חיי שרה: אברהם ושרה - ופרידה ארוכה

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

הפרשה הייתה אמורה להיקרא "מות שרה", כי בכך היא פותחת, אך נקראה "חיי שרה", כי צדיקים במיתתם נקראים חיים.

ויבוא אברהם לספוד לשרה? מדוע נאמר "ויבוא" ולא נאמר "ויישב" אברהם לספוד לשרה? מלמד שבאותו זמן כבר לא חי אברהם יחד עם שרה, אלא נטה אהלו במקום אחר בארץ כנען. נראה שמיד לאחר עקידת יצחק, נתרחקו זה מזו מתוך תקווה שעם הזמן ישקמו את יחסיהם שנתערערו. וכששמע על מותה – ויבוא.

החולה המדומה

ואולי אמתיק זאת במשל על אדם שבא אל הרופא ומתלונן בפניו על מצב בריאותו: אין לי תיאבון, פני חיוורות, שערי נושר וגם יחסי עם אשתי לא מה שהיו. בודק אותו הרופא ולבסוף אומר: אין לך כל מחלה ידידי, אך עליך להיכנס למשטר של פעילות גופנית. תתחיל ללכת כל יום עשרה קילומטרים ובעוד חודש תתקשר אלי ונראה מה קורה.

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת חיי שרה
  

אחרי חודש האיש מצלצל אל הרופא ואומר: יישר כוח על העצה שנתת לי! אני הולך כל יום עשרה קילומטר, יש לי תיאבון בריא, אני שזוף ושרירי, ולא תאמין: שער ראשי חזר לצמוח – תודה לך דוקטור. ואיך יחסיך עם אשתך? שואל הרופא. אני לא יודע אומר האיש, אני נמצא 300 קילומטר מהבית.

מו"מ על מערת המכפלה

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, פירוש אחר. בא רק ללוותה בדרכה האחרונה והיה אמור לשוב מיד אל מקום מושבו החדש ושם לשבת שבעה. אך נאלץ להתעכב בחברון, כי היה עליו לחפש מקום קבורה נאה לשרה. הוא לא הכין את מקום הקבורה מראש, כי לא ציפה שאישה בת מאה עשרים ושבע תמות לפתע פתאום. אברהם שם עין על מערת המכפלה, שהיתה בחלקת שדהו של עפרון החתי. אחרי משא ומתן רב תהפוכות הוא מצליח לקנות את המערה, ולהפוך אותה לאתר הקבורה, שבו תיטמן שרה, ולאחר מכן כל ייקברו בו שלושת האבות ושלוש אימהות. ואיך מתנהל משא ומתן כזה כשהמת מוטל לפניך?

העשיר אבל על רעייתו

הנה אמתיק זאת בסיפור על יהודי אמריקאי שאשתו נפטרה. ממש לפני שיצאה הלווייה, ניגש האיש אל הרב, וביקש ממנו שילמד אותו את כל מנהגי האבלות היהודיים. "בזכותה של אשתי", אמר, "עשיתי את כל העסקים שלי, ולאחר מותה אני מרגיש חובה לקיים את כל המנהגים". הרב הסביר לו בקצרה את כל מנהגי האבלות, ואמר לו: "עכשיו תחזור למשפחה, עוד מעט הלווייה יוצאת".

האיש חוזר למשפחה, ואחרי דקות אחדות הוא שב אל הרב, ושואל בהתנצלות: "אתה אמרת לי שבמשך שנה שלמה אני חייב ללכת יום יום לבית כנסת, ולומר קדיש?" עונה הרב: "כן". אומר האיש: "אני, לרגל עסקיי, מגיע למקומות בעולם, שלא רק שאין שם בית כנסת, אין שם אפילו יהודי אחד לרפואה". אומר לו הרב: "ממילא כל יהודי אומר בבית הכנסת קדיש כל יום, מישהו יגיד במקומך ואתה תגיד כשתוכל. אל תטריד את עצמך, חזור למשפחה, עוד מעט הלווייה יוצאת".

"שבעה אתה חייב לשבת"

היהודי חוזר למשפחה, ואחרי דקה הוא חוזר אל הרב ושואל: "אמרת לי שבמשך חודש ימים עלי לגדל זקן?", אמר הרב: "כן". אמר היהודי: "אני נפגש עם צמרת אנשי העסקים בעולם, לפעמים אני אפילו מוזמן לבית הלבן. כולם מכירים אותי. פתאום יראו אותי עם זקן כמו אחמדינג'אד, זה עלול לפגוע בתדמית שלי". אומר הרב: "גידול זקן זה רק מנהג. אני יכול לפטור אותך מזה. הנה פטרתי אותך. אל תטריד את עצמך, חזור למשפחה, עוד מעט הלווייה יוצאת".

האיש חוזר למשפחה ואחרי דקות ספורות הוא שוב מתייצב אצל הרב. "תסלח לי, אבל ה'שבעה' נפלה עלי ממש בזמן לא מוצלח. עברתי על לוח הפגישות שלי, וראיתי שבדיוק השבוע יש לי פגישה חשובה בטייוואן, שבה אני עומד לחתום על עיסקאות לכל השנה הבאה". אומר לו הרב: "שבעה אתה חייב לשבת". אומר היהודי: "טוב, אני אשב, אך יכול להיות שכל עסקיי יתמוטטו, ואנשים, לא עלינו, יקפצו מהגגות אל מותם". אמר הרב: "נו נו, אם יש, חס וחלילה, סכנה של פיקוח נפש, נמצא לה פתרון. אתה יכול לשכור אדם שיהיה שלוח מצווה שלך, אתה תשלם לו סכום כסף והוא יישב במקומך שבעה. אל תטריד את עצמך, חזור למשפחה, עוד מעט הלווייה יוצאת".

האיש חוזר למשפחה, ואחרי זמן קצר הוא שוב ניצב בפני הרב: "תגיד לי, זה שיושב במקומי שבעה, אני חייב לבוא אליו לניחום אבלים, או שאני יכול להיות פטור מזה?". ועל כן נאמר: ויבוא, ולא נאמר ויישב.

תביא נשיקה

בימינו איבד הפועל "בוא" את המשמעות המקורית של מעבר ממקום רחוק למקום קרוב. ליל שבת אחד ישבתי

בחברת ידידים בסלון שלהם, והמארחת רצתה לסלק את הילד הקטן מחברת המבוגרים. וכך אמרה לו: "יאללה, תוריד את הבגדים, תשים פיז'מה, ותביא נשיקה לאבא". לכן, כדי שיבינו בני הדור הצעיר את משמעות הפסוק "ויבוא אברהם" ראיתי צורך להרחיב מעט את היריעה, לשוב אל אותה מילה נטושה, לספוד לה ולבכותה.

• טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
  

שבת שלום, יורם טהרלב