"אמא, גם את תמותי?"; איך להסביר מוות לילדים

יום הזיכרון לחללי צה"ל שחל מחר ויום השואה שצויין לפני שבוע מעלים על סדר היום בהרבה מאוד בתים, וגם אצלי בקליניקה, את נושא המוות. מדובר, כמובן, בנושא קשה לעיכול לכולנו, אך הוא קשה שבעתיים כאשר הילדים שלנו, שעוסקים בנושא לא פחות מאיתנו, מישירים אלינו מבט וללא כל הכנה מוקדמת משגרים לעברנו שאלות נוקבות בנוסח: "אבא, מה קורה כשמתים?". לעיתים מצטרפות לזה גם אמירות פסקניות כמו: "אני לא רוצה להיות חייל ולמות!" ובעודנו לוקחים אוויר ומנסים להתמודד עם כל אלו, גם זה מגיע: "אמא, גם את תמותי?".

רובנו נותרים מול שאלות אלו ודומות להן נבוכים, לחוצים ולא פעם שותקים. מה אומרים להם? איך בכלל מתמודדים עם הנושא הזה מול הילדים? מה מותר להגיד ומה לא? מה הם צריכים לדעת ובאיזה גיל?

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

"אבל למה את בוכה?"; 8 דרכים להתמודד עם בכי

6 שינויים שיהפכו את ההורות שלכם לקלה יותר

המוות עבור ילדים הוא חלק מהקיום

למעשה ילדים עוסקים במוות מגיל צעיר מאוד. מבחינתם הם חווים אובדנים ראשונים דרך פרח שנבל, בלון שהתפוצץ או צעצוע שנשבר, המלמדים אותם שיעור משמעותי ביותר בנושא המוות (והחיים בכלל), שדברים "נגמרים" ולא יחזרו עוד להיות כשהיו. בהמשך הם ייתקלו גם בנמלה מתה או כלב דרוס בשולי הכביש, המעלים שוב את הנושא לשיח המשפחתי. ומתישהו, באופן בלתי נמנע, הם נאלצים להתמודד גם עם אובדן של סבתא, סבא או שכן קרוב מבוגר, שהולכים לעולמם בשיבה טובה. לכל אלו מתווספים ימי זיכרון ממלכתיים, העמידה בצפירה, וגם הרבה יותר מדי תאונות דרכים קטלניות המדווחות ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, וכמובן התקפות טרור למיניהן, שגם להם, לצערנו, נחשפים ילדינו.

נושא המוות, אם כן, מסקרן ומעסיק אותם מאוד. בכלל, ילדים הם עם סקרן וחקרן מטבעו והם שואלים המון שאלות על כל דבר שזז, בין היתר גם על נושא זה.

מבחינתם יש כאן פשוט נושא נוסף שהם רוצים להבין יותר לעומק. אם נסתכל על ילדים המשחקים במשחקי מלחמה למיניהם, חמושים בחרבות ורובים, יורים ו"הורגים" האחד את השני ללא רחם, משימים עצמם "מתים" בתיאטרליות רבה, תואמת מציאות, נראה כי במידה מסויימת עבורם המוות הוא חלק טבעי מהקיום. כך זה בגילאים הצעירים (שלוש-ארבע), אלא שאז הם גדלים, החשיבה שלהם מתפתחת, ההתבוננות על העולם והקיום מעמיקה, הבנות חדשות צצות ואיתן, איך לא, שאלות נוקבות אף יותר.

סביב גיל שש-שבע נושא המוות ממשיך לסקרן אותם ואף מאיים עליהם. הם חושבים עליו ועסוקים בו, ולא פעם הוא מחלחל גם לסיוטי הלילה ומביא אותם אלינו למיטה בשעות הקטנות, מפוחדים ומבוהלים. עד גיל עשר, פחות או יותר, הם יגבשו תפיסה מציאותית וקונקרטית של המוות, בדומה למבוגרים, כשבגיל ההתבגרות יתווסף לזה גם היבט פילוסופי, כחלק מעיסוקם של המתבגרים בשאלות הרות גורל על משמעות הקיום והחיים בכלל, צדק ואי צדק וכו'.

