לאה איני דוהרת אחרי הדמויות
את הרומן החדש והאגדתי שלה, "סוסית", לאה איני כתבה בהתלהבות של סוס דוהר. אולי כי הגיבורה של הסיפור הציעה לה מסע התעוררות חדש ומלא שמחה בין טקסס לישראל. טור אישי
את "סוסית", הרומן החדש וההיפי שלי, כתבתי פעמיים. ובשתי הפעמים באופן שאינו טיפוסי לדרך כתיבתי. לרוב, אני אדם רדוף. דמות, או רעיון שמתגלם בדמות, מקבלים ממשות יש מאין, והיציר "החי" מתחיל לרדוף אותי כגובה חובות של השוק האפור.
אני יושבת לי לארוחה עם משפחתי הקטנה, ובכיסא הרביעי, הריק, מתיישבת הדמות. והגם שהיא איננה מצפה שאעביר לה את המלחייה, כן היא מצפה, ובהסחת דעת כפיונית, שאמהר ואסיים את מעשיי הגשמיים שאצל השולחן הזה, ואחזור ואתמסר לה, ובריכוז מלא תיאבון, ליד שולחן הכתיבה. כי זה מה שמתחולל בי בזמן הזה: העולם הפנימי שלי משתלט, רובו ככולו, על זה החיצוני, ואני כחומר ביד החומר. חמור מזה: "איננני אני".
מובן שהחיים הופכים לסהרוריים בתקופות הללו, וכבר קרה שעמדתי בסכנת חיים. אני חוצה את הכביש במעבר חצייה, אבל מפאת שכל הווייתי נשלטת בידי הסיפור, האדום נראה כירוק, והתנועה הסואנת "מוחלפת" בחורבה שמימית; או - וכבר היו דברים מעולם - מוט של מטאטא שמחזיקה גברת באוטובוס, נתפס בעיני במשך למעלה מעשרים דקות נסיעה, כעמוד אחיזה לכל דבר. ושום צחוק מצחוקי הנוסעים, כולל זה של בעלת המטאטא שנלחמה לייצבו למעני, לא חדר את תודעתי השבויה.
גרוע מזה, כבר היו פעמים שהדמות החזיונית היתה כה חיונית וחפצת חיים עד שהיה עלי להימלט ולמצוא מפלט בחברת דמויות בשר ודם. כך מצאתי את עצמי, לילה אחד, נוסעת למקום עבודתו הזמנית של בעלי הסטאז'ר ברחוב המסגר בתל-אביב, רק כי דמות אחת, שאחר כך נסגרה ברומן, עמדה מעל מיטתי. בעלי אגב, פסיכולוג במקצועו, טוען עד היום בלהט שאינני מטורפת או חלילה, בלשון המאבחנים, בלתי-שפויה בדעתי.
לדבריו: "את אמן, ואמנים שהם כאלה בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה נשמתם, הם, מה לעשות, קצת מעופפים". ניחא. עם אינספור כמעט-הידרסויות ועשרות פעמים של שכחת סיר עם ביצים במים על הגז, לא מתווכחים. מוחלים על האגו שנבלע בידי הדמות הבדיונית, מודים לבורא העולמות על שהבית עוד ניצב על תילו, ומתעופפים לרומן חדש.
עם זנב בין הרגליים
אבל הרומן החדש, "סוסית", נכתב, כאמור, אחרת. ופעמיים. הפעם הראשונה היתה ב-2003. עברנו אז מדירונת בעיר לקוטג' עם ערוגה בשפלה השופעת שדות ופרדסים. אז כבר השתגעתי על-אמת. כמי שהייתה מצליחה לקטול קקטוסים בכרך, כל יונק דבש שרטט לפתע אל מול פרחי ההיביסקוס שלי, שעמלתי להותירם בחיים, מצץ את לבי. הטבע פעל עלי כשיקוי קסם, ואפילו החרדון הענקי שהחליט יום אחד לגור איתנו במגירה שבגב המקרר, לא התקבל בצוננין. לא, זה בער בי כזכוכית בשמש: הירוק המשתולל הזה עוד יצמיח בי סיפורים. ככה הזיתי את "סוסית", או בשמה ממש: אלכסנדרה סאשה זית.
