להירגע בריגה: הפתעה אירופית נעימה

מהרגע שיצאנו אל מחוץ לבית הנתיבות של ריגה, בירת לטביה, הבנו שאנחנו בצפון אירופה. מזג האוויר הקר טפח על פנינו, ללא הכנה מוקדמת, והיינו חייבים לפשפש מיד במזוודה ולחפש ביגוד מתאים נוסף כנגד הצינה העזה. אבל, גם שמזג האוויר קר, נראה שכאן הלבבות חמים: תושבים נעימים, שלרוב מנסים לסייע לתייר המקומי, פותחים עמו בשיחה קלילה ומיד מתחבבים.

עוד טיולים בעולם בערוץ התיירות:

• קוויבק סיטי: 400 שנים של געגועים לצרפת
• הונגריה: איך מסלקים את החורף? בקרנבל מסכות

• פצעי בגרות: טקס הצלפות "בר המצווה" האתיופי

   

  
  

אני לא יכול להגיד שמדובר ביעד תיירותי קלאסי ושוקק, אבל לא אתפלא אם המקום יהפוך לכזה. כן, זו הרפובליקה של לטביה (Latvia), שממוקמת בחלקה הצפון-מזרחי של אירופה, והיא גם חלק בלתי נפרד מהאיחוד האירופי. רצועת חוף הים הבלטי מלווה את רוב חלקה המערבי של המדינה, שאותו היא חולקת עם שתי שכנותיה הבלטיות הנוספות, ליטא ואסטוניה. במזרח גובלת לטביה בבלרוס ורוסיה.

קו הרקיע של ריגה (צילומים: ארז סריג, טבע הדברים)

כשהיסטוריה ופוליטיקה מתערבבות

במהלך ההיסטוריה נשלטה לטביה לתקופות על ידי צבאות זרים, שגילו בה מקום אסטרטגי, בייחוד בכל הנוגע לתעבורה ימית נוחה. אך נראה שהמהלך המשמעותי, אשר השאיר טביעת אצבע חזקה מאוד עד היום, התרחש במאה ה-18, עת השתלטה רוסיה על חבל הארץ, שכל גודלו כ-65 אלף קמ"ר. כמעט לאורך כל שנותיה הבאות נותרה לטביה סובייטית, למעט כמה אפיזודות היסטוריות מתחלפות. הסיום הפורמלי של התקופה הטוטליטרית נקבע בשנת 1991, אז זכתה לטביה לעצמאותה המתחדשת.

אולם, כאמור, נראה כי להשפעותיה הרוסיות של המדינה המתחדשת עצמה רבה גם היום, וכי קשה למחוק או לשנות עשרות שנות היסטוריה במחי שנים ספורות. אחד הנושאים הפנימיים הבוערים שצף כל העת, הוא המתח או חוסר האחדות בין האוכלוסייה הלטבית לזו הרוסית השוכנות זו לצד זו במקום. מבין 2.25 מיליון תושבי המדינה, למעלה משליש הם תושבים רוסים, שגם דוברים רוסית, בעוד השאר דוברים את השפה הרשמית שבמקום - לטבית, אך כמובן שולטים ברוסית כשפה שנייה. גם במישור הפוליטי-מפלגתי יש מאבק גלוי בין מפלגות פרו-רוסיות ללטביות, ו"החגיגה" בעניין זה במיטבה. מוכר לכם מאיזשהו מקום נוסף על הכדור?

קושרים אהבתם במנעול - והמפתח למים

העיר העתיקה של ריגה היא גם המרכז ההיסטורי של המדינה. הרובע העתיק נבנה לפני כ- 800 שנה. בשדרת הכניסה הראשית לרובע מוצב "פסל החירות" גדול הממדים, שגובהו 42 מ'. בפסל מוצגת דמות אישה המותחת ידיה כלפי השמים, ובין כפותיה שלושה כוכבים המסמלים את כל אחד ממחוזותיה של המדינה. הפסל הוקם לזכרם של החיילים הלטבים אשר נהרגו בקרבות על עצמאות המדינה בין השנים 1918 – 1920, והוא הפך לנקודת מפגש מרכזית לבליינים מחד, וכאתר זיכרון ומורשת רשמי תחת כיפת השמים מאידך.

