ישראל אבינו מתחבר אל העתיד

>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת וישלח
  

יעקב מחלק את רכושו לשני חלקים שווים, כאדם המחלק את השקעותיו במניות ובאיגרות חוב ממשלתיות שווה-בשווה. שאם יאבד אחד החלקים, עדיין יישאר בידו די מחייתו ויוכל לשקם את עצמו לאט-לאט.

הבורסה ובית הכנסת

מעשה באיש עסקים יהודי בבורסה של ניו-יורק שאמר לעוזרו: מחר יום הכיפורים ואני אשהה כל היום בבית הכנסת. הטלפון שלי נשאר פתוח על רוטט, אבל אבקש ממך לא להתקשר אלי בשום פנים ואופן.

והנה, במהלך יום הכיפורים ראה העוזר כי בבורסה הגיע מחירה של מנייה מסויימת לארבעים דולר וכדאי מאוד למכור אותה ולממש את הרווח העצום. הוא לא היסס, טילפן לבית הכנסת. הבוס פתח את הטלפון ולחש פנימה: מה קרה? אמר לו העוזר: המנייה שדיברנו עליה הגיעה לארבעים דולר. חייבים למכור. ענה לו היהודי: אל תעז למכור! בבית הכנסת היא כבר הגיעה לארבעים ושבעה דולר!

שלושה שמות לאדם אחד

ונחזור אל יעקב. הוא מבריח את נשיו וילדיו בדרך צדדית, ועובר איתם את נחל יבוק. אחרי שהם חוצים בבטחה את הנחל, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". בתום המאבק שואל אותו האיש: "מַה-שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל. כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל".

החלפת השם מיעקב לישראל היא חלק ממהלך החניכה של יעקב, והתחברותו אל העתיד. השם הישן, יעקב, קושר אותו לעבר, לסצינת הלידה שלו כאשר אחז את עקב אחיו ובכך - עם השם יעקב - נשאר כאילו הילד הקטן של משפחתו, העוקב אחרי אחיו הבכור.

השם החדש, ישראל, נגזר ממעשה שעשה יעקב עצמו והושג במאבק אישי, והוא הצעד הראשון לעצמאותו. יותר אינו תלוי - לא ביצחק אביו ולא בלבן חותנו. ומהיום לא ייקראו בניו "בני יעקב", אלא "בני ישראל". אמרו חז"ל: "שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראין לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן - מה שקונה הוא לעצמו".

השם שנתנו לו אביו ואימו היה יעקב, השם שקנה הוא לעצמו היה ישראל שנקנה במאבק קשה, ומה היה השם שקוראים לו בני אדם? שם זה אינו מפורש. יש להניח שאילו חי בישראל של היום, היו קוראים לו בני אדם קובי.

אבי, צחי וקובי

לאורך הדורות קראו היהודים ליעקב - ינקל, וינקלה, וינק, וינקי. העיקר להרחיק עצמם מהמשמעות העמוקה שנשא השם יעקב. בארץ רצו להיבדל לא רק מהשם המקורי יעקב, אלא גם מהשם ינקלה, שהיה גלותי מדי לטעמם, והחלו לקרוא ליעקב קובי.

ההתרחקות הזאת מן השמות המקוריים של התורה, הייתה נחלתם של כל הנושאים את שמות האבות - אברהם, יצחק ויעקב. כדי להצניע עצמם ולהתרחק מן השמות הנשגבים הללו, וגם מן המחויבות הכבדה לדרכם של האבות, החלו לקצר אותם: לאברהם קראו אבי, ליצחק צחי וליעקב - קובי. ובניו של יעקב, שכל אחד מהם נשא על גבו קופה משלו, גם הם זכו לכינויי חיבה בפי העם: שמעון כונה שימי, יהודה כונה דידי, ראובן רובי, ובנימין ביבי.

איך אומרים ליכטנשטיין בעברית?

ההתרחקות של הישראלים החדשים מהשמות הגלותיים ומן העבר(!) - תפסה תאוצה בעת הקמת המדינה. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שנקרא במקורו גרין, דרש שהאנשים יחליפו גם את שמות המשפחה הגלותיים בשמות עבריים. ואכן, ראשי העם הראו דוגמה אישית: שרתוק הפך לשרת, שקולניק הפך לאשכול, ומאירסון הפכה למאיר.

ומספרים על אדם שבא אל היועץ להחלפת שמות, ושואל אותו: איך כדאי לי להיקרא בעברית? השם שלי ליכטנשטיין. אומר לו היועץ: לך תשתין. האיש אומר: אבל זה לא מצלצל טוב. אומר היועץ: אתה רוצה שיצלצל? תשתין על פח!

כל ההומור הזה אינו מפחית כמובן מכבודם של שלושת אבותינו, כי השמות שלהם עמוקי המשמעות באמת מספרים את סיפור תולדותינו. ונזכיר רמז אחד: כאשר באו המלאכים לבשר לשרה כי ייוולד לה בן היא צחקה, ולכן נקרא הבן יצחק. אברהם, גם הוא צחק בלבו, אך שלא כמו שרה, אמר לעצמו: אפשר לצחוק אבל כדאי גם לעקוב ולראות מה יילד יום. ומאז נהגו לומר עליו: אברהם יצחק ויעקוב.

ישראל ושלום

כתוצאה מחילוף שמו של יעקב יש לנו היום אדם בשם ישראל, עם בשם ישראל ומדינה בשם ישראל. ומצב זה הוליד כמה סיפורים משעשעים: סיפר לי אבא ז"ל על שני ילדים, ישראל ושלום, שהלכו בדרך והדרך הייתה קשה מאוד. פתאום נעצר שלום ואמר: אתה חייב לקחת אותי על הכתפיים. שאל ישראל: אני? מה פתאום? אמר לו: כי כתוב בתנ"ך "שלום על ישראל".

ההוא שמע "כתוב בתנ"ך" - מיד לקח אותו על הכתפיים! אבל אחרי כמה מטרים נעצר וזרק אותו בכוח על האדמה. קפץ

שלום וצעק: איך אתה עושה את זה? הרי כתוב בתנ"ך "שלום על ישראל". "נכון", ענה לו ישראל, "אבל נזכרתי שכתוב גם: "ונתתי שלום בארץ"…

שין שלום ותו תודה ונגמרה העבודה. תמה פרשת וישלח. מי יתן, ויישלח שלום על ישראל, במהרה, בימינו, אמן.

• טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
  

שבת שלום, יורם טהרלב