מזרח תיכון חלש, הכר את השכן החדש

באופן מסורתי חששה ישראל משכנות חזקות וחלק ניכר מהמאמץ הביטחוני הישראלי הושקע לאורך השנים בהתמודדות עם האיום שהציבו: התכנונים בשנות ה-50 נגד פלישה של כל שכנותינו שזכו לשם הקוד "מקרה הכול", מבצע קדש ב-1956 שאליו יצאה ישראל כדי להאט את התחזקותה הצבאית של מצרים לאחר עסקת הנשק שלה עם צ'כוסלובקיה, ההתרחבות המסיבית של הצבא בשנות ה-70 מול סוריה ומצרים, והתמודדות עם האפשרות של איראן גרעינית.

חוסר היציבות הפנימית באזור יצר סוג חדש של איומים: לא כאלו הנובעים מעוצמתן של שכנותינו, אלא דווקא מחולשתן. השילוב של לחץ פנימי כבד על השלטון המרכזי במדינות כמו מצרים וסוריה, ושל הקושי המעשי של משטרים אלו להשליט את מרותם בשטחם, יוצר איומים אסטרטגיים, אופרטיביים וטקטיים חדשים על ישראל.

עוד בערוץ הדעות :

מעוז האלימות הישראלו-אשכנזית / מאיר עמור

קבר אבו חצירא. סיפורה של הקצנה מצרית / צבי מזאל

ברמה האסטרטגית, תפישת הביטחון של ישראל מבוססת על יכולתה להרתיע את שכנותיה. בהיעדר שלטון מרכזי שם, למשל בעת מלחמת אזרחים, שבה השליט חלש ממילא או אף נעלם לחלוטין, לא ברור כיצד נצליח להרתיע שכן מאיים.

ברמה האופרטיבית, משטרים ערביים מאוימים עלולים ליזום פעילות צבאית נגד ישראל במאמץ נואש לבסס מקורות ללגיטימציה. הדבר נכון לגבי משטרים המצויים בנפילה, אך גם לגבי משטרים חדשים שהלגיטימציה שלהם עדיין לא מבוססת. התרופפות השליטה של שכנותינו על אזורי הגבול עם ישראל גם יוצרת מרחב פעולה אפשרי נגד ישראל. החולשה המצרית בסיני, למשל, מקלה על גורמי הג'יהאד העולמי לייצר משם איום על ישראל. חולשה באזור הגבול עשויה להביא לאתגרים נוספים כגון מעבר קל יותר של מסתננים, סמים וגורמי פשע.

אינטרס משותף עם טורקיה 

צה"ל נערך בהתאם, אך המבוכה ניכרת גם שם. בואו נודה באמת: יכולתה של ישראל להשפיע על הנעשה במדינות השכנות מוגבלת ביותר, אך עדיין יש שורה ארוכה של דברים שניתן לעשות. ראשית, מתחייב "שינוי דיסקט" לגבי אופי האיומים שיוצר המצב החדש. עלינו לפתח במהירות כלים להרתיע את הגורמים החדשים שמאיימים עלינו. כאן ניתן אולי לפנות לניסיון ההיסטורי של ישראל מול האי-יציבות השלטונית בסוריה בשנות ה-50 ומול אתגר הטרור מלבנון הלא יציבה החל משנות ה-60.

כדאי לזכור כי החולשה סביבנו היא איום אך גם הזדמנות. למשל, הנפילה הצפויה של המשטר בסוריה תחליש את ציר איראן-חיזבאללה, שנשען על המשטר בדמשק. עלינו לנסות ולהבין טוב יותר מה עומד לפנינו ולהפנות את המאמץ להבנת הסביבה. בייחוד יש לנוע מן ההתמקדות באליטות ובגורמי מדינה מסודרים לכיוון מעקב והבנה של השחקנים החדשים שעולים על הבמה, לרבות אלו שאינם פועלים במוסדות מדינתיים.

לבסוף, יש לחזק את התיאום עם גורמים בינלאומיים ואזוריים החולקים עמנו חששות דומים והעשויים לשלב ידיים בניסיון לייצר מציאות אזורית שתהיה נוחה יותר לנו. בהקשר זה, למשל, יש חשיבות עליונה לשיקום היחסים עם טורקיה המודאגת, לפחות כמונו וכנראה יותר, מן הזעזועים הפנימיים בסוריה. הטורקים מתמודדים עם גל של פליטים סורים, וכפי שאמר הרמטכ"ל גנץ בכנסת, גם ישראל נערכת לקראת בעיה דומה. נושא הפליטים לבדו יוצר אינטרס משותף לירושלים ולאנקרה בשלטון יציב בדמשק או לחלופין למעורבות בינלאומית הומינטרית שתיתן מענה למצוקות האזרחים הסורים בארצם. אף שמדיניות החוץ הטורקית נוחה לישראל פחות מבעבר, המגעים בסתיו על התנצלות ישראלית היו הוכחה לכך שאנקרה וירושלים קרובות ליישוב המשבר. המצב בסוריה צריך לעודד אותנו להביאו לסיום.

הקמתה והתנהלותה של מדינת ישראל במרחב לא ידידותי על רקע חרדות קיומיות מן הגולה חידדו אצלנו את החשש מכוחו של החזק. במציאות המזרח תיכונית החדשה נדרשת עתה ערנות גם למשמעויות של החולשה.

ד"ר אהוד ערן הוא פוסט-דוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. ספרו "תמצית געגוע: ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון" יצא בהוצאת "ידיעות אחרונות".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il