"איך שהעולם נהיה לבן": פרק מספר

איך שהעולם נהיה לבן והרחובות התמלאו באנשים והיו מדרכות וסללו כבישים במקום אפר וחול. וראינו מכוניות ובקושי בעלי חיים. ונשים בהירות פסעו במכנסי שורט וגברים אכלו בעמידה ושקיות מפלסטיק נזרקו או התעופפו במקום חול והיה מלא ריח דלק במקום רעש זבובים. והבית היה באוויר והשכונה היתה יותר מבניין אחד ובאו ופיזרו בשלטים את הרוכלים ואספו את השוּק והקיפו אותו בגדר רשת והוסיפו אבנים וחלונות זכוכית והבריקו אותו בשיש ואספו את החוֹם והכניסו אותו פנימה יחד עם האוכל לתוך מזגן מקרר ולאט לאט הגשמים פסקו והיה הרבה אוכל וסידרו מלא מקומות חניה וקראו למקום סופֶּר, ואחותי עבדה שם בקופה במשמרת ערב באזור המסחרי ואני ישבתי וחיכיתי לה בתחנת האוטובוס עם משקפי שמש ולא ראינו האחת את השנייה וכבר היה ממש מאוחר עד שהחלטתי לנסוע לבד.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

איך שהעולם נהיה לבן הוא לא היה שחור כי היה אור גם בלילה ולא היה צריך את הכוכבים, והיה צריך להוציא ויזה לארוז את התיק להגיע עד סיני במכונית משנות השישים או השבעים להתקלח עם בקבוק מים מינרליים בלילה לישון בתוך חושה על מזרן דק ולראות משם הרבה כוכבים ורק ככה להאמין לאמא שאמרה שהכוכבים מאירים את הלילות. ומיד היו פיגועים

וביקשו מכולם לצאת בהקדם ואחותי לא יכלה להגיע לשם יותר והיא היתה צריכה לסמוך על מה שאמרתי, ואמרתי לה שלא יהיה שלום. ואמא אמרה שזה לא בסדר אז נסעתי איתה באגד תיור לים המלח ונכנסנו פנימה ואחותי עמדה בתוך הים ולא זזה וביקשה שאתקרב כי היא היתה צריכה ללחוש לי סוד, שצורב שם מתחת לפני המים. איך שהעולם נהיה לבן, גרנו במספרים הגבוהים של בניין משותף שקראנו לו "הוסטל" והפקידה אמרה שזה "מרכז קליטה".

"איך שהעולם נהיה לבן". ספר הביכורים של דליה ביטאולין-שרמן

אנחנו בדירה שלוש מאות ושלוש וסבא וסבתא בשבע מאות ושלוש. ואיך שהגענו אמא רצתה להיות בחוץ־לארץ "למשל באמריקה" ואמרתי לה "אבל אנחנו מחוץ־לארץ" והיא אמרה שזה לא אותו הדבר. ומהר מאוד לקחו אותנו לארץ־ישראל עם ג'ריקנים מפלסטיק

ולנו הקטנים תלו על הצוואר מימיות אליפסיות בצבע אדום "כמו כד רק מפלסטיק" המדריך הסביר. עלינו כל הדיירים על אוטובוס התיירים המאורגן וראינו מלא ירוק בעיניים כי זה היה בדיוק בעונה וצעדנו בפריחה של האביב והמים זרמו בשפע מהמפל והתיזו עלינו והרגשנו קרירות שלא היתה בכלל בטיולים השנתיים כשהלכנו מלא ברגל והובטח מפל ורק בסוף המסלול כשכולם חיפשו ולא מצאו המדריך אמר שגם מפל בלי מים זה מפל. ואחר כך עמדנו על האריה השואג וההורים עמדו מסביב והשקיפו הלאה ואחד העולים שאל "גם זה שלנו?" והמדריך ענה "לא" והאיש כעס עליו לא מרוצה "למה, לא ארץ־ישראל?" וביום אחר הלכנו לגן החיות, הספארי. ועשינו סיור מוגן בתוך אוטובוס שלקח אותנו לחיות המסוכנות.

ואחד הדיירים לא נשמע להוראות ויענה הגיחה ונשכה לו את האף. אחר כך ירדנו ואחותי עוד המשיכה לבכות למרות שלא לה ירד דם. אמא הסתכלה על האנשים מסביב, הרגיעה אותה ונתנה לה קצת במבה, שתאכל ותיתן גם לחיות הקטנות. ופעם אחת לקחו אותנו לאולמי בית האופרה וכל המבוגרים אטמו אוזן אחת ואנחנו נרדמנו על אמת, מכורבלים בתוך התפאורה החשוכה באדום רך. ורק דָוִד, הילד עם עודף האנרגיות קם אחרי כמה דקות וצעק "אופרה זה שיעמום, אופרה זה שיעמום." כמו מוכר קרטיב בשקל רצה להעיר אותנו אבל כולם שקעו בתרדמת דובים אז דָוִד שינה את הטון, וניסה להבהיל אותנו כמו חפץ חשוד הוא רץ ומהקול שלו יצא "אופרה זה שיעמום, אופרה זה שיעמום" ואנחנו ניערנו את עצמנו הסתכלנו עליו אבל כשהסדרן אחז בו וליווה אותו החוצה ואבא שלו אחריו לא הבנו ממי הוא מבקש להציל אותנו.