בסמוך לפסל מצוי גשר קטן, ומתחתיו זורמת תעלת פילשטש (Pilsetas) הנעימה המוקפת בצמחייה. התעלה מפרידה למעשה בין העיר החדשה לזו העתיקה. ניתן להלך לאורכה ולהתבשם באווירה הנעימה, להאזין לנגני הרחוב המפליאים בנגינתם, ואפילו לשכור סירה קטנה ולשוט במימיה.

באחד הגשרים הקטנים, החולפים מעל לתעלה, ובקרבה לשדרת הכניסה לעיר העתיקה, ניתן להבחין במעקה ברזל שאליו מחוברים אלפי מנעולים קטנים שעליהם חרותים שמות של זוגות שנישאו.

בירור קצר מגלה שבריגה יש מנהג מקומי חביב, שבו בני זוג הנישאים מגיעים לגשר הקטן, אוחזים במנעול, קושרים אותו אל מעקה הברזל, ואת המפתח, כמובן, משליכים למים. זהו, לא ניתן יותר להתחרט. וכדרך אגב, למי שרוצה לראות חתונות בפועל, בימי שבת אחר הצהריים, באזור העיר העתיקה ובסמוך לכנסיות המקומיות, יש סיכוי רב לראות חתן וכלה מקומיים מדגמנים פוזות שונות לצלם המשתרך אחריהם.

העיר חוצה את נהר הדאוגבה, שאורכו 1,020 ק"מ, כשליש ממנו בלטביה

מועדוני לילה מפוקפקים למדי

שעות ספורות מספיקות לביקור ולהליכה על האבנים המסותתות שמשבצות את הכבישים ואת הסמטאות הצרות של הרובע העתיק, שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. האזור הזה הוא גם מרכז העניינים וההתרחשויות, בייחוד בכל הקשור לבילויים.

חיי הלילה רגועים יחסית במשך ימות השבוע, אך בסופי השבוע הרחובות מתמלאים בבליינים, תיירים וסטודנטים. בין אפשרויות הבילוי במקום: שפע מסעדות, פאבים, מועדוני לילה (שחלקם מפוקפקים למדי), דיסקוטקים תוססים, וכן כמה בתי קזינו. כמו כן, יש סיכוי, בייחוד לגברים, להלך באזורים שונים של ריגה, גם במרכזה של העיר העתיקה, ולספוג מבטים חודרים מבחורות החולפות באזור. חלקן עוסקות במקצוע העתיק בעולם, ואחרות הן סטודנטיות המעוניינות שהתייר המזדמן יהיה מספיק לארג' ויזמין אותן לארוחת ערב הגונה. תופעה די מפוקפקת, זולה ומוזרה, שאני לא בטוח שכדאי להתפתות לה.

דוכני המזכרות בריגה וביורמלה עמוסי חפצי אמנות ושפע מתנות

ואם אנחנו באווירת בילויים, אז להיות בריגה או בכלל בלטביה, מבלי לטעום את המשקה האלכוהולי המקומי, הבלאק בלזם (Black Balsam), זה פספוס תרבותי. משקה הבלאק בלזם מורכב מליקר העשוי מתמציות צמחים המעורבבות עוד במהלך תהליך ההכנה בוודקה נקייה.

הצבע המתקבל הוא שחור, והטעם מר וחריף מאוד. יש המוסיפים מעט מהמשקה לכוס הקפה או התה, יש שמחממים אותו ואפילו מטפטפים על קינוחים, וכמובן יש את אלה הנהנים ללגום ממנו בתוצרתו הנקייה. בכל אופן, נראה שמאחורי המשקה ניצבת גאווה לאומית איתנה, ואל תתפלאו אם מדי פעם ישאלו אתכם אם כבר טעמתם מהמשקה. לחיים!

מהעבר השני של תרבות הבילויים המקומית, יש כמה מוזאונים וגלריות ששווה לבקר בהם (ראו המלצה גם ב"כדאי לדעת").

מתחם הדגים בשוק המרכזי עשיר בהיצע גדול

ריגה כמוזאון אדריכלות

טיול ברחבי העיר יכול להיחשב כביקור במוזאון פתוח ומרתק גם לאלה שלא מחשיבים עצמם כחובבי אמנות ואדריכלות, וזאת הודות לכ-800 בנייני האר-נובו (Art Nouveau) המרהיבים, הבנויים ברחבי ריגה. זרם האר-נובו היה נפוץ לקראת תום המאה ה- 19 בגרמניה, שם הוא קרוי יוגנדשטיל (Jugendstil) או בפירוש מילולי פשוט "סגנון נעורים".

