"היום ה-11": להמיס את האימה של מינכן
סרטו של משה לניאדו על ניצולי פיגוע אולימפיאדת מינכן, מראה כי אירועי טרור אינם רק סיפורם של המתים ושל המרצחים, אלא גם של השורדים. מדובר על סרט מינורי, נוגע ללב ומצמרר בעוצמות שלו - דווקא משום שהמשתתפים בו דיברו בנימוס
סרט מצוין וחשוב של ערוץ ההיסטוריה, שיוקרן שוב היום (חמישי, 31.5 בשעה 20:45 בערוץ ההיסטוריה) מביא לראשונה את סיפורם של האנשים שבגלל המקרה, הגחמנות האיומה של אלת הגורל, או הנס - איך שתרצו לראות - נותרו בחיים. מתברר שבמשך ארבעים שנה הם נמחקו לגמרי מסיפור הטבח באולימפיאדה של מינכן, לא הוזמנו לעצרות זיכרון ולטקסים ממלכתיים, לא נחרטו בזיכרון הציבורי.
רובם גם לא פגשו זה את זה כמעט, בוודאי לא התכנסו למפגש קבוצתי ולשחזור האימה שעברה עליהם כפרטים וכחברי נבחרת משלחת לאולימפיאדה. טוב עשו בערוץ ההיסטורי וטוב עשה משה לניאדו יוצר הסרט שהעלה את כולם על מטוס ונסע איתם עד לפאתי הכפר האולימפי שנותר תמיד בזיכרונם רווי דם.
מוות, פרחים ודיסקו
לא היה דבר שהכין אותם לאפשרות של פיגוע מיקוח רצחני. אברהם מלמד, דן אלון, זליג שטורך, יהודה ויינשטיין ושאול לדני, ההלך המיתולוגי, מספרים על כפר אולימפי מלא שמחה, פרחים ודיסקו. הפרספקטיבה ההיסטורית של לדני מאפשרת לו לומר כי "הגרמנים עיצבו את האולימפיאדה במטרה השכיח את התקופה הנאצית...אנשי הביטחון היו ללא כל נשק...עם כל הפרחים האלה, האווירה הנחמדה...לכן היה כל כך קל להיכנס לכפר האולימפי".
הם התרגשו מאוד בטקס הפתיחה והם בילו בדיסקו והלכו לראות את "כנר על הגג" עם שמוליק רודנסקי ולא נעלו את דלתות החדרים. זליג שטורך, קלע, ניעור מרעש שנשמע לו כמו הטענת כדור ברובה אוטומטי. אחר כך הגיעו קולות הנפץ והרעשים ואחר כך הגיע הבלגן האיום שבו קבוצת מחבלים לכדה את הספורטאים שהתגוררו בחדרים מספר 1 ומספר 3. הניצולים ישנו בחדר מספר 2. עד היום הם סבורים שהיה זה משה "מוני" ויינברג ז"ל שכיוון את המחבלים הלאה מעבר לה וכך תרם להישרדותם.
זו הייתה פעולת טרור מתמשכת שכל אחד מן הרגעים שלה משוחזר כאן מפיו של ניצול טראומה. אין ספק שהטראומה תרד יחד איתם לקבר, אבל אין גם ספק שצריך היה לעשות את הסרט הזה ולו כדי לעזור להם להיפטר מעט מן המראות שמלווים את זיכרונותיהם. מספרים על גופות מחוררות בכדורים, על ההחלטה לברוח של גד צברי. "הוא הסיט קנה של אקדח שהיה מכוון אליו ופשוט ברח החוצה", הם מספרים.
מה נעשה באשם של הקלע המקצועי שאומר בכאב גדול "היה לי רובה הייתי יכול לחסל את עיסא (מפקד המחבלים) לא יכולתי לקבל את ההחלטה הזאת. ארבעים שנה הדילמה הזאת רודפת אחרי". וארבעים שנה היא לא נותנת לו מנוחה מפני שבימים ההם לא היה לאיש מושג כיצד מתנהגים בזמנים שכאלה.
ממשלת ישראל החליטה אז שלא לשאת ולתת עם המחבלים תמורת חייהם של בני הערובה. גרמניה קיבלה על עצמה לנהל סוג של משא ומתן שנכשל, כאשר המחבלים הבינו שעבדו עליהם. התוצאה הייתה אחת עשרה גופות של אנשים צעירים, שכמה ימים קודם לכן יצגו בגאווה גדולה והתרגשות את המדינה. הניצולים סברו תחילה שהכל יגמר בטוב ואפילו נאמר להם כך על ידי ראשי המשלחת. כשהבינו סוף סוף שכל חבריהם מתים, אומר אברהם מלמד "עופרת הלב נפלה לרגלים".
זליג שטורך לא התגלח מעולם אחרי הפיגוע והוא נושא את האבל מאז על פניו. שאול לדני אומר מאוד בעדינות, שהייתה פשלה גם מצד ממשלת ישראל שלא דאגה כלל למתים או לחיים. הרשקוביץ מלין על ההתעלמות מן החיים ואומר שלא רק משפחת השכול נפגעה כאן. נוגע ללב מכולם, ענו בדיבוריו והתנסחותו, אומר אברהם מלמד: לא עשיתי שום דבר. אני לא קורבן. אני לא גיבור. רק ניצלתי בגלל עשייה של מישהו אחר, ולדעתי זה מוני ויינברג".
זה היה פאזל מדויק וערוך היטב של ראשים מדברים, זה היה סרט מינורי, נוגע ללב ומצמרר בעוצמות שלו דווקא משום שהדוברים בו דיברו בשקט ובנימוס. לא היו דמעות על המסך, אבל מי שצפה יכול היה לחוש בגוש החונק הזה בגרון, שוודאי חשו השורדים מוכי האשם בעצמם. את הסרט הזה צריך להקרין בבתי ספר אם רוצים להבין את הטבח ההוא במלואו. פיגועי טרור אינם רק סיפורם של המתים ושל המרצחים, אלא גם של השורדים. אצלנו כנראה לא אוהבים שורדים שאינם גיבורים, והסרט יכול לעשות משהו כדי לשנות את יחסנו גם למוות וגם לחיים.
"היום ה-11: ניצולי מינכן 72'" ישודר בשידור חוזר ביום חמישי, 31.5 ב-20:45, ערוץ ההיסטוריה.
