"ההנצחה לא תגרום למטען שאני סוחבת לעבור"
שבע שנים אחרי מותו של בן זוגה יעקב מרוויצה, מעיין הוד יצאה למסע לסרביה, שם הוא קבור, מלווה באמה, יתומת צה"ל. את המסע המשותף מתעדת ציפי ביידר בסרטה "צריכה להפסיק לחכות": "אני רק רוצה לעשות טוב, ולכן אני שם"
"אני לא חושבת שהמטען הזה שאני סוחבת יעבור. זה שעשיתי סרט או שאני מנציחה את יעקב לא משנה את הדברים" - כך מספרת מעיין הוד, שאיבדה את בן זוגה יעקב מַרְוויצה לפני שבע שנים וחצי. "הגיע הזמן שידעו איך בנות הזוג מתמודדות עם שכול, ואם אני אצליח להעביר משהו מזה - עשיתי את שלי".
יעקב מרוויצה היה חייל בודד שעלה לארץ מסרביה, שירת בגבעתי ונהרג בפעילות צבאית בעזה. הוד היתה זוגתו במשך שנתיים. חודש לפני שנהרג, חזר יעקב לבקר את משפחתו בסרביה ואמו ביקשה שישאר. היתה לה תחושה לא טובה. הוא החליט לחזור כדי לסיים את שירותו, וגם כי הוד חיכתה לו. שבע שנים מאוחר יותר, מעיין יוצאת למסע ראשון לקברו של אהובה, שנקבר בסרביה (הקבר הצבאי הישראלי היחיד מחוץ לישראל), בניסיון להחזיר לעצמה את החיים שאבדו לה מאז שנהרג.
למסע, אותו תיעדה הבמאית ציפי ביידר בסרט "צריכה להפסיק לחכות", לקחה מעיין את אמה ענת, יתומת צה"ל שאיבדה את אביה במלחמת ההתשה. במהלך הסרט מתגלה מערכת יחסים מורכבת ומיוחדת בין האם לבתה. "אנחנו מאוד קרובות גם ככה, אבל המסע הזה איפשר לנו להעביר זמן איכות יחד", מספרת מעיין.
איך היה המפגש שלכן עם המשפחה של יעקב? מפגש שלא נכנס לסרט.
"היתה המון התרגשות. אנחנו נפגשות אחת לשנה, כשאמו ואחותו מגיעות לטקס של גבעתי. הן לא רצו לקחת חלק בסרט כי חששו מהתגובות בסרביה. הבאתי להן מתנות מהארץ. ראיתי את הבת של אחותו של יעקב, שנולדה חודש לפני שהגעתי, החזקתי אותה על הידיים, ראיתי את בעלה. אתה יודע, כמו שמשפחה נפגשת".
יש איזשהו מטען שלהן לגבייך? בכל זאת, הן רצו שהוא ישאר בסרביה והוא בחר לחזור לארץ.
"הן לא נגד שום דבר שאני עושה. אמנם זה לא משהו מקובל שם, כל נושא ההנצחה, אבל אני לא חושבת שיש מטען. הן שאלו אותי על הסרט וביקשו לראות אותו כשיהיה מוכן. אמא שלו אמרה לי במפגש מה שהיא אומרת לי תמיד: שהיא רוצה שאני אתחתן ואביא ילדים. הן אוהבות אותי".
"לפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה הכוחות האלה"
את הסרט כאמור יצרה ציפי ביידר, דוקומנטריסטית הנוהגת לתעד את השכול (בשנה שעברה יצרה את הסרט "ניר יש לך בת"), שברגישות יוצאת דופן מצליחה להעביר את רצון המתועדים בלי ליפול למחוזות צהובים. "אני משתדלת לשמור על הגיבורים שלי. בסופו של דבר, הם אלה שצריכים להיות שלמים עם התוצאה. אני לא יכולה לחשוב על הסרט שלי".
איך את מתמודדת עם כל השכול הזה?
"ברור שאני עוברת תהליך לא פשוט, ולפעמים גם אני שואלת את עצמי מאיפה הכוחות האלה. כל פעם לצאת עם משפחה חדשה וסיפור חדש. אבל יש משהו בדבר הזה של משפחה שאתה מצליח לפתוח את הלב שלה ומבין שאתה רק רוצה לעשות טוב, ולכן אני שם".
בסרט הזה, מלבד ההתמודדות מול מעיין, יש גם את אמה ענת, שגם היא בת שכולה.
"את ענת פגשתי לראשונה לשיחה בבית קפה וגיליתי אשה מדהימה. כשיצאנו למסע, ביקשתי ממנה שתהיה לי לאם. היא אישה מכילה, מרגשת, מבינה וקשובה. בגדלות שלה, היא יודעת לשים עצמה פעם במקום של אמא ופעם במקום של חברה. יש משפט שהיא אומרת בסרט, שהדבר הכי קשה שהיה לה בחיים זה כשיעקב נהרג. זה מפתיע לשמוע את זה, יכולת ההזדהות של האמא הזו. היא שמה עצמה מלא פעמים בצד. היא אשה גדולה".
צילומי הסרט נערכו בחודש מרץ האחרון. מלבד ימי הצילום שנערכו בארץ, טסו מעיין, אמה, ביידר וצוותה לחמישה ימים לסרביה. על אף שבסופו של הסרט נדמה כאילו מעיין הצליחה לסגור מעגל ולהפוך ממחובקת למחבקת, נשאר הספק האם פצע שכזה באמת יכול להגליד.
מה השתנה אצל מעיין מאז צילומי הסרט?
"אני חושבת שהיא הגשימה את החלום שלה. אבל עדיין יש לה אבן גדולה שהיא נושאת איתה: כל התתמודדות שלה מול הצבא. הרצון שלה לבדוק איך בעצם אפשר לעזור לה בטקס השנתי. זה משהו שהיא חיכתה לו המון זמן. היא לא מבקשת תמיכה כספית, אלא את הנוכחות של צה"ל, שיחלקו לו את הכבוד הזה, שיכירו גם בקושי שחוות בנות הזוג. לאחרונה היא גם כתבה מכתב למח"ט גבעתי והיא ממתינה לתשובה. אני מקווה שזה יגיע".
אתמול (ב') בבוקר חזרה מעיין מחופשה בתאילנד יחד עם בן הזוג שלה בארבע השנים האחרונות. היא נהנתה וטוב לה, אבל המשפט שלה שמסיים את הסרט מסכם את הכל: "אין לי את כל הלב. האיבר אצלי לא שלם. אני כנראה צריכה ללמוד להשתמש בחצי כאילו זה שלם".