איך שהעולם נהיה לבן סבתא ניקתה היטב את הירקות, קילפה הוציאה מהם את כל הגלעינים עד שלא נשאר מהם כלום שטפה לנו את הידיים וכיבדה אותנו בסלט או במרק ירקות תלוי בעונה וכך ידענו כמה היא אוהבת אותנו. יושבות איתה על מיטת עץ פשוטה אוכלות קרוב לשולחן הנמוך של הסלון, אחר כך עוברות לרצפה ומשם משרבטות על דף נייר לבן וסבתא קולעת סלסילה יפה מעץ דקל מיובש מאזינה לרדיו ולקולות הבוקעים ממנו שמדברים אליה בצורה שהיא הכי מבינה ומדי פעם עוצרת ולוגמת מהקפה שלה והבנות של השכנה מהבית ממול באות ושואלות "מה זה הדבר הזה שסבתא שלכם מכינה?" ואנחנו קמות ומסלקות אותן בדחיפה קלה מחוץ לדלת ובודקות מכל הכיוונים שסבא איננו ונרדמות בכוונה על המיטה בסלון ולא רוצות לחזור הביתה אפילו שמאוחר.

וכשאמא באה לא הצלחנו להתעורר, רק כשהיא הלכה. סבתא קילחה אותנו במעט מים והרבה אדים ושמרה שלא ישרפו לנו העיניים מהסבון נקה מוצק ועם המגבות יצאנו מקומטות כמו אחרי גשם ארוך וסבתא חיפשה תחתונים להחלפה ובבוקר שלחה אותנו לאמא והיא כעסה אבל סבתא פיצתה גם אותה וליוותה אותנו עד שער בית הספר עמדה אוחזת בשער הכחול ולא הלכה עד שהחצר התרוקנה.

כמה פעמים היא החליפה את אמא וירדה איתנו למועדון בקומת הכניסה של מרכז הקליטה וישבנו שם וטעמנו מאכלים של המקום וסבתא שאלה "מוכרחים?" בחנה מרחוק את ביצת העין הסתכלה על סלט הטונה במיונז עם ממחטה על האף ומשכה את הזמן בלעיסות איטיות של מסטיק עלמה שהיא שמרה בפה למקרה חירום ולחשה לנו "זה דג? איך פוררו לו את כל הצורה?" ולקראתנו התקרב מרק צח עם גרונות עוף שוחים וכל ההורים האחרים אחזו בקצה הכף נתנו לה לחרוק על הקערה חייכו מבוישים ואני ואחותי עשינו פרצוף ואמרנו אחת לשנייה "איכס, אין לזה טעם" והתרגלנו. איך שהעולם נהיה לבן נהייתי בוגרת לגילי וכל הבנות נראו מבוגרות לגילן וסיפרתי לאחותי שפעם העולם היה ירוק דשא עשב וזרעים והיא התעקשה שהוא רק לבן והתווכחנו על הצבעים והגענו עד ימי הבריאה עירבבנו את כל הזמנים עם כל האנשים, נגענו אחת בשנייה, הלכנו עצרנו הלכנו עצרנו בסוף ישבנו על שפת המדרכה ליד הבית של סמי פתחנו את הספר ועברנו על שבעת ימי הבריאה אחותי אמרה שכשאוספים את כל הימים וכשמשכללים את כל הדברים הטובים שנבראו בסוף יוצא שאלוהים לבן כמו מלאך.

ואני אמרתי לה שצריך להפשיט אותו ואז רואים שהוא מורכב מעוד צבעים ופתאום כל הלבן של העיניים שלה התרחב לתוכי והיא אמרה שאני צריכה להתבייש מהמילים האלה שלי סגרה את הספר והחזירה אותו לתיק. כשקמנו ללכת הרגשנו שלולית על הגב וטיפות מרצדות על האף, קול קטע אותנו ושמענו מרחוק "כושית". בצד השני של הכביש עמדה ילדה ואחותי צעקה לעברה "אני לא כושית, אני חומה" אבל הילדה מיהרה ללכת ואנחנו רצנו אחריה ודחפנו אותה לצד, צמוד לקיר ואני אמרתי לה בתקיפות ללחוש את הצבע הנכון ולא הלכנו עד שראיתי שהפנים שלה השתנו ואחותי בחנה אותה מקרוב וצעקה "רמאית, את לא לבנה."