סאשה הזאת לא דמתה כלל לדמויות האופייניות לספריי, שמרביתן הן קורבנות לוחמניים. סאשה, פסיכולוגית חינוכית בהכשרתה, היא בקושי קורבן-לייט וסולדת עזה מאלימות. אחרי שלא מצאה פה את מקומה, לא בחיק משפחתה, לא בחיק מקצועה ולא בחיקו של שום גבר שעיניו לא תקועות בעכוזו, היא נסעה, עם זנב בין הרגליים, לטקסס. שם, בחור נידח ששמו אל-פאסו, ובמשך שבע שנים כעבוד יעקב את לבן, היא שימשה כנגרית ומעצבת מטבחים בנגרייה של ג'ו מקנמארה האלמן.
ומשום שגם גברי טקסס, מסתבר, החמיצו את מעלותיה, חרף מראה הסוסי במקצת, הרי שחוויותיה עם הבוס ועובדיו - סוכנת ביתו חובבת הוודו, המוצ'אצ'וס החצי-שיכורים שבמגורונים, ואפילו סוסו הקרנבורי - מילאו את חייה עד תום. אלא שאז סבתה מצד אביה, שאיזה גֵן סוסי מוזר רץ במשפחתם, הלכה לעולמה והורישה לה נחלה בשפלה. סוף טוב? לא בדיוק. המושב רווי תככים, ומיני ייעודי חיים מסתוריים וסודות משפחתיים הקשורים באורווה המבוצרת בנחלה, מביאים אותה להתמודדות מחודשת עם עצמה, ועם רומנטיקה קסומה וגדולה מן החיים.
ללא אוטוביוגרפיה
ואולם למרות שבתחילה כתבתי את הרומן בהתלהבות של צמח מטפס, עד מהרה צנחתי לאיזו דכדכת אמנים, שגלגלה גם את סאשה העליזה שלי במדרון. גנזתי את הספר. בשובי אליו בתחילת 2010, כתבתי אותו מחדש, ובקו עולה ושמח תמידית הפעם, כיאה לנשמת אפו. הפעם זה היה לי קל. הסיבה? הקציר הרגשי שתבע ממני ספרי האוטוביוגרפי הקודם ואינספור התגובות הסוערות של חלק מקוראיו. ואומנם, "ורד הלבנון", קומפוסט טעון וחתרני, שהכיל, למרות הכול, את התרכובת הישראלית המצויה: שואה, מלחמות, הגירה, חניכה מתוך אינות ועוד, הותיר אותי פורחת וכמושה כאחד. נזקקתי לחופשה מעצמי, ונזקקתי לה בדחיפות.
סאשה הציעה לי מסע התעוררות חדש בזכות השמחה, החירות, הצדק, השוויון, האחווה והאהבה. אכן, כספר שמספק תשובות, "סוסית" הוא רומן רווי סיסמאות, אמרות שפר ועוד מיני מחוות לספרים ולסרטים. אבל כולם כאחד נרתמו לשיעור חיים שמלמד איך לחיות שלא באמצעות ההכחשה, הפחד ו/או ההפקרות. ותחת זאת, איך להיות כמה שיותר עצמנו, כלומר כמה שפחות סוסי מלחמה, סוסי עבודה, ואפילו סוסי קרקס משועבדים. ובמקום זאת לשאוף להיות מה שנועדנו לו באמת: חופשיים, חזקים, אצילי-נפש וייחודיים. או בקיצור: בני-אדם.
יתר על כן, זאת היתה לי הפעם הראשונה בכל שנות כתיבתי, שהדמות לא רדפה אותי.
להפך, אני רדפתי אותה. דוהרת על המקלדת עם חיוך על השפתיים, רצתי אחרי סוסית: מה תהייה ההרפתקה המסחררת שלה בפסקה הבאה? באילו הפתעות או טיפוסים יפגיש אותי הפרק החדש? והכי מהכול: כאישה עצמאית על הסוס איך יהיו יחסיה עם אביר חלומותיה שעל הסוס הלבן?
זה לא ספר רגיל. זאת אגדה תזזיתית דמוי-ריאליסטית שמשתלבים בה מעין סיפורי דיימון ראניון בגרסת הדרום-מערב הפרוע של ארצות הברית. הגם שמבחינתי, הספר הזה הוא עוד חולייה בכתיבה שמשחקת ומשתנה. אלא שכתיבה כזאת מצריכה חוזה אחר בין הכותב לבין הקורא. והחוזה אומר כך: תן אתה, הקורא הסקרן, את המושכות בידי הסופר, הישען לאחור והנח לו להוביל את הכרכרה...ובמילים אחרות: השאר את הבקרה, השיפוט והפחד מפני הלא-ידוע בבית או באורווה. כאן, כמו שכתב פעם הסופר רוברט ואלזר, "צריך לתת אמון בסוסים".
"סוסית", מאת לאה איני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 232 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