למעשה מדובר בסוג של אדריכלות ואמנות דקורטיבית המשלבת, על גבי המבנה, שלל דמויות דמיוניות ופנטזיות, עיטורים, וצורות גאומטריות מפוסלות. מעין חופש יצירתי שפורץ ובהחלט מושך את העין.

ריגה נחשבת לאחת מבירות האדריכלות בסגנון האר-נובו, ובמספר רב של רחובות ברחבי העיר ניתן לצפות באותם בניינים. הרחוב המרכזי שבו ניתן להתרשם ממגוון רב של בניינים ועיטורים הוא אליזבטס (Elizabetes).

כמו כן, בעיר נשתמרה דירה ייחודית לדוגמה, שהיא מעין מוזאון לאמנות האר-נובו (Riga Art Nouveau Museum), ובביקור בה ניתן להתרשם מהאווירה ומסגנון החיים היוקרתי של התושבים שהתגוררו בבניינים הללו על כל מיטלטליהם: הריהוט מעץ מלא, כלי הפורצלן הבוהקים, חפצי האמנות והתמונות עם הגוון הראליסטי, שאותם שילבו בבתיהם. כחלק מחוויית הביקור והעמקת הידע על אמנות האר-נובו והקשר שלה לריגה, ניתן לצפות באחד מחדרי הדירה בסרטון קצר המציג את הנושא באופן בהיר.

חובבי אמנות ואדריכלים אוהבים לבחון את עיטורי האר-נובו במבנים

שוק ועוד שוק ועוד שוק...

לאחר סיור בסגנון אר-נובואי יוקרתי, רצוי קצת "לרדת אל העם" ואל השווקים. לחובבי הקניות, ריגה היא גן עדן של ממש. בעיר שלושה קניונים, מרכזי קניות רחבי ידיים, ורחובות עם שלל חנויות מגוונות. אך מעבר לכך יש בריגה כמה שווקים, שהמרשים מביניהם הוא ללא ספק השוק המרכזי של ריגה (Riga Central Market), שהוא גם אחד השווקים הגדולים באירופה.

השוק נמצא סמוך לתחנת הרכבות והאוטובוסים המרכזית, לא רחוק מקצה העיר העתיקה. מדובר בשוק עצום בגודלו, חלקו תחת כיפת השמים וחלקו האחר סגור בחמש סככות צפלין ענקיות. כל סככה ייחודית למוצר הנמכר בה: דגים, ירקות ופירות, בשר, מוצרי חלב וגבינות, מוצרים כלליים וטקסטיל.

בצמוד למתחמים ניצבים מאות רוכלים ודוכנים קטנים המציעים למכירה מגוון רחב של פיצ'פקעס, מזון ומוצרי צריכה אחרים. השוק נקי ונעים, והוא מתנהל בסדר מופתי וללא צעקות של רוכלים. ניתן להעביר במקום שעתיים-שלוש של הנאה וקניות ללא כל בעיה. המחירים די זולים, ואפשר בהחלט למצוא מציאות מגוונות.

העיר העתיקה של ריגה הופכת בלילה, ובעיקר בסופ"ש, למרכז בליינות

מעבר לביקור באתריה השונים של ריגה, כדאי לשים לב לקיומה של קהילה יהודית מקומית ולזכור שמאורעות השואה פקדו את המקום במלוא העצמה והכאב.

הקהילה היהודית בריגה מונה, נכון להיום, כ-8,000 תושבים בלבד. מספר מדויק, ככל הנראה, יהיה קשה לאתר מכמה סיבות, שבראשן התבוללות ועזיבה של המדינה, אם כי סביר שהנתון הזה די תואם את המציאות. התהוותה של הקהילה היהודית בעיר החלה במאה ה- 16, וברבות השנים התגבשה הקהילה ומרבית התושבים היהודים עסקו בעסקים ומסחר.

