פסטיבל עכו: סימני שאלה מעוררי מחשבה

רשימת הסיבות המרכזיות שמושכות מדי שנה יוצרים, שחקנים וקהל לפסטיבל עכו, כוללת בין היתר גם את חללי העבודה יוצאי הדופן שמאפשרים לחשוב מחוץ לקופסה, להרחיב את הגבולות המוכרים של אולמות התיאטרון ולחלום. בין ההפקות שיצאו מהחומות, תרתי משמע, בלטה השנה, "פוליו", הצגה מעוררת מחשבה שכתבה וביימה הילה גולן המתרחשת בין כתלי בית הספר "אל מנארה", שנמצא כפסע מהכניסה לעיר העתיקה. יש משהו מוזר בחזרה לבית הספר כקהל. הרי אתה לא שם כדי ללוות ילד או להשתתף בשיעור כזה או אחר. או אולי כן?

עוד פסטיבלים שנחגגו השבוע:

פסטיבל התיאטרון: מוציאים את בת-ים לרחוב

הקרקס בא העירה: פסטיבל הקרקס במודיעין

פסטיבל עכו: לא פוליטקלי קורקט בכלל

"פוליו", שמתייחסת לבית הספר כאל מחלת ילדות שמשליכה הלאה אל חיי האדם הבוגר, מלווה את הילד שהיינו ומלמדת שיעור בהתבוננות שונה במציאות שאנחנו מקבלים כמובנת מאליה. זו הצגה ששואלת מה הוא בית הספר ממרחק הזמן: מבנה בטון שבתוכו כלואה הילדות, ארגון שמשתמש באמצעים של שיטור מחשבתי והכוונת תנועתה של הנפש החופשייה? או אולי הפלקטים שתלויים על הקיר, ציורים שמפרשים לכדי סימנים על דף אירועי כותרת חברתיים כמו חגים ופרקי מקורות - יהיו אלה מהקוראן או מהתנ"ך, שרבוטי דימויים של נופי הארץ או ציטוטי קלישאות?

בית הספר הוא המפגש הראשון עם מושגים כמו אחידות ואחדות, יישור שורות, הליכה בתלם. הוא זה שמכתיב שייכות והגדרות עצמיות. אז מה לכל זה ולפסטיבל לתיאטרון אחר? אולי התרסה נגד המערכת, נגד אשליית הסדר הקבוע ומכתיבי התכתיבים ששומרים בקפדנות שהזהות והזיהוי יהיו ברורים. "פוליו", כמו הצגות נוספות בתחרות, מתחשבנת עם הטקסיות המזויפת שהופכת קבוצה של יחידים לעדר ומדכאת את המיעוט.

באה בחשבון עם הטקסיות המזויפת. "פוליו"(צילום: יוהן שגב)

כשההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה, לצד השחקנים היוצרים אריאל ניל לוי, וניבה דלומי, גם תלמידים ותלמידות, האמירות החבויות מתחדדות ויוצרות מכלול רב רבדים. כשילדים וילדות ערביים, שגילם לא עולה על 11 שנים, שרים "אני נולדתי לשלום" או גרסה בערבית של שיר החנוכה "באנו חושך לגרש", מתגנבת ללבב פנימה תחושה חריפה של אי נוחות. כשהם צועדים בשורות לצלילי השיר "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", מתגנב אל סופו של המשפט סימן שאלה.

מחקר אמנותי

מוגילנר, שגם משתתף בהפקה, מגדיר את המופע כמחקר אמנותי. הוא מבטל את הצורך של האדם להבין - על אף המונולוגים הבלתי נגמרים שכל כולם חיפוש אחר פשר, ומדגיש את עליונות הרגש, המגע והחיבור, ברצף של דיאלוגים ומונולוגים פסבדו פואטיים. אם בתחילת המסע, שנודד בין מוקדים שונים בחלל היפהפה של אולם הרפקטוריום המשופץ, יש משהו מושך בטקס המסתורי האפוף בחוסר בהירות שטומנת בתוכה הבטחה לגילוי, ההתמודדות עם עומס המילים בשילוב עם הפומפוזיות המעושה, הופך את האירוע לקרב התשה שבסופו כולם יוצאים מפסידים.

זו יצירה לבמאי, רקדנית ומשורר אך בתוכה מוגילנר הוא המושך בחוטים, אלוהי המופע, מכוון ההתרחשות. השחקן, אריאל ברונז והרקדנית, בר אלטרס (בניגוד לקהל, שניהם מצליחים איכשהו לצלוח את המסכת המתנשאת הזו), הם כלי שרת בידי היוצר וכך גם הקהל שמנתב את דרכו בחלל. בכנסיית השכל שיצר מוגילנר, מובילים את צאן מרעתו שחקנים לבושים בבגדי נזירים – כולם בשביל אחד.

פעם שלישית בפסטיבל. "ולו" של מוגלינר(צילום: יוהן שגב)

אם יש משהו ששווה להיעצר עליו בעבודה, הוא שייך לתחום אמנות הוידאו והמיצג. צילום המתרחש והקרנתו המקוטעת בשחור ולבן על מסך גדול וצג טלוויזיה הוא כמו תיעוד מתכלה של הרגע. זה יפה מבחינה אסתטית ובמקביל מציף שאלה מעניינת על מה משמעותי יותר: המציאות או השתקפות המציאות. אלמלא עריכת הוידאו של אופק בריסקר בשילוב הצלילים העמומים שמחלץ חבר פרלמוטר בלייב מהגיטרה המנסרת שלו, ספק אם הייתי שורדת את העבודה המייגעת הזו שמצליחה להפוך אפילו ציטוטים מכתביו של סארטר למגוחכים. לא פלא שמספר לא מבוטל של צופים מיואשים מצאו מפלט בין האפליקציות השונות בטלפונים הניידים. אחרי הכל עם כל כך הרבה אגו, מי צריך קהל?

אריאל ברונז, שמשחק בתפקיד המשורר בהפקה של מוגילנר, חתום גם כמחזאי של "ארוחה משפחתית", הצגה מלאת קסם שמתרחשת סביב שולחנות האוכל של ארבע משפחות שונות ומבעבעת את הפסיכוזות שמסתתרות מאחורי מסווה הנורמליות.

שחקני ההצגה - נעה בירון, דניאל ברונפמן, אורי יניב ואלון אופנהיים, מחליפים דמויות בכישרון של זיקית. ארבעתם הם מופת לעבודת אנסמבל.

משחק הפינג-פונג המתוזמר ביניהם, שנרקח ביד בטוחה של במאי שיודע מה הוא רוצה (מתן זרחיה), שומר את הקצב של ההצגה מדויק כמו מטרונום, ולא מאפשר לצופה לברוח ולו לרגע מהמתרחש על הבמה. הדיאלוגים מבריקים, כך גם הכישרון לפרק לגורמים את מכלול האלמנטים שמרכיבים כל סצנה. הקומפוזיציה הבימתית פשוטה אבל אפקטיבית וכל אלה מתכווצים לכותרת: חגיגה אחת גדולה.