גם לנו, המבוגרים, העיסוק בנושא הזה לא פשוט כלל. גם לנו קשה להשלים עם האובדן, הכאב וחוסר הצדק. גם לנו קשה להסכין עם סופיות המוות ואי הפיכותו. לעיתים אנו מוצאים עצמנו, בניגוד לכל הגיון, מייחסים תחושות לאדם אהוב שנפטר: "קר לו", "הוא בודד". אנו מחפשים ומגבשים אמונות שיקלו עלינו לקבל את סיום החיים: גלגול נשמות, גן עדן, תחיית המתים. חלק מאיתנו מוצא נחמה בעלייה לקבר וטיפוחו, המעניקים תחושה של קרבה לנפטר, כאילו הוא באמת שם, רואה ושומע אותנו. אנו נעזרים במושגים "מרחיקים" כמו "הלך לעולמו" או "הלך לעולם שכולו טוב" כדי לתאר את המוות, ואפילו האמירה "שלא תדעו עוד צער" למשפחה שאיבדה את יקירה, מתייחסת לעתיד ונמנעת מלעצור ולהתמודד עם התחושות הקשות מנשוא העולות כאן ועכשיו.

גם החברה המערבית בה אנו חיים לא מקלה עלינו את ההתמודדות עם הנושא הטעון הזה, מעצם העובדה שהיא מרחיקה מאיתנו, עד כמה שניתן, את החלקים הקשים של הקיום: חולי, זקנה וכמובן מוות. אנחנו (וגם ילדינו באופן טבעי) לא נחשפים יותר מדי לתופעה האוניברסלית ההכרחית הזו, כמו שקורה בחלקים אחרים של העולם, כמו הודו למשל. בו בזמן אנחנו מאדירים את היפה, הצעיר והבריא, ומטפחים תעשייה מטורפת של אנטי-אייג'ינג, המבקשת לעצור או לפחות להשהות את השלב הבלתי רצוי הזה.

כהורים אנו מבקשים באופן טבעי לגונן על ילדינו, להרחיק כל כאב וצער אפשרי, לאפשר להם לחיות כמה שיותר (עד כמה שניתן), בעולם שכולו טוב ולחסוך מהם התמודדויות מורכבות מכל סוג שהוא. מתוך כך אנו משתדלים לא לחשוף אותם לעובדות חיים קשות ומצערות, וכן, זה לא כזה פשוט. כל זמן שמדובר במשחק והמתים הם "הרעים", הכל בסדר. עם זה אין לנו בעיה. אבל מה עושים כשזה לא כך? מה עושים כשמדובר במציאות של ממש והמתים הם אנשים טובים, אהובים ויקרים?

החיים מזמנים לנו מפגש עם נושא משמעותי וכבד משקל, גם היום אך לצערנו גם בימים אחרים. הילדים שואלים ואנחנו מבינים שאין מנוס. צריך להתמודד.  אז הנה כמה דברים חשובים שכדאי לדעת ולהבין, שיעזרו לכם לעבור את המשוכה הזו ביתר קלות:

1. ספקו הסבר אמיתי ואמין

בהתאם לגיל וליכולת התפיסה של הילד. עשו שימוש במילים פשוטות ומובנות ובמושגים מעולם התוכן שלהם והימנעו מ"לספר סיפורים". כבר שמעתי על יותר ממקרה אחד של ילד שלא רצה לטוס כי פחד לפגוש את סבא שנמצא בשמים. זכרו כי הדמיון של ילדים עובד שעות נוספות והם משלימים "חלקים חסרים" באופן שאתם לא תמיד יכולים לצפות.

2. הקשיבו למה שמעסיק אותם - ולזה התייחסו

השאלות שלהם הם המצפן שלכם. אנחנו יכולים בקלות לדבר על הנושא הזה (כמו על כל נושא אחר, ובמיוחד אלו המביכים, אגב) לאורך, לרוחב וגם לצדדים. אבל זה לא בהכרח מה שמעניין את הילד שלכם. לעומת זאת,  מה שהוא שואל זה המקום שבו הוא נמצא ועל זה הוא מבקש מענה. אל תתבלבלו עם מה שנמצא אצלכם בראש.

