הדרים-טים מודל 2012: נבחרת לא נורמלית
ההשוואה לנבחרת הכדורסל של ארה"ב מ-1992 בשיאה, ונראה שבאולימפיאדת לונדון ספרד, ארגנטינה וצרפת יתמודדו על מדליית הכסף בלבד. למרות שבדור הזה אין תשובה לג'ורדן ומג'יק, בנבחרת הנוכחית יש את כמות הכישרון הגדולה ביותר בהיסטוריה. יאיר קטן מצדד בקובי ולברון בוויכוח הלוהט
עד כמה הטורניר האולימפי בכדורסל לא יהיה שוויוני? בואו ניקח את העובדה הפשוטה שאף אחד לא משווה את הנבחרת האמריקנית לאחת מהיריבות האחרות, אלא שהשאלה הבוערת היא בנוגע להשוואה בינה לבין הנבחרת שנחשבת לגדולה ביותר בכל הזמנים.
- לונדון 2012:
העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
ככה זה. מאז הדרים טים של 1992, ארה"ב צריכה בכל הזדמנות, אולימפיאדה או אליפות עולם, להתעלות על עצמה, תרתי משמע. היא מתחרה עם נבחרת שייצגה טירוף מוחלט של כישרון טהור שרץ יחדיו על מגרש אחד.
אחרי שקובי בראיינט אמר שהנבחרת הנוכחית טובה יותר, ומייקל ג'ורדן הגיב בגיחוך, חייבים להתייחס לשאלה הזו בצורה כלשהי. רגע לפני שהטורניר
האולימפי נפתח, שתי הנבחרות, של לפני 20 שנה והיום, ניצבות במצב דומה - של זהב בטוח. אבל ישנם הבדלים.
למשל, היריבות של היום חזקות הרבה יותר. ב-1992 היו נבחרות כדורסל חזקות מאוד בעולם, אבל הן לא היו קרובות בכלל. ב-2012 ליגת ה-NBA פתוחה לכל העולם, וגם באירופה יש קבוצות פנטסטיות - מה שמייצר נבחרות לאומיות מהוקצעות וטובות יותר. רק תביטו על הגמר מ-2008 בין ארה"ב לספרד, משחק כדורסל מושלם עם פייט אמיתי.
אבל ליריבות בסופו של דבר אין משמעות אמיתית, משום שהאיכות של הסגל האמריקני עולה במספר דרגות על כל נבחרת שלא תהיה, 1992 או 2012. וזה מה שמחזיר כמו תמיד לשאלה האמיתית - איזה סגל טוב יותר?
חגיגת לונדון 2012 ב-ynet ספורט:
זו שאלה קורעת לב. אין דרך טובה לענות עליה. הסימן לכך שהיא מעוררת מחלוקת היא התגובות העזות שתקבלו על כל תשובה, כי מי שבצד השני ירגיש כל כך פגוע שהוא יענה בחמת זעם. זה בעצם מחזיר כל אחד שמתמודד איתה לשאלה הקלאסית, האם מישהו בדור הנוכחי גדול יותר ממייקל ג'ורדן?
כרגע לא, בעיניי. אבל עוד משהו יש בעיניי. עד כמה שהדעה הזו אינה פופולרית, אני חושב שהסגל הנוכחי של ארה"ב הוא הטוב ביותר בכל הזמנים. אין בו את
הראשוניות וההתרגשות של הדרים טים המקורית, שמבט על הסגל שלה מעורר קפיצות קטנות בגוף - אבל יש בו את כמות הכישרון הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בקבוצה של 12 שחקנים.
יש לכך סיבה עיקרית אחת. הגיוון. הפעם זה דור חדש של שחקנים, שאחד ההבדלים הגדולים בהם הוא העובדה שאי אפשר לתייג אותם בעמדות ספציפיות.
לברון ג'יימס אמר בעצמו שזה היתרון של הנבחרת הזו. הוא יכול לשחק בכל עמדה על המגרש, קווין דוראנט מסוגל לעשות כל דבר בעצמו בזכות הקליעה מבחוץ,
האתלטיות והחוכמה, קובי בראיינט וכרמלו אנתוני הם שחקנים רבגוניים שבמפגש מול קבוצות מחלקים אחרים של העולם יכולים להמציא את עצמם באיזה מקום שירצו משום שכוכבים מודרניים, הם מסוגלים לבצע כל פעולה.
זו גם הסיבה שהביקורת בארה"ב על זימון סנטר טבעי אחד, טייסון צ'נדלר, היא מיותרת. זה לא ה-NBA. כאן שחקנים כמו קווין לאב ואנתוני דייויס, שזומן ברגע האחרון אתמול במקום בלייק גריפין הפצוע, יוכלו למלא את העמדה מספר 5, ובהרכבים נמוכים יותר יש שחקנים אחרים שיסתדרו עם יריבות מכל היבשות. כמו אז, כל אחד מהשחקנים, גם אלו שישחקו פחות, הם סופרסטארים.
תחשבו על כך שהמאמן מייק ששבסקי היה צריך להתלבט לפני שבחר בשני השמות האחרונים - אנדרה איגודאלה הבלתי מוערך מספיק שעושה ניסים בפילדלפיה ונוטף מכישרון, וג'יימס הארדן, שבפלייאוף האחרון הסתמן כברומטר של אוקלהומה סיטי.
אלה שני שחקנים שהיו מובילים כל נבחרת אחרת. ועוד לא דיברנו על כך ששלושת השחקנים הטובים בעולם, קובי, לברון ודוראנט, ישחקו יחד. זו נבחרת לא נורמלית, ואני לצדה בקרב ההיסטורי.
לא הוגן שלא לדבר על האחרות. ספרד היא נבחרת מדהימה, עד כדי כך שלמעשה יצרה רמה משל עצמה, כך שהכדורסל העולמי מורכב כעת מארה"ב, אחריה ספרד, ואחריה דרגים סבירים של נבחרות מעולות, טובות, בינוניות וכן הלאה.
כאילו לא היה לה מספיק כישרון, היא צירפה בשנים האחרונות את המתאזרח הקונגולזי סרז' איבקה שנתן לה כמה מימדים חדשים של אתלטיות, קליעה וכוח בצבע.
ריקי רוביו הפצוע בחוץ, אבל בין רודי פרננדס לאחים גאסול, לספרד לא חסר ניסיון ב-NBA ושחקנים מהדרג הראשון של אירופה. בעצם לא חסר להם דבר. הבעיה היחידה היא שהם לא ארה"ב. לארגנטינה יש נבחרת נפלאה, בראשות מאנו ג'ינובילי ולואיס סקולה, והיא יכולה להתמודד בשקט על הגעה לגמר. צרפת של טוני פארקר היא פצצת יכולת שבנויה על כוכבים מארה"ב.
דייויד בלאט ורוסיה הפנטסטית הגיעו דרך הטורניר הקדם אולימפי, מה שלא גורע מהאיכות שלהם. לואול דנג יוביל את בריטניה שתקבל פוש מהקהל הביתי. לברזיל יש סגל מסוכן עם צמד אנשים גדולים מוכחים, ננה ואנדרסון ורז'או, וליטא תמיד מסוגלת להפתיע.
אבל כל זה נראה כמו קרב על המקום השני. הקרב האמיתי הוא של ארה"ב מול רוח הרפאים של עצמה. היא תבוא כדי לפרק, להביס, לחגוג. והיא גם תעשה את זה. את השאלה זה לא יפתור, אבל כמו מורה להוט למתמטיקה, כולם יהנו מהדרך.
לפנייה לכתב/ת 
