כתם שלא כתוב בתורה: לשחוט כבשים קדושות
פרשת השבוע מפרטת את כל האיסורים הנוגעים לחיי אישות: החל במגע של אדם עם אביו או אמו, עם אשת איש, עם אחותו, עם הדוד, עם הכלה, עם בן אותו המין ועד לחיית המחמד. תשאלו את ניקולא האיטלקי, שלמד על בשרו מה זה כתם לדורות
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
במרכזה של הפרשה עומד נושא הכפרה על חטאים ועוונות. וכאן יש לשים פדות בין חטאי אדם פרטי המבקש כפרה, לבין חטאי העם. הכפרה על חטא שחטא העם נעשית על ידי שני תיישים, בלשון התורה: "שעירים", שאחד מהם מועלה קרבן על המזבח, ואילו השני, הנקרא "שעיר לעזאזל", נשלח לחופשי אל המדבר.
וכך כתוב: "ושלחתם את השעיר לעזאזל המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה". המִדבר נקרא בלשונם "ארץ גזרה", והנשלח אל המדבר נשלח לעזאזל. שני ביטויים שליליים בהם מתייחסת התורה אל המדבר.
ואף על פי שאבותינו החלוצים ראו שליחות קדושה ללכת המדברה - ויעידו על כך השירים "לך לך למדבר", שאילו הושר בימי משה היו כנראה שרים "לך לך לעזאזל"; וכן השיר "למדבר שאֵנו על דבשות גמלים", וכן "המדבר אנו דרך בו נחצובה" - לא כל העולים לארצנו קיבלו זאת בנפש חפצה, אלא שמרו בליבם את התדמית המופיעה בפרשה זו, שהמִדבר הוא ארץ גזירה.
היי, דרומה
ומסופר על יהודי שעלה לארץ הקודש, ואחרי ששהה תקופה קצרה במחנה עולים - קיבל הודעה כי עליו לעבור להתגורר בנגב. הוא שלח מברק לקרובי משפחתו בגולה, ומכונת התרגום תרגמה מיד את המברק מהשפה העברית לשפת הגולה, האידיש. וכך כתב: "אני בארץ. טוב בארץ. נקודה. אני הולך לנגב".
המכונה תרגמה זאת לאידיש: איך בין אין דרערד, גוט אין דרערד. פונקט איך דארף גיין צו די נגב. שאם נתרגם זאת מחדש לעברית: "אני קבור עמוק באדמה. דווקא אני צריך ללכת לנגב!"
המנהיג הבולט ביותר בימינו שלחם לשבור את תדמיתו של המדבר היה ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, שקרא לנוער לעזוב את העיר ולרדת לנגב. הוא טבע את הסיסמה: "נוער הזהב רד לנגב!" והוא עצמו נתן דוגמה אישית, כאשר נטש את ביתו בתל אביב ועבר עם אשתו לגור בצריף בקיבוץ שדה בוקר.
תביעה זו לוותה במסע פרסום גדול שבמסגרתו גם צצו שירים שניסו להעניק לנגב תדמית של "המערב הפרוע" אותו חוצים קאובויים ישראלים, ובאמצעות דימוי זה למשוך צעירים הרפתקנים:
"ערבה ערבה אין קץ, עין הבוקרים תרה,
לא ערער לא דרדר לא עץ, רוח בא המדברה.
ערבה ערבה אלמון, שנות אלפים קמו
הבוקר על גב סוס קדמון בדרכים שנשמו" (אורלנד).
ואם נחזור לעניין הכפרות, הנה דווקא לאכילת טריפות ונבלות מתייחסת הפרשה שלנו בסלחנות רבה, ומקילה מאוד על כפרת העוון הזה ועל ההיטהרות ממנו. וכך כתוב: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר, וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד הערב - וטהַר". כמה פשוט!
