פרידה: ג'וקר, הכלב שאהב דולפינים
הוא עקשן, חובב ליטופים ויכול לבלות את כל שגרת יומו במשחק וצפייה בדולפינים. במשך שנים היה ג'וקר הכלב, אחד הדיירים המוכרים בריף ובעיר כולה. לאחרונה נכנע למחלת הסרטן. מאיה זילבר מריף הדולפינים נפרדת מהכלב האהוב שהפך לבן בית ולחבר הכי פרוותי של הדולפינים באילת
ג'וקר הגיע אלינו לפני יותר מעשר שנים. אני זוכרת שהוא הגיע לכניסה לריף הדולפינים באילת ואנחנו לא הרשינו לאף כלב להיכנס למקום, אבל הוא נכנס לו בדרכו שלו. עקשן שכזה.
במבט ראשון הוא נראה לנו כמו כלב שייך למישהו, לא נראה כמו כלב רחוב משוטט ומוזנח. שילחנו אותו לדרכו, אבל למחרת הוא שוב הופיע. נכנס פנימה ושוב הוצאנו אותו מחוץ לריף. יום יום הוא התעקש להגיע בבוקר, יחד עם העובדים. הסתבר לנו שהוא הגיע ברגל מהעיר, נכנס לריף הדולפינים ורץ בשמחה אל המזח, כדי לצפות בדולפינים.
(צילומים: הדס ציון)
במשך הזמן נשברנו. הוא היה כל כך עקשן ולמרות שבהתחלה התייחסנו אליו כמו אל כלב של מישהו אחר, כי הוא באמת היה שייך למשפחה בעיר.
הוא הקפיד להגיע איתנו בבוקר והיו ימים שהיינו רואים אותו הולך בבוקר מהעיר לעבר הריף ולאחר מכן, מוצא את דרכו חזרה, לעיתים בטרמפים על ידי תושבים. אחרי שנתיים של ביקורים, ביקשנו מבעליו לאמץ אותו אלינו והם הסכימו. ג'וקר הפך לבן בית. בסופו של דבר הוא אומץ על ידינו והפך לעובד מן המניין, רק בלי כרטיס עובד.
לא היה מישהו באילת שלא הכיר את ג'וקר במרוצת הזמן. כל העיר הכירה אותו ומספיק שהיה עומד ומחכה בפינת כביש ראשי להסעה, אנשים היו עוצרים ולוקחים אותו אל הריף וגם מסיעים אותו בחזרה.
ג'וקר היה אדם שהתחפש לכלב, כל מי שגידל כלב בחייו סביר להניח שיאמר זאת על כלבו, אבל כאן היה מדובר בכלב מיוחד במינו, בעל רוח חופשית לחלוטין. היה לו את העולם שלו וכל מה שעניין אותו בחייו היה לפגוש דולפינים.
(צילום: הדס ציון)
הוא מאוד רצה לטעום אותם עם הלשון ואהב לעקוב אחריהם, לקפוץ למים ולשחות איתם. בהתחלה הם נבהלו ממנו. נראה להם כמו אדם מוזר עם שערות וזנב, אבל לאט לאט הם למדו להתרגל אליו ולהבין שהוא לא מזיק ורק רוצה לשחק איתם.
הם שחו סביבו והיתה ביניהם מערכת יחסים הדדית. אחד הזכרונות שלי מג'וקר היה היכולת שלו לתקשר עם הדולפינים. הוא הגיע למזח בריף והמתין לדולפינים שיגיעו. כשאחד מהם הגיע וקפץ מחוץ למים ובחזרה, ג'וקר היה נובח בשמחה.
(צילומים: הדס ציון)
הדולפין הבין במהירות שכל קפיצה מזכה אותו בנביחה וכך נוצר ביניהם משחק משעשע. הדולפין קופץ כדי לשמוע את הנביחה, וג'וקר משתף פעולה. אנחנו לא יזמנו דבר ורק צפינו בהם משחקים יחד.
ג'וקר היה חובב ליטופים מוצהר, במיוחד מאנשים זרים. אם הגיעו מבקרים אל המזח, הוא היה ישר נכנס לתנוחה לקבלת ליטוף. אם הייתי עוברת לידו באותו הרגע, הוא היה עושה את עצמו שהוא לא מכיר אותי כדי להמשיך לקבל ליטופים מהמבקרים.
הנוכחות שלו במשך השנים היתה כל כך טבעית וחזקה, שלעיתים מבקרים שהגיעו אלינו לריף לא היו שואלים היכן הדולפינים, אלא איפה ג'וקר הכלב. לטעמי, הוא הפך להיות אחד מדולפיני הריף וזכה להכיר עשרות אנשי צוות ואלפי מבקרים.
(צילום: הדס ציון)
לג'וקר היה סיבוב קבוע בריף הדולפינים, במיוחד בזמן ארוחת הצהריים. היה מטייל בחוף, מקבל שם קצת נקניקיות ומשם עובר דרך המזנון וזוכה לפינוק עוף טעים. בסוף היום, הוא היה מחכה לנו בחנייה וחוזר עם אחד העובדים הביתה.
לג'וקר היו חיים שכל אדם בעולם היה רוצה שיהיו לו. השנים חלפו, ג'וקר כבר הגיע לגיל זיקנה, ולמרות שהגוף כבר לא היה צעיר כמו פעם, לאהבה שלו לדולפינים לא היה גיל.
מאיה זילבר, מאמנת ומטפלת ראשית בריף הדולפינים באילת
לפנייה לכתב/ת 