חיי הקהילה בריגה ובשאר חלקי המדינה היו די נוחים עד לשבר הגדול של תחילת שנות ה-40, כאשר הנאצים כבשו את האזור והוציאו להורג כ-25 אלף יהודים, בני ובנות העיר. בגיא ההריגה היהודי שהוקם במקום השמידו כ- 30 אלף יהודים נוספים, שהועברו מגרמניה לגטו ריגה. למרבית הצער, רבים מבני העם הלטבי שיתפו פעולה עם הנאצים.

מאורעות השוואה הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ריגה

בכניסה לאתר ההשמדה המרכזי ביער רומבולה (Rumbula) שבריגה, אשר בו הושמדו מרבית יהודי העיר, ניצב פסל ברונזה גדל ממדים של מנורת שבעת הקנים עם שורשים המרחפים מעל לאדמה והולכים וניטעים עמוק יותר ויותר, סמל לעם היהודי המתחדש, הנוטע שורשיו ומתעצם מחדש.

מסביב למנורה מאות אבנים, ועליהן חקוקים שמות הנספים. שרידיהן של עצמות הנטבחים נאספו לכמה קברי אחים. למרבה הצער, מהאתר הארור הזה הצליחו להימלט ונותרו בחיים רק שלושה יהודים מתוך כ-25 אלף שנטבחו.

במהלך כיבוש העיר בידי הנאצים נשרפו ב-4 ביולי 1941 כל בתי הכנסת אשר פעלו בריגה, מלבד בית הכנסת הגדול המכונה פייטאוו-שול (Peitav Shul), הממוקם ברחוב Peitavas 6/8. על פי סיפור מקומי, כומר ששמו גוסטבס שהאורומס החביא את ספרי הקודש שהיו בבית הכנסת, וכך הציל אותם.

בית הכנסת פייטאוו-שול. השתמר באופן מרשים ואף עבר שיפוץ גדול

הסיבה להישרדותו של בית הכנסת עצמו נעוצה ככל הנראה בכך שהוא ממוקם בלבו של אזור מגורים צפוף, בתוככי העיר העתיקה של ריגה, והנאצים החליטו לחוס, לפחות למראית עין, על תושבי הסביבה הקרובה.

בית הכנסת פייטאוו-שול נבנה בשנת 1905, וגם עליו סגנון האר-נובו העיצובי לא פסח. בדקורציות השונות המעטרות אותו ניתן לאתר מוטיבים מצריים עתיקים, לולבים, פרחי לוטוס ועוד. עד היום בית הכנסת עומד על תלו ונותר פעיל, אם כי מעטים מבין התושבים היהודים המתגוררים בעיר מגיעים לפקוד אותו, ובכל זאת למרבית התפילות עדיין נאספים די מתפללים לצורך מניין.

שורשים מרחפים מעל לאדמה. מנורת 7 הקנים באתר ההשמדה המרכזי

יהודי עם כבוד

אחד התושבים היהודים המפורסמים והחשובים בעיר היה החסיד הנלהב רבי נתן ברקן. הרב, שהלך לעולמו בשנת 2003, נולד בלטביה בשנת 1923, ואת מרבית שנותיו העביר בעיר ואף שרד את השואה. בשנת 1969 החליט, יחד עם כל בני משפחתו, להגר לישראל. 20 שנה לאחר מכן נקרא הרב לחזור לעיר למשרת רבה הראשי של ריגה ולטביה.

כאדם מוכר ואהוד רבים רחשו לו כבוד, הן יהודי המקום והן תושבים בני דתות אחרות, אשר היו מגיעים אליו לשאול לדעתו ולהתייעץ עמו בשלל נושאים. בשל פועלו של הרב וההערכה כלפיו הוחלט בשנת 2010 לקרוא לאחד מרחובותיה של ריגה על שמו: רחוב הרב נתן ברקן.

אבל הסיפור המשפחתי של הרב לא הסתיים כאן. בשנת 2003 החליט בנו, הרב מנחם ברקן, על דעת עצמו, לשוב ולפעול מתוך ריגה, לפתח את מורשת אביו וללכת רחוק יותר, אל מקורות הקהילה היהודית במקום, על אנשיה ומוסדותיה. כחלק מעשייתו הוא אוסף כל בדל מידע על אודות היישוב היהודי במקום, מלקט את שמות הנספים בשואה ומשחזר דגמים של בתי הכנסת ברחבי לטביה. הוא אף הקים, יחד עם גורמים נוספים, אתר משוחזר של גטו ריגה, שבו חקוקים שמות כל אותם היהודים אשר נספו ונרצחו על ידי הנאצים, במעין פרזנטציה נוגה וחשובה.