היהודי והכומר
ואמתיק זאת בסיפור על כומר ויהודי שנסעו על אותו ספסל ברכבת, והנה הוציא הכומר מכליו כריך גדול מלא נתחי שינקן והחל אוכל בתיאבון רב, ותוך השמעת אנחות עונג. כשראה את היהודי מתבונן בו, אמר לו: רוצה כריך כזה? יש לי עוד אחד. אמר היהודי: התורה אוסרת עלינו לאכול בשר חזיר. אמר הכומר: חבל, אתה לא יודע מה אתה מפסיד. לפני שנפרדו בתחנה האחרונה אמר היהודי לכומר: היה נעים מאוד לפגוש אותך. מסור בשמי ד"ש לאשתך. אמר הכומר: אין לי אישה. הדת אוסרת עלי לשאת אישה. אמר היהודי: חבל, אתה לא יודע מה אתה מפסיד.
וסיפור הכומר המתנזר מעביר אותנו אל החלק הבא של הפרשה, שבו מופיעים בזה אחר זה כל האיסורים הנוגעים לחיי אישות. ובין שאר האיסורים – על מגע של אדם עם אביו או אימו, עם אשת איש, עם אחותו, עם הדוד, עם הכלה, עם בן אותו המין – נאמר לסיום: ובכל בהמה לא תיתן שכבתך.
בעניין רגיש זה עסקו חז"ל ברמזים מאוד עבים. בספר בראשית, כאשר מתעורר אדם משנתו, ורואה את חווה שנבראה מן הצלע - הוא אומר: "זאת הפעם עצם מעצמַי ובשר מבשרי". שואל רש"י: מה פירוש המשפט "זאת הפעם"? הרי רק לפני זמן קצר נברא העולם, הייתכן שלפני "זאת הפעם" היתה כבר פעם אחרת? והוא משיב: "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו בהם, עד שבא על חווה". עד כאן לשונו. כדי שלא יחזור אותו מקרה, נאמר בפירוש: "ובכל בהמה לא תיתן שכבתך".
ומדוע היה צריך לומר זאת בצורה כל כך מפורשת? משום שהיו כאלה מאחינו בני ישראל שהלכו בדרכו של אדם הראשון, והתירו לעצמם את האסור עליהם מדאורייתא, והיו ביניהם אף אחדים שקנו שור לקיים מצוות ידע השור קונהו.
הארכיטקט האיטלקי
ואולי אמתיק זאת בסיפור על אדם שבא להתארח באיטליה אצל ידידו ניקולא הארכיטקט. הצביע ניקולא על גשר ענק תלוי בין ההרים והתגאה: את הגשר הזה אני בניתי. אז אתה חושב שקוראים לי ניקולא בונה הגשרים? לא ולא. אתה רואה את המרינה היפהפיה הפרושה לרגלינו. אני תכננתי אותה וביצעתי את העבודה מאלף עד תו. אתה בוודאי חושב שקוראים לי ניקולא בונה המרינות? לא ולא. פעם אחת תפסו אותי מתייחד עם כבשה...
ולכן נאמר: ובכל בהמה לא תיתן שכבתך. כי זה כתם לדורות.
מילים מוקשות בפרשה
כפורת: הכפורת היא הציפוי והכיסוי של ארון הברית, ומוזכרת בעקיפין בפרשת נוח במילה כופר שבו צופתה התיבה, שנאמר
"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר". הכופר הוא המפריד בין המים לתיבה, והכפורת היא המפרידה בין החול לקודש. היא המשמשת בפרשה שלנו ציפוי וכיסוי לארון, ומכאן נגזרים כמה וכמה ביטויים בעברית שיש בהם כיסוי על עבירות וחטאים כגון כופר נפש, וכן יום הכיפורים.
והאנשים המכסים בכופר את תיבת נוח שלנו, כדי שלא תטבע חלילה, נקראים כופרים. ועל כופרי העבר כתב ירמיהו יובל ספר ששמו "שפינוזה וכופרים אחרים". ושמעתי מרוביק רוזנטל ידידי, על מורה בתיכון שהטילה על הילדים לקרוא את הספר הנ"ל, אך מכיוון שאמרה זאת בעברית נכונה, התלוננו הילדים בפני הוריהם כי נתבקשו לקרוא על שפינוזה וחופרים אחרים. כפרה עליהם.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
