כשהסוף מגיע: מה באמת קורה לנו בזמן המוות?
האם באמת הגוף מרחף מעל האדמה ועובר דרך מנהרה לבנה? איך יודעים מה זמן המוות וכיצד הנשימה יכולה להעיד שהסוף קרב? עובדות מדהימות על רגעי הסיום של החיים
בשבוע שעבר חגג האיש הקשיש בעולם את יום הולדתו ה-116. תוחלת החיים שוברת שיאים, כשרק ביפן מעל 50 אלף איש כבר עברו את גיל מאה. אבל לכל חיים יש סוף ועמו שלל אגדות, מיתוסים ואמיתות. אז מה באמת קורה לנו ברגע המוות? הנה עובדות מדהימות על המתחולל לפני, בזמן ואחרי שנפרדים מהעולם.
- עדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
איפה נמצאת המנהרה הלבנה?
מדענים סבורים כי בזמן מוות קליני, מופגז המוח בשטף של מידע שגוי, מה שגורם בעצם, ובמילים פשוטות, לפיוז במוח לקפוץ. אבל פעמים רבות מה שנדמה כמידע אמיתי, הוא בעצם פירוש שגוי של המוח.
המידע הזה, בזמן המוות הקליני מגיע אל קליפת המוח הראייתית היוצרת תמונה של אור בוהק ההולך וגדל. המוח מפרש את התמונה הזו כהליכה לעבר מנהרה חשוכה.
עוד על המכונה שלא תיאמן:
מרחפים מעל הקרקע
ההסבר לתחושת הריחוף בזמן המוות הקליני, נעוץ בחוש הפרופריוצפטיבי, אותו חוש הממקם אותנו במרחב, ש"הולך לאיבוד" בזמן המוות הקליני.
שוב מפרש המוח מידע שגוי שמציף אותו, כמידע אמיתי. התוצאה היא איבוד ההתמצאות במרחב, ותחושה שהגוף מרחף מסביב לחדר. יחד עם המחסור בהגעת חמצן למוח האופייני לחוויית המוות הקליני, נוצרת תחושה כאילו הגוף המרחף מביט על הגוף עצמו, ואז ממשיך לרחף לעבר מנהרה.
עם מי אנחנו מדברים שם?
חלק מהעוברים מוות קליני מדווחים על שיחות מטאפיזיות, גם עם אלוהים. ההסבר לכך נעוץ במידע השגוי שמגיע אל המוח בזמן המוות הקליני, יחד עם החסר בחמצן ושחרור האנדורפינים – אותם מעבירים עצביים האחראים על תחושת עונג והנאה - כל אלו יוצרים חוויה סוריאליסטית אך בה בעת ריאליסטית לכאורה.
כשנשאלים האנשים שעברו את ה"חוויה הקרובה למוות" מה הם זוכרים, עוברים הזכרונות דרך המודע, והתופעות הביזאריות לכאורה שנראות בלתי מוסברות - הופכות להסברים רוחניים, לעתים במימדי קיום אחרים, או כשיחות עם אלוהים.
הקול האחרון
"חרחור המוות", היא מונח המתאר את אותו קול שמשמיע אדם גוסס, בסמוך למועד המוות. קול החרחורים הזה מתרחש בשל אובדן רפלקס השיעול, ואובדן היכולת לבלוע.
אלה גורמים להצטברות של ריר בלוע ובקנה הנשימה. אף שהמצב אינו גורם לכאב למטופל, הרי שיקיריו חשים אי נעימות למשמע החרחור. הטיפול הוא שאיבת ההפרשות, ותרופות הרגעה כדי להקל על אי הנוחות של המטופל ברגעיו האחרונים.
נשימות צ'יינס-סטוקס
ברגעי הגסיסה האחרונים, מופיעה תבנית נשימה אופיינית המתוארת על ידי נשימה מהירה, ולאחריה רגעים של הפסקות נשימה (אפניאה). במצב זה, הלב כבר חלש מכדי לפעום היטב.
הגוף רוצה לפצות על אובדן יכולת השאיבה התקינה של הלב, וגורם לגוסס לנשימת יתר (היפר וונטילציה). אלא שלאחר זמן קצר של נשימות מהירות כאלה, צלעותיו וסרעפתו של הגוסס מתעייפים, עד שנגרמת הפסקת נשימה.
וכך, שוב קיים מחסור בהעברת חמצן לגוף, מה שמוביל שוב לנשימות מהירות, להפסקות נשימה, עד למוות. נשימות אלה אגב, מופיעות לא רק אצל אדם הנוטה למות, אלא גם במחלות שונות של דרכי הנשימה, ובאי ספיקת לב.
קביעת זמן המוות
את הזמן לאחר המוות מחלקים לתקופה מוקדמת, שהיא 48 שעות מרגע המוות בו מתרחשים שינויים ספציפיים המאפשרים לקבוע די במדויק את זמן המוות, ולתקופה מאוחרת של מעבר ל-48 שעות מהמוות.
בתקופה זו קביעת מועד המוות פחות מדויקת בשל תהליכי ריקבון שעוברת הגופה הגורמים לטשטוש הסימנים שעל הגופה.