הרב מנחם ברקן עם ספר שבו תמונת אביו, שהיה רבה הראשי של לטביה

מחוץ לעיר

במרחק של 12 ק"מ ממרכז העיר מצוי המוזאון האתנוגרפי הפתוח של לטביה (Ethnographic Open Air Museum), השוכן בקרבה לאגם יוגלה (Jugla). המוזאון נמצא בלבו של יער שאליו הובאו ורוכזו כמה בתי עץ, כנסיות ואפילו טחנות רוח, מתקופות העבר של לטביה. המקום נפתח לקהל בשנת 1932, אז הוצגו בו שישה בתי חוואים, ומאז הוא המשיך להתפתח וכיום יש בו 121 מבנים ואלפי פריטים שונים.

ביקור במוזאון מעניק תחושה של חזרה בזמן, לתקופת החיים שהתרחשה לפני עשרות ומאות שנים ואיננה עוד. נעים ללכת בין הבתים בעלי גגות הקש הגזוזים, ובין עצי האורן העתיקים ועצי התפוח אשר נותנים מכל טוב פריים ומספקים כיבוד למבקרים באתר. בתוך הבתים וסביבם ניתן לראות חפצים מגוונים, נרות, כלי עבודה, כרכרות סוסים, עריסת תינוקות, עם שיטות יצירתיות להרגעתם, ועוד אלמנטים מן העבר המקומי, כדוגמת שיטות לחימום והסקה באזורים שבהם הטמפרטורה בחורף צונחת ל-25 מעלות מתחת לאפס.

אמנות הפיסול היא חלק בלתי נפרד מהמוזיאון האתנוגרפי

בשניים מהבתים שבכפר האתנוגרפי פועלים שני אמנים. האחד נפח, עטוי לבוש מסורתי ומשתמש בדיוק באותן שיטות העבודה שהיו נהוגות בעבר וללא מיכון מודרני. בין יצירותיו: פסלים, פרחי ברזל, ואיך לא, גם פרסות - שיהיה קצת מזל. האמן השני הוא קדר, שעבודותיו מתמקדות בעיקר ביצירת פרצופים ופרופילים, תוך שימת דגש על עיצובם של תווי הפנים המשתנים.

המבקרים יכולים להתנסות בעבודת פיסול מקומית, תוך קבלת הכוונה בצורה מעניינת, לרבות כיסוי היצירה הסופית בגלזורות המורכבות מחומרים טבעיים ואפילו מתבלינים. היצירות מוכנסות לשרפה של כמה שעות בתנורים, ואם המבקרים מעוניינים לקבל את עבודתם בחזרה, הם משאירים את כתובת בית המלון שבו הם מתארחים בריגה ולשם תישלח יצירתם.

כמו בכל יערותיה הרבים של לטביה, וגם במרחבים הפתוחים שמסביב למוזאון האתנוגרפי, סביר שתבחינו בשפע של פטריות, שנחשבות לאחד המצרכים המרכזיים במטבח הלטבי. למרות המראה המלבב שלהן, מרביתן פטריות רעל, ולא כדאי לקטוף אותן לבד וללא ידע. אולם, במרבית היערות יש סיכוי לפגוש בתושבים האוחזים סלסילה וסכין בידיהם, בדרכם ללקט פטריות. אותם תושבים לרוב שמחים לשתף אחרים בידע ולהסביר כיצד מזהים פטרייה שמותרת למאכל. החוויה מובטחת.

הזדמנות להתפעל מחיי הטבע סביב ריגה. המוזיאון האתנוגרפי

קיץ על החוף

בתום ביקור של כמה ימים ולקראת סוף הטיול החלטנו לצאת ולנפוש באחת מערי הקיט הסובבות את ריגה, העיר יורמולה (Jurmala). העיר היא החמישית בגודלה בלטביה, והיא נמצאת במרחק של כ- 25 ק"מ מערבית לריגה. ביקור במקום עדיף שייעשה בחודשי הקיץ התוססים, כי בשאר חודשי השנה העיר רדומה.