3. הימנעו ממידע עודף

ממילא הילדים לא יכולים להקשיב, לקלוט ולהכיל יותר מדי. זה רק מעמיס ומייצר חרדות מיותרות. הישארו צמודים לשאלה שנשאלה וקחו בחשבון שאין לו צורך ביותר מזה. כרגע.

4. הגיל עושה את שלו

תפיסת מושג המוות קשורה באופן ישיר לגיל. על מנת שילד יוכל להתחיל להבין זאת הוא צריך לפתח יכולות בסיסיות כמו שפה, הפרדה בין דמיון למציאות, הבנה של סיבה ותוצאה, מעבר מתפיסת זמן מחזורית (כמו שינה וערות, למשל) לתפיסת הזמן כזורם מן העבר אל העתיד באופן חד כיווני. כשילד אומר לאימו "כשאת תהיי תינוקת", למשל, זה אומר שהוא עדיין לא שם.

5. החיים הם גלגל

בשלב מסויים הדברים צריכים להיאמר. זו דרך העולם: תינוקות נולדים ובמקביל - אנשים זקנים מתים. עובדה קיומית בסיסית שחשוב להכיר בה. גם כאן נסביר בפשטות ובמילים מובנות: הגוף שלנו משרת אותנו הרבה מאד שנים ובשלב מסויים הוא מזדקן ומתעייף ומפסיק לפעול. וכן, זה קורה אחרי שאדם חי הרבה שנים, מתחתן, מוליד ילדים, הופך לסבא ואפילו לסבא-רבא (היום זה קורה יותר ויותר!) והספיק לעשות הרבה מאוד דברים בחיים שלו.

6. "ואת, אמא, גם תמותי?"

הורים רבים הודפים את השאלה, הכל כך תמימה והגיונית הזו. אך חשוב לתת לה מענה. "כן, חמוד שלי, אבל זה יהיה אחרי שתהיה כבר איש גדול, תגור בבית משלך ויהיו לך ילדים". עבור ילדינו הצעירים זה נשמע כמו מדע בדיוני בלתי נתפס, ובאמת עושה את העבודה - ממחיש עבורם עד כמה זה רחוק.

7. "אז למה החייל מת? הוא לא היה זקן"

גם כאן חשוב שלא להתחמק ממתן תשובה. כן, יש גם מקרים נדירים יותר, של אנשים לא זקנים שמתים. חיילים במלחמה (ואת זה הם מכירים ממשחקי המלחמה שהם משחקים גם במחשב) ואנשים שחולים מאוד-מאוד ולא מצליחים לרפא אותם. כן, יש גם מקרים כאלה, אבל זה קורה לעיתים מאוד רחוקות.

8. "אני לא אהיה חייל אף פעם!"

אל תתווכחו עם התחושה שעולה אצל הילד באותו הרגע. אמרו לו "עד שאתה תהיה חייל אני מקווה שלא יהיו יותר מלחמות" (כן, כן. עוד לא אבדה תקוותנו. גם לנו אמרו את זה, זוכרים?), וחוץ מזה - עד אז תוכל להחליט מה אתה רוצה לעשות בצבא". בואו נזכור כי לא מעטות מאיתנו,

האמהות, נשבעו שהן לא תלדנה לעולם, אף פעם, אין מצב (גם אני ביניהן) והנה, בבוא העת עשינו זאת, ואפילו יותר מפעם אחת. תנו לזמן ולבשלות לעשות את שלהם, ואל תיכנסו עם הילדים לפינות האלה.

9. "אמא, את מאמינה בגלגול נשמות?"

אם זה משהו שאתם מאמינים בו - שתפו את ילדיכם באמונה שלכם. אמונה זה דבר טוב, מחזק ומעצים. גם אם אתם לא מאמינים בחיים שמעבר, אפשר לספר לילדים על אמונות שונות של אנשים אחרים. זה יכול לפתח את השיחה גם לכיוונים אחרים ומעניינים.

10. תנו מקום ולגיטימציה לביטוי של רגשות קשים

גם שלכם. אין צורך להתאמץ יתר על המידה בניסיון "להקליל" את העניין. מוות, איך שלא נסתכל על זה, הוא נושא טעון. גם אנחנו מתמודדים איתו ואין סיבה להסתיר זאת. גם העצב והדמעות הן חלק מהקיום האנושי.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן