העליון: לפני חיפוש - שוטר יבהיר שמותר לסרב
בית המשפט העליון פסק: אם לא עלה נגדך חשד סביר כלשהו, שוטר שירצה לחפש בביתך או בגופך - יחויב לשאול להסכמתך בעניין, ואף להבהיר כי סירוב לא יפגע בך בהמשך
אם יבוא שוטר? מעתה תוכלו לסרב לבקשת חיפוש בביתכם או על גופכם, אם שוטר הציג בפניכם אפשרות כזו כשאין נגדכם חשד סביר כלשהו. נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש והשופטים עדנה ארבל ויורם דנציגר קבעו היום (ג') כי שוטר שמבקש לערוך חיפוש בהסכמה על גופו של אזרח מבלי שעולה חשד סביר נגדו, חייב להודיע לו שבאפשרותו לסרב לכך, ואף להבהיר כי הסירוב לא יפגע בו בהמשך.
פסק הדין שניתן מתייחס לשלושה ערעורים פליליים שהגישה הסנגוריה הציבורית. בהליך התעוררה שאלה משפטית שנוגעת לקבילותן של "ראיות חפציות" שנמצאו בחיפושים אשר נטען כי נערכו שלא כדין.
דיווחים נוספים בחדשות ynet:
אישום: תקף את אשתו בגלל ויכוח על סלט
מזון מהיר: בלעה 37 מגנטים - ונשארה בחיים
חשבון החשמל התנפח: "חרדה כשהרדיאטור דולק"
השופטים בחנו את השאלה אם המשטרה מוסמכת לערוך חיפוש בהסכמה על גופו של אדם, בכליו או בביתו, בנסיבות שבהן רמת החשד אינה מגיעה לכדי חשד סביר. זוהי הרמה הקבועה בחוק לצורך עריכת חיפוש בלי צו משפטי. השאלה התייחסה רק למקרים שבהם הסכמתו של האזרח מהווה מקור סמכות יחיד לעריכת החיפוש, ולא למקרים שבהם שוטר מתייצב כשצו חיפוש בידו, למשל.
בפסק דינה ציינה ביניש כי עריכת חיפוש על ידי המשטרה פוגעת בזכות החוקתית לפרטיות שמוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אולם כאשר מדובר בחיפוש בהסכמה, מידת הפגיעה בזכות לפרטיות היא מינימלית, ולכן אדם רשאי לוותר בתנאים מסוימים על זכותו לפרטיות כחלק מהאוטונומיה שלו.
ביניש קבעה כי כדי שחיפוש שנערך בנסיבות אלה יהיה חוקי, ההסכמה צריכה להינתן מתוך מודעות לזכות לסרב לביצוע חיפוש. זאת נוכח החשש לפיו אזרחים יסכימו לעריכת חיפושים תוך פגיעה בזכותם לפרטיות, מתוך פחד שסירוב לבקשת השוטר יביא לעיכובם או יעורר חשד נגדם.
בפסק הדין כתבה ביניש כי טענת המדינה, שלפיה מעצם הבקשה להסכמת האזרח נלמדת הבנתו כי נתונה לו הזכות לסרב לבקשה, היא מרחיקת לכת, וכי האזרח חייב לדעת שנתונה לו הזכות לסרב לביצוע חיפוש ושאם יסרב לא יקרה לו דבר. היא אף קראה למשטרה לקבוע נוהל רשמי שעל פיו יפעלו שוטרים כשיערכו חיפוש בהסכמה.
לאזן את הזכות לפרטיות
השופטת ארבל הצטרפה לחוות דעתה של הנשיאה וכתבה כי "מציאות חיינו הפכה לאחרונה רוויה בתופעות של סכינאות, סחר בנשק, סחר בסמים ופנייה לאלימות כפתרון סכסוכים. נגע האלימות לרבות התופעה של נשיאת כלי נשק הולך ופושה בחברה הישראלית". לדבריה, על מנת לאזן בין המלחמה בתופעות אלה לבין הזכות לפרטיות, הרי שיש להודיע לאזרח שיש לו גם זכות לסרב לחיפוש.
השופט דנציגר הרחיק לכת אף יותר, וכתב כי "לא ניתן לצפות שהסכמתו של אדם לחיפוש תהיה הסכמה אמיתית המבטאת בחירה חופשית ורצונית. סביר כי אם זה היה תלוי בו הרי שלא היה בכלל מקום לחיפוש בהסכמה".
העליון זיכה שני מורשעים בדין
השופטים קיבלו לבסוף את הערעור בשניים מהמקרים. אחד מהם התרחש במאי 2007, כשאברהם בן חיים הלך לתומו ברחוב, ושני שוטרים הבחינו בו ודרשו ממנו להזדהות. לאחר בירור קצר התברר להם כי יש לו רישום פלילי. הם ביקשו ממנו להוציא את מה שבכיסיו, והוא נענה והוציא סכין. או אז נמסר לו כי הוא מעוכב לחקירה ולאחר מכן הוא הואשם בהחזקת סכין שלא כדין. בית משפט השלום בתל אביב זיכה אותו בטענה שהליך החיפוש היה בלתי חוקי ולכן הסכין שנמצאה איננה קבילה כראיה. אך המשטרה ערערה למחוזי, וזכתה בערעור. היום הפך בית המשפט העליון את ההחלטה וזיכה אותו שוב.
המקרה השני שבו קיבל העליון את ערעור העותר, נגע ליגאל ג'יבלי שבאפריל 2006 ערכו שוטרים חיפוש בבית אמו בנהריה בזמן שלא היה שם. היא אמנם אישרה לשוטרים לערוך חיפוש, אך לא היה ברשותם צו. הם מצאו שם סם במשקל נמוך, והאשימו את ג'יבלי בהחזקת סם מסוכן. בית משפט השלום הרשיע אותו, וקבע כי לא היה צורך בהסכמתו לעריכת החיפוש בחדרו וכי היה די בהסכמת אמו. ג'יבלי ערער למחוזי שדחה את ערעורו, אך כאמור בית המשפט העליון הפך את ההחלטה גם במקרה זה.
בעקבות פסק הדין אמר הסנגור הציבורי הראשי, ד"ר יואב ספיר: "זוהי החלטה מאוד חשובה של בית המשפט העליון שעושה צעד נוסף בביצור זכויות האזרח במדינת ישראל".
לדבריו, "עד היום המשטרה עקפה את הקביעות של המחוקק לפיהן חייב להתקיים חשד סביר על מנת לבצע חיפוש, כשהסתמכה על הסכמה מדומה. אנו מברכים על כך שבית המשפט העליון קיבל את עמדת הסנגוריה שלא ניתן להסתמך על הסכמה כזו, שלכל הפחות יש להודיע לאזרח על כך שזכותו לסרב ושהסירוב לא ייזקף לחובתו".
לפנייה לכתב/ת 
