אשת חיל

יותר משנה חלפה – אבל את הרגע שבו הבינה שבעלה מונה לרמטכ"ל, רויטל גנץ כנראה לא תשכח לעולם. "זה היה יום מיוחד", היא משחזרת, "אבל רק כשהגעתי אליו לקריה בתל־אביב קלטתי: בני הפך פתאום להיות יותר של כל העם ופחות שלנו, של המשפחה. קיבלתי את המינוי בשמחה, אבל את המשמעות הבנתי באמת רק באותו רגע".

רויטל גנץ. "תמכתי בו באופן טוטאלי בקבלת התפקיד"(צילום: יונתן בלום)

בראיון ראשון מאז המינוי מספרת גנץ (45), מנכ"לית "ניצן בייבי", מרכז הדרכה להורים הסובלים מליקויי למידה, על החיים לצד האיש שאותו פגשה לפני 23 שנה, כשהיא הייתה מש"קית ת"ש בגדוד 890 והוא הסמג"ד. "אני זוכרת שכשנפרדתי מהאנשים בשריון, אחד הקצינים אמר לי: 'את עוברת לגדוד 890? יש שם סמג"ד רציני, עם עיניים כחולות. אנחנו אולי עוד נרקוד בחתונה שלכם'. לא לקחתי את הדברים האלה איתי. סמג"ד נראה לי אז משהו מאוד רחוק.

"הגעתי לגדוד ב־88', כשצה"ל עוד ישב בלבנון. כבר בלילה, כשהגעתי למצפה שבו ישב הגדוד, הייתה היתקלות. זה ליווה את כל השנה הזו. בתקופת השירות שלי שם בני התמנה למג"ד. ואני זוכרת אותו עסוק כל הזמן, קופץ לשטח וחוזר. היה בינינו קשר מאוד נעים, לא מעבר לזה, כי באמת סמג"ד ומש"קית ת"ש, בטח בתקופה ההיא, זה נראה מרחק גדול. אחר כך החבר'ה מהגדוד אמרו, ידענו שתהיו יחד. הוא חיכה לשחרור שלי, אין לי ספק, ורק אז הציע לי שנצא יחד לטיול בים המלח, והשאר היסטוריה".

מאז הם ביחד, כאשר הוא מתקדם בסולם הדרגות, והיא מגדלת את ארבעת ילדיהם, מנהלת קריירה עמוסה ומשלימה תואר ראשון בריפוי בעיסוק ותואר שני בייעוץ חינוכי. "יש בינינו מין ריקוד נכון וחם", אומרת גנץ. "גם בשנים שבהן בני היה עמוס, היה ברור שגם אם הוא יגיע באמצע הלילה, הוא ישאיר סימן לילדים בחדר. יהיה נוכח איכשהו. אבל אז, ביום ההוא של המינוי, נכנסנו לאוטו, פתאום, ככה, לבד, ואמרנו באוטו, 'זהו. אבא ממשיך פה ואנחנו חוזרים הביתה'".

הפרידה הזו הייתה מלווה בקושי?

"לא, כי יש כאן תחושת שליחות. תמכתי בו באופן טוטאלי בקבלת התפקיד. ברור לי הצורך לפנות לו את הזמן ולתת את המקום למעטפת הגדולה של האחריות סביבו. לקחת צעד לאחור. זה נכון שהיום אני הולכת קצת יותר על קצות האצבעות. גם כשהוא נוכח, הוא כבר לא לגמרי נוכח. אני רואה שהוא נושא בעול ובכובד האחריות. אני לא נתקעת בקושי, לא מתחפרת בו, אבל במעבר הזה, באותו יום של המינוי, היה איזה קו כזה".