רמה בורשטיין לימדה אותי לצלם אהבה
למרות המטפחת והשמלה סטייל בעלז, הבחנו מיד שהמורה לקולנוע היא לא משלנו. זה לקח קצת זמן, אבל היום ברור לי שהיא לימדה אותי לראות את החברה החרדית באור חדש
הכרתי את רמה בורשטיין, במאית הסרט "למלא את החלל", איפה שהוא בגיל 20. האישה והמועמדות לאוסקר הייתה במשך שנה אחת המרצה שלי לבימוי ולתסריטאות. גם אז, היא נראתה בדיוק כמו היום, כלומר עמוק בתוך עולם התשובה. מטפחת המשי צבעונית בסגנון חסידי קלאסי ושמלה סטייל הרבנית מבלעז. כולה צנועה "ומותאמת", כיאה וכיאות. אבל אנחנו, בנות שינקו את הניואנסים הרבים מספור של החברה החרדית, הרגשנו מיד שרמה הגיעה ממקום אחר.
אני זוכרת אותה, עומדת מול כיתת בנות נרגשת ומבקשת מהן לקחת מעשייה יהודית ולהפוך אותה לתסריט. "אם אפשר", הציעה בטבעיות, "לשלב בה אלמנטים דרמטיים. גם רומנטיקה בגבולות ההלכה היא לא 'מוקצה'", הבהירה.
הס הושלך בחדר הקטן. הבטנו בה בעיני עגל. עיניים שרגילות היו "מימים ימימה" לקרוא את כל סיפור צדיקים "בקונטקסט הנכון". לא הבנו מה היא רוצה מחיינו. איך אפשר למען השם, לקחת סיפור חסידי על נאמנות ואמונה בה' ולהפוך אותו למשולש רומנטי?
לצלם אהבה בלי "מגע אסור" בפריים
הכול היה שם, ללא צל של ספק. אך העיוורון המגזרי בתוספת צילינדר ביקורתי גבוה, הקשה עלינו לראות זאת. דווקא היא, חוזרת בתשובה שהבליחה אל תוך עולמנו המוגדר והדוגמטי לפני שניה וחצי, "רואה" אחרת. ועוד איך רואה.
יש לציין, כי על אף ההתחלה המאכזבת, בורשטיין לא אמרה נואש. היא הביאה לכיתה באדיקות קטעים מהסרטים הבריטיים החביבים עליה. לרוב סרטים שעובדו מספרים של האחיות ברונטה או ג'יין אוסטין. ואז דרשה מאתנו לצפות שוב ושוב בסצנות, כדי
ללמוד איך ניתן להביע רגשות מבלי שחצי מילה נאמרה. כיצד מצלמים אהבה, שוט אחרי שוט, גם כשאין שום "מגע אסור" בפריים.
זה לא היה פשוט. שנה שלמה לקח לנו, חבורת פאקצות בוסריות, עם דעות מאוד מוצקות "על איך עובדים פה הדברים", עד שהאסימון נפל. גם אם בצורה חלקית. אך היא זרעה שם משהו, שלפחות אצלי נבט רק אחרי שנים. למרות שברור לי שבמאית מועמדת לאוסקר כבר לא אהיה, היכולת לראות בעיניים חדשות ו"אחרות" את הלעוס והמוכר היא תכונה שאימצתי ממנה. ולבחורה הסופר דוסית וסופר מתחסדת שהייתי, היא בהחלט פרצה תודעה.
מלאכית שבאה לפזר ניצוצות
בורשטיין כמו אז וגם היום, משתייכת לקהילה די סגורה של חוזרים בתשובה המתגוררים בתל אביב. מי שעזבו את העולם החילוני אך בחרו במודע להמשיך ולהתגורר דווקא בתוכו. לצערי הרב, החברה החרדית של ימינו, בדיוק כמוני בעידן הכיתה ההיא, מקבלת את אלה ש"מקרוב באו", בחשדנות ובריחוק, שלא לומר בהתנשאות.
על החוזר בתשובה מוטלת הדרישה לחיות במסווה. ללמוד היטב לא רק קיום מצוות והלכות, אלא את הלכות החברה. ללא יכולת אמיתית לחשוף את ה"אני" שלו. זה שבהרמוניה מופלאה מעורבבים בו קודש וחול. הראייה הרעננה שלהם את הקודים התרבותיים, את השמרנות שאין
לה פשר מלבד "ככה זה אצלנו", לרוב אינה מתקבלת בברכה. "רמות" כאלה, לא פורחות בחברה שלנו. כי אסור להם.
מנגד, אלה מביניהם שמעיזים לעשות את הצעד ולהלך בין טיפותיו הקפדניות של המגזר החרדי ושל עברם העשיר, עושים את הנפלא מכל. הם מייצרים מציאות חדשה. אנשים כמו רמה בורשטיין או שולי רנד, הם מלאכים שבאו לפזר ניצוצות וקסם על "תורת אנשים מלומדה". שליחים מן העולם המערבי שנועדו לדשן ולרענן שורות וקיבעונות במקודש ובחתום.
דרך הפריזמה שלהם, חסידים מעולם לא היו רומנטיים יותר ומילות תפילה לא היו רגישות ונגישות כל כך. הם פנסים הניצבים בפינות חשוכות ומשקפיים הלוכדות את הרומנטיזציה של אורח חיים, שעם יד על הלב, הוא אכן ייחודי, מרתק ומופלא. הם שם פשוט כדי למלא את החלל.
יוהאן מאמסטרדם שאל אם מותר לו לעשן מריחואנה. מה ענה לו הרב?
לפנייה לכתב/ת 