איך שהעולם נהיה לבן בנו מעליות וסבא לא רצה לטפס במדרגות ופעם אחת הכריח אותנו לעלות איתו במעלית ללחוץ על הכפתור לקומה השביעית אחר כך הוא למד והקיש את המספר עם המקל שלו ולא היה זקוק לנו יותר. ואנחנו עלינו הביתה ותלינו על הקיר תמונות שאספנו מחדר האספות והדבקנו אותן בחוסר טעם, בנייר דבק אפור. תמונות צבעוניות של מפת העולם, חיות בר כגון ג'ירפות וקרנפים מתוך גזירי עיתונים. איך שהעולם נהיה לבן סבתא שנאה את סבא ולא פחדה להגיד לו את זה בפנים בכל הזדמנות דיברה איתו ביחד ולא הקשיבה לו כמו שהוא לא הקשיב לה.

ואנחנו הקשבנו לשניהם וגם עמדנו על קצות האצבעות ושיחקנו בחלון שלהם במי מפחד יותר להביט למטה. לפעמים ראינו את החזייה הענקית של ורד תלויה בקומה החמישית והתפללנו מכל הלב שלנו לא יהיו כאלה, ברקע שמענו את סבתא מבקשת לגרש את סבא אבל אפשר רק ההפך אז היא אמרה שזה לא צודק הלכה לחדר וזרקה לו כמה דברים מהחלון וסבא קם ואני ואחותי מיהרנו לרדת במעלית והספקנו לראות איך החפצים של סבא עפים מהקומה השביעית למטה.

כשחזרנו היה כזה שקט, סבא ישב עם הרגליים על השולחן והכריז "אין לי ילדים." הדוד ואמא ישבו יחד ואמא כל רגע שאלה מה עושים ולא ידעה איך אפשר לבחור בין סבא לסבתא. וכשהפקידה מקומת הכניסה נכנסה אחרינו ודיברה ברגליים משוכלות עם בלוק כתיבה צהוב ועט כחול על "כבוד האדם" כולם הצטופפו על המיטה לבשו פרצוף של תמימים ולא מבינים לא קלטו את המונח או פירושו, חייכו בנימוס ורצו לדעת מה היא כותבת? ואנחנו צעדנו בשקט לכיוון חדר השינה והוצאנו מהבטן את כל הבגדים שהצלחנו לאסוף מלמטה וכשחזרנו לסלון ישבנו להם מתחת לאף וחיכינו שיבלעו כבר את המשמשים של הכיבוד ואספנו את הגוגואים לתוך שקית גדולה של מכולת ורק הדוד מדי פעם צבט אותנו בצד הבטן וצחק, עושה את עצמו מקשיב וידענו שהוא לא.

אחרי שהפקידה הלכה כולם חזרו להבעות הרגילות. הדוד הוציא סיגריה ונראה מודרני

מהרגיל ואף אחד לא העז לבקש ממנו לכבות או לסלק את העננים שריחפו מעלינו, ואנחנו קפצנו וניסינו לתפוס אותם. ובין לבין סבא התכונן, עמד זקוף, הוציא מהז'קט את הדפים הכחולים־לבנים מהביטוח הלאומי שלף את הדפים של קופת חולים אחז בהם חזק ונטול חמלה ואמר שהוא, ישראל, יחיה לנצח. "אני ישראל" הוא הרים את היד גבוה ונופף בדפים ובמהירות החליף את סבתא במדינה ואמר שהיא בניגוד אליה דואגת לו באופן אישי.

ומאותו הרגע כולם החלו לדבר יחד כמו בטלוויזיה כשמסובבים עד הסוף, והעיניים של אמא עלו וירדו וריצדו מצד לצד לפי מי שצעק יותר חזק כמו בטלוויזיה. ולנו היתה הזדמנות לחמוק לאמא מזווית העין, לרוץ בחדר המדרגות כדי לדפוק בדלת של השכנים ולהעיר אותם בכל שעה אפשרית. קודם בחרנו בדירה של הגברת ברטה שהיתה אישה מבוגרת עם שם משפחה הכי ארוך בעולם ודפקנו לה חזק בדלת שבע מאות ושמונה והיא יצאה עם מזג חם וצבע מוזר שהבשיל לה בפנים יחד עם וריד ירוק קופצני שמיד אחריו נשמע קול משתולל בשפה אחרת שהפחיד את הלב שלנו שיצא עד אליה, ואז היא פתחה בריצה כמו כדור שלג קטן הולך ומתגלגל לקראתנו ואנחנו ברחנו. וחשבנו שפעם אחת לא יישאר לה דם בפנים וככה היא תתפוס אותנו ולא נדע מה היא תוכל לעשות לנו.

מתוך הסיפור הראשון בקובץ "איך שהעולם נהיה לבן" מאת דליה ביטאולין-שרמן, הנושא את אותו השם. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 141 עמ'.