצלונה לכלל שלמות. המקצוענות הזאת עשתה את העבודה לא מעט שנים: אורוגוואי שמרה על מעמדה כאחת מאומות הכדורגל המובילות בעולם, אף שלא הופיעה למונדיאלים של 1934 באיטליה ושל 1938 בצרפת במחאה על ההברזה של האירופים ב־1930. בשנות ה־30 וה־40, יחד עם האחות הגדולה ארגנטינה, היא הובילה את הכדורגל הדרום אמריקאי.

כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה וברזיל נבחרה לארח את המונדיאל של 1950, אורוגוואי חזרה לעניינים הבינלאומיים במפגש פסגה מול המארחת. ברזיל הגיעה למשחק הגמר עם הגביע בכיס, לפחות מבחינתה: הגמר היה גם המשחק המכריע בבית, והיא ידעה שאפילו תיקו יספיק לה להיות אלופת העולם בפעם הראשונה.

200 אלף צופים מילאו כל פינה ביציעים החדשים של המרקאנה, שנבנה במיוחד למונדיאל. בדקה ה־47 הבקיע פריאסה לזכות ברזיל, והסיפור נראה גמור. אבל בדקה ה־66 הבקיע חואן אלברטו שיאפינו את שער השוויון לסלסטה, וכעבור 13 דקות כבש אלסידס גיג'יה את השער השני לאורוגוואי. זה נגמר בניצחון 1:2 ובגביע עולמי שני בפעם השנייה שאורוגוואי השתתפה בטורניר. 100 אחוזי הצלחה. עכשיו כבר לא היה מי שידבר על יתרון הביתיות או על כך שהאירופים לא השתתפו. זה פשוט היה ניצחון גדול.

גיבור לאומי אני אומר על גיג'יה, ומתכוון לזה. קחו דוגמה טרייה יחסית: המשחק האחרון של נבחרת אורוגוואי לפני שיצאה למונדיאל בדרום אפריקה היה מול ישראל. לפני המשחק נערך בסנטנאריו טקס פרדה חגיגי מהשחקנים. במרכז המגרש עמדו שניים: נשיא אורוגוואי חוסה מוחיקה, ואלסידס גיג'יה. מוחיקה הוא נשיא נערץ, אבל מי שקיבל את מרב תשומת הלב והתשואות היה כדורגלן העבר הקשיש.

המסורת והגאווה על ההישגים ההיסטוריים של הנבחרת חזקות באורוגוואי יותר מאשר בכל מדינה אחרת. אבל זה לא רק המסורת, ולא רק הכדורגלנים המצוינים שאורוגוואי ממשיכה לייצר כמו על סרט נע. זה גם ה"גארה צ'רואה". ומי שרוצה להבין לעומק מדוע אורוגוואי היא הנבחרת המצליחה בהיסטוריה ביחס לקוטן האוכלוסייה שלה, חייב לקחת בחשבון את שתי המילים האלה.

שנות בדידות

הפירוש המילולי של גארה (garra) הוא "בציפורניים" או "בטלפיים", והכוונה היא לכוח הפנימי שמאפשר לך לא להיכנע ולא לוותר בשום מחיר. מעשה שהיה: הצ'רואס היו שבט אינדיאני קטן, לא יותר מאלף בני אדם, שחיו לאורך החוף של מה שהיום הוא אורוגוואי. ב־1516 נחתו באזור הספרדים, ובראשם חואן דיאס דה סוליס. הצ'רואס לא ממש התלהבו לראות את הפולשים, תקפו אותם והרגו את סוליס. הספרדים חזרו למקום בכוחות מתוגברים, ובתוך כמה שנים של לחימה עקובה מדם מחקו את השבט העקשן מעל פני האדמה. רק ארבעה מבני הצ'רואס נותרו בחיים, ובאמצע המאה ה־19 נשלחו להופיע בקרקסים ברחבי צרפת. היום לא נותר מהם זכר חוץ מרוח הקרב, שעליה מתחנכים הכדורגלנים האורוגוואים מיומם הראשון במגרש: לחימה בכל מחיר, גם כשאין סיכוי, עד הרגע האחרון.

אחת הדוגמאות לגארה צ'רואה הייתה במונדיאל האחרון, במשחק רבע הגמר של אורוגוואי מול גאנה. התוצאה הייתה 1:1 בהארכה, וגאנה תקפה בטירוף; הגנאים רצו להיות הנבחרת האפריקנית הראשונה בהיסטוריה שעולה לחצי גמר המונדיאל. הלחץ היה מסיבי, ושחקני הסלסטה נראו קרועים לחלוטין. בדקה ה־120 ננגח הכדור לעבר השער של אורוגוואי, והשוער מוסלרה הדף. הכדור השני שנבעט חולץ מהקו, אבל הכדור השלישי כבר היה בדרכו לרשת. ואז התעופף באוויר החלוץ לואיס סוארס, והדף את הכדור ביד.

ושדרן הרדיו האורוגוואי יוצא מדעתו מהגול של פורלאן

סוארס ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע שזה יעלה לו בכרטיס אדום. הוא ידע שגאנה תקבל פנדל. הוא ידע שהסיכוי של אורוגוואי לצאת מהמצב הזה עם כרטיס לחצי הגמר קרוב לאפס. אבל עמוק בתוך הנשמה האורוגוואית שלו הוא ידע שאסור לוותר על הסיכוי הקלוש של הנבחרת לשרוד. זוכרים איך זה נגמר? אסמואה ג'יאן הפציץ את הפנדל למשקוף, גאנה איבדה את הסיכוי ההיסטורי שלה, ואורוגוואי ניצחה בדו־קרב הפנדלים.

