נא להכיר: הרופאים הישראלים שעוזרים לילדים בפרו
אחד עושה את זה בשביל המסר שבעניין, השני הצטרף למשלחת כדי לשבור את החומות בין הרופא והמטופל ושלישי נמצא כאן בגלל העבודה ההתנדבותית למען החברה. הכירו את הרופאים שמוציאים לישראל את השם הכי טוב שאפשר בעולם. יום רביעי עם משלחת רופאי שיבא בפרו
ישראלי, קפריסאי ומקסיקאי עולים למטוס. לא - זו לא תחילתה של בדיחה. כן - זה בדיוק מה שקרה לפני שישה ימים בשדה התעופה בן-גוריון. למעלה מיממה אחר-כך, היו 4 רופאים מהמחלקה לכירורגיה פלסטית של שיבא ואחות חדר ניתוח אחת בעיר קוסקו בפרו. באו לנתח ילדים שהרפואה המקומית לא נתנה להם מענה.
בימים של חוסר אהדה גובר לישראל, שמגיע בכל פעם לשיאים חדשים, מהווים רופאים אלו שגרירים הכי טובים שיכולים להיות לנו. כשרואים את המבט על פניהם של האנשים הרבים שנקראים בדרכנו במסע זה כשמסבירים להם את מטרת בואנו, מבינים שהרופאים הצעירים האלו מצליחים בכל המקומות בהם אנשי שירות החוץ שלנו נכשלים כישלון חרוץ, פעם אחר פעם.
קיראו על אירועי 3 הימים הראשונים:
- דיווח חי: הרופאים הישראלים שמנתחים ילדים בפרו
ביום הרביעי לשליחות החשובה הזו, ניקח פסק זמן מהניתוחים, שנמשכו גם היום במרץ, ונכיר את אותם רופאים ואחות חדר ניתוח אחת, שלקחו פסק זמן של 10 ימים מהחיים הפרטיים והמקצועיים שלהם ובאו לכאן בהתנדבות, לעשות לביתם של אנשים אחרים, כאלו שלא יכלו לקבל את הטיפול שהישראלים מביאים עמם.
ד"ר דימטריס סטאברו
בן 34, נשוי טרי. נולד ומתגורר בניקוסיה, קפריסין. סיים לימודי רפואה באתונה. עשה את ההתמחות שלו בשיבא ("שמעתי מחברים שהרמה שם גבוהה במיוחד"), עובד כרופא בקפריסין ומשמש כאיש פקולטה בבית הספר החדש לרפואה שם, שעובד בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב ושיבא. נראה ישראלי לכל דבר ודובר עברית שוטפת נטולת מבטא כלשהו.
למה הצטרפתי למשלחת: "הנושא הזה קרוב לליבי, בעבר הייתי חלק ממשלחות דומות ביוון, טיפלנו בנפגעי רעידות האדמה שם. אבל כאן זו חוויה אחרת. להגיע לקצה השני של העולם ולטפל בילדים זה דבר שמעולם לא עשיתי. מאז שסיימתי את התמחות של שש שנים בישראל, אני חוזר לארץ כל כמה חודשים לנתח עם החברים שלי. כשד"ר וינקלר ביקש לצרף אותי למשלחת לא התלבטתי לרגע אחד ואמרתי כן".
המקרה שריגש אותי יותר מכל: "אני יודע שילדים תמיד גונבים את ההצגה ותמיד יותר מרגשים, אבל אני דווקא התרגשתי אחרי שניתחנו נערה בת 16, שהגיעה אלינו עם צלקת גדולה בפניה. כשפגשנו אותה בפעם הראשונה היא דיברה איתנו וכל הזמן הסתירה את הצלקת עם היד. כאב לי לראות את זה. בניתוח תיקנו לה את הצלקות והפרדנו את ההתכווצויות שהיו לה בפנים. הניתוח היה בהרדמה מקומית ומיד אחרי הניתוח נתנו לה מראה כדי שתראה את התוצאה. בפעם הראשונה ראיתי את הנערה הזו עם חיוך על הפנים. הרגע הזה היה שווה עבורי את כל הנסיעה הקשה הזו".
ד"ר אריאל טיסונה
בן 38, נשוי + 2 בנות, מתגורר בכפר-שמריהו. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת תל-אביב. אחרי שש שנות התמחות במחלקת כירורגיה פלסטית בשיבא, עובד במחלקה כרופא מן המניין.
למה הצטרפתי למשלחת: "כל מי שעובד בבית חולים ציבורי בישראל עושה זאת מתחושת רצון לקיים איזושהי שליחות, על אחת כמה וכמה אם התחום שלך הוא רפואה פלסטית, כי בחוץ אפשר לעשות הרבה יותר כסף. אז מלכתחילה, גם בארץ, אני עושה את זה בשביל הרגש. זו גם הסיבה שהצטרפתי למשלחת, כמו שהצטרפתי לאותה משלחת של ד"ר וינקלר לקונגו. אני עושה את זה נטו כדי להרגיש טוב עם עצמי, וברגע שאני רואה את החיוך של הילד אותו אני מנתח או של האמא שלו, זה כל מה שאני צריך. מעבר לזה, עצם היותי כאן – זה מסר חשוב לרופאים אחרים ואפילו תורם לערכים עליהם אני רוצה לגדל את הבנות שלי".
המקרה שריגש אותי יותר מכל: "היה קל ללכת על אחד מניתוחי השפה השסועה שעשינו, אבל אותי ריגש דווקא הניתוח של הילד שנשרף ברגליו. הבאנו אותו ממצב של נכה לאחד שיכול בעוד כמה שבועות כשיחלים – ללכת מחדש. זה עבורי הישג ענק".