יורמלה צרה ונמתחת לאורך כ- 32 ק"מ. בשיפוליה רצועת חופי מפרץ ריגה, המהווים מקור משיכה לתיירים מכל רחבי לטביה והעולם. בעיר יש מעיינות מרפא, מרכזי ספא ויופי, וכן חמישה בתי מרפא (סנטוריום) שבבסיסם הם מעין בתי חולים שבהם משלבים לצורך הריפוי את נפלאות הטבע, כדוגמת מי גפרית, מינרלים שונים ובוץ מקומי.

במדרחוב שברחוב יומס (Jomas) ניתן לקנות בגדים, תכשיטים ומזכרות. הרחוב רצוף במסעדות ונעים לטייל בו.

מקור משיכה לתיירים מכל רחבי לטביה והעולם. יורמולה

קצת קשה ללטבים

בעיה הרת גורל ללטבים היא עלות המחייה ביחס לשכרם. עלות המחיה הכללית בריגה אולי זולה במעט בהשוואה לישראל, אולם השכר, לרבות שכר המינימום, הוא פחות ממחצית. השאלה המתעוררת היא: כיצד ניתן לחיות בתנאים כאלה? ואכן, חלקים רבים באוכלוסייה מתקשים בחייהם ומצטמצמים בכל מה שרק ניתן כדי לשרוד.

המתח הזה הופך לסוג של עצבנות ולחץ פנימי של רבים מתושבי לטביה, שעל אף חביבותם הרבה ממהרים לספר ולשתף בצרותיהם, מנסים לקבל תמיכה ואולי רעיון לפתרון המצב. הבעיה מחריפה עוד יותר כשנוצרת בריחת מוחות של משכילים ועובדים מקצועיים לארצות שכנות באיחוד האירופי. חלומם של כמעט כל צעיר וצעירה שעמם שוחחתי, שחוזר כל העת, מסתכם במילה שהופכת מבחינתם לקסם - לונדון.

סוף דבר

כדאי לדעת

• מטבע מקומי: לַאט (Lat)
• אתר עם מידע תיירותי עדכני על ריגה: www.liveriga.com
• הגעה: קו תעופה ישיר מופעל מנתב"ג לריגה, עם כמה טיסות בשבוע, על ידי חברת התעופה הלטבית Air Baltic. הטיסה אורכת כארבע שעות. www.airbaltic.com
• גלריית חובה לביקור: ברחוב לייפו 2/4 (Laipu) בעיר העתיקה מצויה חנות גלריה קטנה ומקסימה של אמן מקומי, ממוצא גרוזיני, ששמו גוצ'ה הושקיואדזה (Gocha Huskivadze). הוא יוצר פסלי ברונזה וכן ציורים בעלי נימה אופטימית, שהמוטיב המרכזי בהם הוא השמש. גוצ'ה הוא גם מומחה באמנות הקונג-פו, וככזה הוא מנסה להביע את השלמות הגופנית והתנועתיות בפסליו. מומלץ לבקר בגלריה, לשוחח עם האמן, אדם נחמד ומיוחד, שעשוי לארח ולהציע כוס תה מנטה חריף וטעים. www.artgocha.lv
• מוזאון אמנות האר-נובו בריגה: www.jugendstils.riga.lv
• המוזאון האתנוגרפי הפתוח: www.brivdabasmuzejs.lv/lv/language
• רכישת מזכרות: מעטים הם המקומות שבהם יש מבחר כה עצום של מזכרות בחנויות הרבות. ריגה הלכה צעד קדימה בעניין זה, וחלק גדול מהמזכרות הן על הגבול שבין מזכרת פשוטה למוצר אמנותי של ממש: ויטראז'ים, תמונות ופסלים לצדם של חפצי מזכרות פשוטים. את רובן תפגשו ברחבי העיר העתיקה.
• מזון מועדף: המטבח הלטבי עשיר בפטריות טריות. אסור לוותר על מרק פטריות מסורתי, וכל כך טעים!
• סקנדינביה קרובה מתמיד: מריגה יוצאת הפלגה על ספינת מעבורת לבירת שוודיה, שטוקהולם. ההפלגה אורכת כ-19 שעות בלבד.
  

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2012 של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד