הצל של אלוהים ואני יצאנו לדרך

יהושע בן נון וכלב בן יפונה נצבים לבדם אל מול בני ישראל ומנסים לשכנעם, ללא הצלחה, שבכוחם להיכנס אל הארץ ולכבוש אותה מהעמים הרבים והחזקים היושבים בה.

במסגרת נסיונות השכנוע הם מציעים גם טיעון ציורי וחידתי "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (במדבר יד, ט).

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת שלח לך
  

אני מתרשמת עמוקות מיהושע וכלב, שגם בשעה זו, כשהמצב קשה והמרד הולך ומתרחב, הם בוחרים ומצליחים להשיב למורדים בלשון שירית. לצערם, מסתבר שיופי לא תמיד מוֹכר, ולמרות הדימויים - העם לא משתכנע.

בלי טיפת צל מעל הראש

אני מתעניינת באנשים נטולי הצל שמתארים כלב ויהושע, באנשים ש"סר צלם מעליהם", ואני שואלת את עצמי - למה הצל עזב את האנשים האלה? ואיך מרגיש אדם שמסתובב בעולם בלי צל?

אני גם חושבת שאם בדימויים מרגיעים חשקו שני המרגלים, היה עליהם להבטיח: "סר צילם (של עמי הארץ) מעלינו",

ולכן הם לא יכולים לאיים עלינו יותר. אבל מה המשמעות ומה מרגיע בקביעה שצלם של האנשים הגדולים והמאיימים סר מעל עצמם?

אני פונה אל אנשי הצל הגדולים, פרשני המקרא, ומוצאת תשובה מעוררת מחשבה בדבריו של רבינו בחיי (בן המאות ה-13 וה-14, ספרד) הנעזר בפירוש הרמב"ן ומסביר: "'סר צלם מעליהם' שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי 'בליל החותם הגדול' של הושענא רבה... לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה. וזה כאילו אמר: כבר נגזרה עליהם מיתה".

לכל אדם, לאורך כל חייו, יש צל. למרות היותו חשוך מסמל הצל את העובדה שעדיין אנו חיים. יום הושענא רבה הוא ה"דד ליין" האחרון מכל אחרון (לאחר דחיות רבות שמעניק לנו אלהים) לשינוי גזר דיננו לטובה. אדם ש"סר צלו מעל ראשו" בהושענא רבה, בידוע שלא התקבלה אפילו תשובתו האחרונה, והוא ימות באותה שנה.

אם כן, "סר צלם" פירושו: הם יפסידו במלחמה וימותו ואנחנו ננצח. צחוקו המר של הגורל הוא שדווקא צלם של בני ישראל הנודדים יסור במהרה, ואיש מהם לא יזכה לנצח את האנשים ש"סר צלם".

"ואפשר לומר בטעם העניין הזה שהוא פלאי"

וממשיך רבינו בחיי לפרש: "ונראה כי זאת כוונת הכתוב שאמר (שיר השירים): 'עד שיפוח היום ונסו הצללים'. יאמר: כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו, אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות, שכתוב בו: (תהלים קכא) "ה' צלך".. ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי"

אם לא ידענו, אז עכשיו נדע - גם לריבון העולם יש צל, ושמו "שדי" או שם בן ארבע אותיות: 'י-ה-ו-ה'. כשבאה שעתו של אדם למות, מתכנס צלו אל הצל הגדול מכולם: "ה' שֹׁמְרֶךָ, ה' צִלְּךָ". אלהים הוא השומר ואלהים הוא הצל. "סר צלו מעליו" פירושו: "אלוהים נטש אותו", "אין לו אלהים". אכן, אפשר לומר בטעם העניין הזה שהוא פלאי.

ואבנר הכהן, שקורא אתי בפרשה הזו, מציע שהצל הוא "צלם אלוהים", והאנשים ש"סר צילם" הם אנשים שאבדו את "צלם אלוהים", את מוסריותם, ועל כן אינם זכאים עוד להגנת האל.

הצל של יונג

כחברותא שניה (והפעם מחכמי אומות העולם), אני מבקשת לצרף אדם שהתפעל גם הוא ממסתרי הצל, הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג,

בנו של כומר ותלמידו המרדן של פרויד.

יונג העלה את הצל למעלת ארכיטיפ תרבותי - לכוח שפועל בעולם. בספרו "הפסיכולוגיה של הלא-מודע" (1912), הוא כותב: "'צל' הוא לדידי החלק ה'שלילי' של האישיות, היינו: סכום התכונות הלא-רצויות הנסתרות, התפקודים שלא התפתחו כראוי והתכנים של הלא-מודע האישי"

אז יש לאישיות שלנו צדדים לא אהודים עלינו; מכוערים, מטופשים ומביכים, לאלה אנו לא מוכנים להעניק דרכון דיפלומטי, לרוב אפילו לא אישור זמני לצאת מהמחסנים. ה"איכסה" מתאכסן בחשכת הצל.

וכשכבד משא הצל, אנו משגרים את הבלתי נסבל לעבר זרים-קרובים. אנשים שהם מספיק זרים בשביל שיזוהו עם הרע בלי לאיים על אישיותנו הזכה, אבל מספיק קרובים, בשביל שהחלקים ה"רעים" שלנו לא יפליגו למרחקים ויאלצו את הנשמה להתפצל או לעשות שפגט קורע שרירים (ולכן יחליטו גברים ש"נשים רכלניות", וישראלים ש"ערבים אלימים").

ומיהם לפי ה"חברותא יונג" האנשים ש"צלם סר מעליהם"? אני יכולה להעלות בדעתי שתי פרשנויות אפשריות - כאנשים ללא צל אנו יכולים לדמות את גדולי הצדקנים ומגלגלי העיינים, גוּרוּ לעת מצוא, רבנים ומנהיגים שמתפלשים בכריזמה של עצמם, אנשים שמספרים לעצמם ולאחרים ש'צלם סר מעליהם' ואין בנפשם פצע או חבורה. אנשים אלה חלשים בנשמתם וקלים להיפגע בשעת קרב.

למולם נמצאים אנשים ש"צלם סר" כיוון שהוא לא מאיים עליהם, כיוון שהם לא מאוד מבוהלים מה"איכסה" של נשמתם, והם מוכנים לראות שהם ככל האדם ולהתמודד גם עם הכאב והעליבות הכרוכים בהכרה הזו.

אולי אין במציאות אנשים נטולי צל והסתרות, אבל אפשר לחשוב על אנשים שצלם לא נח על ראשם כעננה. אנשים שלא זקוקים לאחר שישא עבורם את כיעורם, ולרגעים "סר צלם" והם מוכנים להיות לאחד. להיות אדם. נראה שאנשים אלה יטו כלל לא להכנס למלחמה.

כשהצל היונגיאני פוגש את ההצעה ולפיה גם לאלהים יש צל – "צל שדי" - מתקבלת פרשנות נועזת ועל העניין הזה אפשר בהחלט לומר שהוא פלאי.

הצל והדיכאון

בשנת 1917, חמש שנים לאחר תלמידו, כתב גם פרויד על הצל, אם כי על צל שונה. פרויד דיבר על הצל בהתייחסו לתהליך האבל, ובאמירה מעט שירית: "צלו של האובייקט נופל על האגו".

לדבריו, תכליתה של ההתאבלות לאפשר פרידה מהאובייקט האהוב והמת. דיכאון הוא מצב בו החי מתמזג עם המת, ועל כן לא מצליח להפרד מ"צלו". אם כך, אולי עלינו להבין שדווקא בני ישראל הם אלה שלא מצליחים להפרד מהצל (חיי מצריים, הנדודים במדבר) ואילו הכנענים ש"סר צלם מעליהם" מהווים בצדק סכנה גדולה.

הצל של פוליקר

כחברותא רביעית במספר אני מצרפת את יהודה פוליקר ואת הצל שלו:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך ...

פעם אני מוביל

ופעם צל על השביל ...