ד"ר גיל נרדיני
בן 39, נשוי + 2 ילדים ("שלא מבינים למה אבא לא בבית עכשיו, למרות שמנסים להסביר להם"), תושב תל-אביב, סיים לימודי רפואה בהדסה, סיים ב-2004, השנה סיים התמחות במחלקת כירורגיה פלסטית בשיבא.
למה הצטרפתי למשלחת: "הייתי חלק ממשלחת דומה שארגן ד"ר וינקלר לפני מספר שנים לקונגו, אחרי שמשאית דלק התפוצצה שם וגרמה לפציעתם של 250 ילדים. להרגשה מאותה משלחת אין תחליף ולכן מיד אמרתי כן כשביקשו ממני לבוא גם הפעם. העבודה כאן גורמת לחציצה הזו שקיימת בין רופא למטופל – ליפול. בארץ אני בתפקיד הרופא, הפציינטים שמגיעים אלי מצפים לקבל טיפול מסוים ואני נותן אותו, יש יחסי רופא-מטופל. כאן הכל מתערבב. בגלל שרואים אותך כמי שממש מושיע אותם, ואתה רואה את זה בעיניים שלהם, קשה להפנים רגשות, החציצה נופלת".
המקרה שריגש אותי יותר מכל: "ללא ספק ניתוח שעשינו לילד עם שפה שסועה. השיחה עם האמא שלו אחר-כך גרמה לי התרגשות עצומה".
ד"ר אלחנדרו מדינה
בן 31, רווק, מתגורר בקריית אונו, סיים לימודי רפואה באוניברסיטת מונטאריי במקסיקו, עשה שנת התמחות אחת ביוסטון טקסס. הגיע לישראל לפני 3 שנים ועושה את ההתמחות שלו במחלקת כירורגיה פלסטית בשיבא ("כל הרופאים שדיברתי איתם בחו"ל המליצו לי על המחלקה בשיבא").
למה הצטרפתי למשלחת: "אין משהו שמרגש אותי יותר מעבודה בהתנדבות לחברה בה אתה חי. זו הסיבה שבגללה התחלתי ללמוד רפואה. מיד כששמעתי על המשלחת הזו ידעתי שאני רוצה להיות חלק ממנה".
המקרה שריגש אותי יותר מכל: "ניתחנו ילד עם שפה שסועה, ניתוח די פשוט עבורנו שלוקח שעה וחצי, מקסימום שעתיים. אחרי הניתוח פגשתי את האמא של הילד כשהיא באה לראות אותו. הייתי צריך להסביר לה בספרדית מה עשינו ואיך עבר הניתוח. היא כל-כך התרגשה, החזיקה לי את היד ולא הפסיקה לבכות. עבורי זה היה שעתיים עבודה, עבורה זה שינוי ענק שמשפיע לה ולבן שלה על כל החיים".
ליאורה ביתן. "זו הזדמנות של פעם בחיים"(צילום: דורון קופרשטין)
ליאורה ביתן
בת 41, אחות חדר ניתוח. עובדת בשיבא כבר 12 שנה. בשנה וחצי האחרונה בכירורגיה הפלסטית. מסיימת בימים אלו תואר שני במנהל וסיעוד באוניברסיטת תל אביב.
למה הצטרפתי למשלחת? ״זו הזדמנות של פעם בחיים. מה שאנחנו עושים פה זו הנתינה הכי טהורה שיכולה להיות. גם בארץ העבודה שלי היא נתינה אחת גדולה, אבל כאן זה על בסיס התנדבותי, אנחנו לא מקבלים על זה כסף. זה בא מהלב. אני חייבת לציין שהעבודה כאן במשלחת רק פתחה לי את התיאבון ואשמח להצטרף למשלחות דומות בעתיד".
המקרה שריגש אותי יותר מכל: "ללא ספק הילד עם הכוויות ברגליים שלא היה מסוגל ללכת ושחררנו לו את העצבים ואת הגידים כך שיוכל להניע את הרגל. עבורנו זו פעולה מינימאלית, ניתוח של כמה שעות, עבורו זה לקבל בחזרה את היכולת הכי בסיסית שקיימת – ללכת".
"האנשים שבחרתי למשלחת הזו - שלושה רופאים מומחים, מתמחה ואחות חדר ניתוח", אומר ד"ר אייל וינקלר, ראש המשלחת, "הם בדיוק אותם אנשים שלעולם לא יגידו לא לעבודה קשה, לא בארץ ובטח שלא פה. אני רואה בהם דור העתיד של הכירורגיה הפלסטית בישראל וגם הפעם בנסיעה הזו שהיו בה תנאים קשים מתמיד הם עבדו קשה. אתמול למשל, אחרי יום עבודה מפרך בבית החולים הם באו למלון, התקלחו ויצאו בערב לאוניברסיטה המקומית כאן בקוסקו לתת הרצאה על כוויות ל-100 סטודנטים לרפואה באודיטוריום המקומי, והכל באווירה טובה ובחיוך.
"מנהל מחלקה תפקידו לסחוף אחריו אנשים לכיוונים שנראים נכונים וללמד אותם את כל מה שאני יודע, מבלי לפחד לעולם. ככל שמנהל מחלקה מוקף באנשים טובים, הוא עצמו יותר טוב. אני רק מחפש שהם יהיו כוכבים. בית חולים ציבור בישראל לא מציע למנתחים פלסטיים הצעה שהיא אטרקטיבית ברמה הכספית, לכן עבורי גם העבודה בארץ של האנשים האלו שנמצאים כאן היא לא עניין של מה בכך".
הצילומים בכתבה צולמו והועברו במצלמת Samsung Galaxy Camera
לפנייה לכתב/ת 