היו קולות שהאשימו את סוארס ברמאות. טוב, הקולות האלה לא שמעו על הגארה צ'רואה. הרי סוארס לא רימה אף אחד: הוא לקח על עצמו את האחריות, והקריב את עצמו לטובת הנבחרת. הכרטיס האדום מנע ממנו את חצי הגמר מול הולנד - אבל המהלך שלו הפך אותו למיתוס, לכדורגלן שיזכירו את שמו יחד עם אנדראדה, גיג'יה ופרנצ'סקולי.

אם כבר מדברים על השלושה האלה, ועל מספר ימי ההולדת שהם הספיקו לחגוג, הגיע הזמן להזכיר מה קרה לאורוגוואי ב־40 השנים האחרונות: מונדיאל 1970 במקסיקו היה האחרון שבו הייתה כוח משמעותי (הנבחרת הגיעה עד חצי הגמר, שם ניצחה אותה ברזיל הגדולה). בשמונת המונדיאלים הבאים היא השתתפה רק שלוש פעמים, והקדימו אותה נבחרות כמו פרו, צ'ילה, קולומביה ואפילו פרגוואי. לסלסטה, פעמיים אלופת עולם, היה קשה לעכל את השפל הזה. אז היא החליטה להתאושש.

לואיס סוארס הוא הפנים של הנבחרת החדשה, הסמל של הרנסנס שעובר עליה (ואל תגידו דייגו פורלן. הוא לא פחות גדול, אבל כבר שומע את צלילי הסיום של הקריירה שלו). סוארס היה הכוכב הגדול של הנבחרת כשזכתה לפני חצי שנה בקופה אמריקה בארגנטינה, בטורניר ששוב הראה את הנחישות האדירה שיש לאורוגוואי. בעיקר ברבע הגמר מול ארגנטינה, שבו התמודדה מול המארחת בכוחות עילאיים למרות שנותרה בעשרה שחקנים, ובסוף ניצחה. למי תודה למי ברכה? בעיקר למאמן בעל השם המופלא אוסקר וושינגטון טבארס.

בקרוב הצלחה

באורוגוואי קוראים לו אל מאסטרו, כלומר המורה. זה לא סתם כינוי: בעברו, בהפוגות הקצרות שלקח מכדורגל, הוא לימד בבית ספר. ולא רק בזה הוא רחוק מסטראוטיפ המאמן: טבארס איש נעים, משכיל. בחדר העבודה בביתו תלויה כרזה שאומרת ככה: "אדם צריך להיות קשוח, אבל בלי לאבד את הרכות שבו". חתום עליה צ'ה גווארה.

טבארס אימן בעבר את הנבחרת, במונדיאל 1990 באיטליה, והגיע רק עד שמינית הגמר. בהמשך זכה בגביע הליברטדורס עם נסיונאל מונטווידאו ועם בוקה ג'וניורס הארגנטינאית. ב־1996 זיכו אותו ההצלחות מדרום אמריקה בחוזה יוקרתי במילאן, אבל אחרי 22 משחקים בלבד הוא פוטר. עשר שנים עברו, והוא מונה שוב למאמן הנבחרת הלאומית והחל בפרויקט השיקום שלה. מצבה של הסלסטה היה גרוע; טבארס ידע שעוד אפשר להחזיר את אורוגוואי לימי הזוהר שלה.

"בחמש השנים האחרונות עשינו שינוי עצום בשיטות האימון", סיפר לאחרונה המורה. "הנבחרות הצעירות התחילו לשחק מול יריבות חזקות, גם מאירופה. הכישרונות הצעירים שעלו קיבלו טיפול מקצועני, ואנחנו מדברים על שחקנים כמו ניקולס לודיירו, מרטין קאסרס, אדינסון קבאני וסבסטיאן קואטס".

המורה. אוסקר וושינגטון טבארס(צילום: EPA)

טבארס שינה את המנטליות של הנבחרת, וגם את זאת של האוהדים. "הזמנים השתנו", הסביר, "וגם אנחנו היינו צריכים להשתנות. פעם חשבנו שאורוגוואי חייבת לנצח בכל משחק, והיינו מצהירים הצהרות מטופשות, כמו למשל שאסור לנו לחגוג אם נסיים במקום השני. עכשיו אנחנו כבר לא מחכים לרגע שנהיה אלופים כדי לצאת לחגוג. עכשיו אנחנו חוגגים כל ניצחון".

הדרך לחגיגות לא הייתה חגיגה. הסימנים הטובים הראשונים היו בקופה אמריקה בוונצואלה ב־2007, כשאורוגוואי סיימה במקום השלישי. למונדיאל היא העפילה רק אחרי משחקי פלייאוף מול קוסטה ריקה, אבל עצם ההעפלה היה הישג. ומאז, כאמור, הדברים הולכים רק בכיוון החיובי.

טבארס ימשיך את העבודה שהוא עושה בנבחרת כבר חמש וחצי שנים, וכשיגיע למונדיאל בברזיל הוא יסגור שמונה שנות אימון. זה פרק זמן חסר תקדים בנבחרות העולמיות, בייחוד בדרום אמריקה. וגם זה עוד סימן לעוצמה של הסלסטה ולתהליך שחל בה בשנים האחרונות. ולא צריך לטעות: אורוגוואי לא משחקת את הכדורגל הכי יפה בעולם, ולפעמים היא אכזרית וצינית. אבל מעל החסרונות נמצאת הנשמה הגדולה, שלוקחת נבחרת של מדינה קטנטנה בסוף העולם ומציבה אותה בשפיץ של הכדורגל.