צלי התכנס בתוכי

המשכתי לבדי בדרכי

... צלי בתוכי מרעיד

מפחיד יותר מתמיד

הוא שואל לאן אתה לוקח

אני משיב לאן אתה בורח...

לשכוח את דלתות הבלבול

את הילד שמציץ דרך חור המנעול

בוא נעבור את הגבול

אל החופש שהיה כבול

... להיות

משוחרר מכל פחד

רק כשהצל ואני ביחד.

מפוליקר נלמד, בדומה ליונג, שאנשים ש"סר צלם מעליהם" הם אנשים שנמצאים בבריחה מעצמם, אנשים שרוצים לשכוח את כל מה שמבולבל, פגיע וילדי בתוכם. אבל החופש, נמצא רק במקום בו הצל יכול לחיות בלי פחד, גלוי לאור השמש. אנשים בלי צל הם אנשים מבוהלים והם כלחם (גם אם עבש ומיותר) בפיהם של לוחמי חירות.

האם הפמיניסטיות הן המזכירות של הצל?

לעיתים (למשל כשאני מעיינת בחלק מהתגובות ב"בית המדרש של הטוקבקים") נדמה לי שאנחנו, הפמיניסטיות, מואשמות בנשיאת הצל של הגברים. ברצוננו ושלא ברצוננו, כשאנחנו מזכירות את שנות הסבל, הניצול והאפליה מהן סבלו האמהות שלנו (ושבמידה זו או אחרת לא פוסח גם עלינו), קל לחשוב שאנחנו מאשימות ומחפשות לצד כל גבר צל איום ונורא.

נדמה שאם יש סבל בצד של הנשים, יש אשמה, כיעור ו"צל" בצד של הגברים. משום כך כאשר אנחנו מדברות על הסבל שלנו, אנחנו מכבידות על ה"צל" שלכם. אני רוצה לחשוב על האפשרות שהכאב של האחת לא חייב להיות הצל של האחר. אני רוצה לדבר עם חברי הגברים גם על רגעי הסבל ועל המחירים שגבה ממני המגדר שלי, בלי לראות בהם אשמים, ובלי לראות בי קדושה.

כשאני בוחרת להתבונן בפועלן של נשים בתורה או בתלמוד, או להפנות תשומת לב לסבלן ואפילו כשאני בוחרת לכעוס על גדולי האומה (או על אלוהים) שלא שעו לכאבן, אני זועקת זעקת כאב, אני לא מגישה תלונה במשטרה. אדם מתריס הוא אדם המבין עד אימה שלכאבו אין כתובת אנושית ברורה.

המצוקה של הפמיניזם היא שהוא גר בצל ענק ומאוד לא פרטי, בצל ההסטוריה, התרבות והמוסר האנושי. לרוב אין לנו אנשים קונקרטיים שבהם נוכל לתלות את סבלנו ואיש לא מסתיר אותנו בצלו. כמובן שלעוולות רבות וקשות יש שם וצל פרטי, אבל התופעה גדולה יותר מכל שמותיה.

הפמיניזם מפגיש אותנו עם היכולת המבהילה והמשותפת, להתבלבל בין השחור ללבן, בין הטוב למבעית ובין החמלה לרשע.

יותר מכל דבר אחר מלמד אותנו הפמיניזם שאף אחד לא פטור משיחה יומיומית, כנה וקפדנית עם הצל של עצמו. ואין לנו על מי להפיל את צלנו, אפילו לא על אבינו שבשמים.

תודה לפסיכולוג הקליני, אבנר הכהן, שקרא איתי את הפרשה ועזר לי לטייל בנבכי הצל.

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה ל"משקיף" (44) שהפנה את תשומת הלב לכך שעל פי הסיפור המקראי, ההמתנה של העם למרים בימי הצרעת, הייתה מעשה של מרידה באלהים.

וכתמיד, תודה לך ב. זימרמן (34), על שיר המחאה המרגש הכורך יחד את מרים, את בת יתרו ואת האשה הבדואית ששתי בנותיה נרצחו ולא זכתה להגנת המשטרה! אנא, המשיכי להעלות כאן את שירייך.

שבת שלום.