אם בדיקת הגופה נעשית עד 48 שעות מרגע המוות, ניתן להעריך את מועד המוות בדיוק של כ-6 שעות. אם הבדיקה נעשית כעבור שבוע, הסטייה של קביעת זמן המוות היא של כיממה.
בדיקה לאחר חודשים מרגע המוות נותנת רמת דיוק של כשבוע ממועד המוות, ואילו בדיקת גופה לאחר כשנה מרגע המוות, מאפשרת דיוק של מועד המוות של כחודש ימים.
בשעות הראשונות: השרירים מתקשים
עוד תהליך המאפשר לקבוע את זמן המוות הוא תהליך המכונה צפידה: כשעתיים עד ארבע שעות לאחר המוות, מתחיל תהליך של התקשות השרירים, תהליך שמגיע לשיאו לאחר 8 עד 12 שעות.
התהליך הזה מואץ בטמפרטורות חמות יותר. עם זאת, לאחר 48 שעות מרגע המוות, יחזור הגוף להיות שוב רפוי. הסיבה לכך היא תהליך כימי בין החלבונים המרכיבים את השריר המכונים אקטין ומיוזין: ש"מתלבשים" זה על זה וגורמים לכיווץ השריר, ומשתחררים זה מזה עם רפיון השרירים.
סדר ההתקשות, או ההרפיה של איברי הגוף מתחיל בפנים, אחריהם צוואר, גב וגפיים. תהליך ההתקשות הזה מתרחש גם באיברים שנכרתו.
כעבור 8-12 שעות: הכתמים מופיעים
לאחר המוות יורד לחץ הדם, והדם עצמו שוקע אל השכבות התחתונות של הגופה בשל כוח המשיכה. תהליך זה הקרוי "ליבור מורטיס" גורם לצביעת העור בגוון סגול, ונראים ככתמים על העור הנותרים שם כ-30 שעות.
לאחר כיומיים מרגע המוות, עם המשך תהליכי רקבון הגופה – הם נעלמים. זו עוד דרך לדעת מהו מועד המוות. מקומות עליהם נשענה הגופה, או מקומות אליהם לא הגיעה זרימת דם כמו חזיה או בגדים הדוקים – ייראו בהירים, וללא כתמי המוות.
אם הכתמים מפוזרים באופן שווה פחות או יותר על חלקה התחתון של הגופה, ניתן להעריך כי היא שכבה בתנוחה זו זמן רב. לעתים בשל הרעלות ציאניד, פחמן דו חמצני או חשיפה לקור, ייראו הכתמים בהירים יותר.
כעבור יומיים-שלושה: ציורי פסים
סיבים הקרויים marbling מתחילים להופיע על פני העור כסימן של רקבון. המדובר בהמוגלובין, אותו פיגמנט בדם שלנו, שמתפרק, ומקנה לורידים תחת העור צבע חום כהה, הנראים כסיבים או פסים בלתי סדירים.
כעבור 5 ימים: הנוזל משתחרר
אחד מסימני המוות הוא יציאתו של נוזל ריקבון בצבע אדמדם-חום בעל ניחוח סרוח, מחלל הפה והאף. נוזל זה קרוי Purge Fluid. לעתים עלול הנוזל לבלבל במחשבה שמדובר בדם עקב תקיפה או פגיעה מוחית.
הנוזל הזה המשתחרר לאחר המוות מאפשר לדעת את זמן המוות: במקומות בעלי אקלים חם, זליגת הנוזל מופיעה תוך פחות מ-24 שעות, אולם בשאר המקרים מופיע התהליך לרוב – תוך 5 ימים.
כעבור 7-10 ימים: נשל הגופה
כעבור כעשרה ימים מרגע המוות מתחיל העור להתקלף. התהליך בולט במיוחד בכפות הרגליים והידיים, שם העור נושר. התהליך הזה מואץ אף יותר במקרי טביעה בהם שהתה הגופה במים.
כעבור שנים: שילוד
בתום כל תהליכי הריקבון והרס כמעט מוחלט של הרקמות הרכות בגוף, מה שנותר הם שערות, שיניים, עצמות וסחוס.
בלי קוטלי חרקים בבקשה
כן, מדע הפתולוגיה והרפואה המשפטית אינו מדושן ואנין טעם. דרך נוספת המאפשרת להעריך את זמן המוות היא באמצעות התפתחות רימות וזבובים על פני הגופה. הזבובים מטילים את ביציהם על פני חומרים אורגניים, ובהם גופות, בעיקר בשעות היום ובמקומות לחים.
מהביצים מתפתחות רימות ההופכות לגלמים מהם בוקעים הזבובים. כך, על פי השלב ההתפתחותי בו מצוי הזבוב – ביצים, רימות, גלמים או זבובים בוגרים – ניתן להעריך מה מועד המוות.
סיבון עצמי
כשהגופה נמצאת בסביבה לחה או קרה, נוצרת עיסה המכילה חומצות שומניות, השומרות על רקמות הגופה. זאת משום שהן מעכבות היווצרות חיידקים ומונעות את פעילות ההתססה שלהם. עיסה זו מסריחה, אך מונעת מהחיידקים לפרק את הגופה. מסיבה זו, גופות במים נשמרות טוב יותר.
לפנייה לכתב/ת 
