צפו בשיגור הטיל הישראלי ה-1 לחלל. השבוע לפני
כמו ילד קטן ביקש בן גוריון לצאת מהבונקר ולחזות ברקטה ההיסטורית, תיאר כתב "ידיעות אחרונות" רם אורן, ורק גולדה שכנעה אותו להישאר. עוד השבוע לפני: מקרר התופת בירושלים
הישג ענק למדינה הצעירה: ב-5 ביולי 1961 בשעה 4:41 לפנות בוקר הצטרפה ישראל למועדון היוקרתי של המדינות שמשגרות רקטות לחלל. היה זה טיל שביט 2 למחקר מטאורולוגי ששוגר מאי שם לחוף הים התיכון. ראש הממשלה דוד בן גוריון ובכירי הממשלה והצבא הגיעו לעקוב מקרוב אחרי השיגור ההיסטורי.
השבוע לפני - לכל הכתבות
שביט 2 נבנתה בבית מלאכה מוסווה היטב במשך כמה חודשים, ואחרי ההצלחה אפשר כבר היה לספר. מלאכת התכנון, הבנייה וגם השיגור נעשו בידי מדענים ישראלים ללא סיוע זר. גם חלקי הרקטה נוצרו כולם בארץ, לרבות חומר ההדף שלה. בבית המלאכה היו כל העובדים אנשי מערכת הביטחון, שחתמו על הצהרה לשמירת סודיות.
זקיף מיוחד ניצב בשער בית המלאכה ומנע מזרים כניסה. לעתים תכופות היו סגן שר הביטחון שמעון פרס ומנכ"ל המשרד אשר בר-נתן מבקרים במקום בלוויית מדענים בכירים, כדי לעמוד על התקדמות העבודה.
בליל השיגור, נכתב אז ב"ידיעות אחרונות", מזג האוויר היה חמים ונאה להפליא. באזור הפיצו פנסים אור קלוש, אבל המתיחות הורגשה היטב. עשרות פועלים לבושי חאקי עייפים, אך נרגשים ביותר, סבבו ליד כן השיגור ומתקני הבקרה, בדקו והשלימו את ההכנות הדרושות לרגע הגדול.
פמליית האורחים ערכה סיור קצר בשטח, ביקרה בבונקרים המיוחדים שבהם הוצבו מתקני תצפית ועיקוב ומצלמות שנועדו לצלם את הרקטה במעופה. "מה הסיכויים?", שאל בן גוריון את אחד המדענים שניצב בבונקר הבקרה. כדרכם של מדענים מובהקים נזהר הלה מלהביע אופטימיות רבה מדי. "סיכויי ההצלחה והכישלון שווים", ענה.
שעת השיגור נקבעה ל-4:41 לפנות בוקר. שבע דקות קודם לכן חשו מספר מדענים וביקשו מהאורחים להיכנס לבונקרים. הכול מילאו אחר הבקשה, פרט לבן גוריון. "האם איש לא יישאר בחוץ?" שאל אז ראש הממשלה בפקפוק. "איש לא יישאר", הובטח לו. "הוראה זו חלה על כולם". בהבעת מחאה בולטת נכנס ראש הממשלה לבונקר.
כתב "ידיעות אחרונות" רם אורן תיאר את הרגעים הדרמטיים. "הדקות הבאות חלפו במתיחות גוברת", הוא כתב. "השחר הפציע בינתיים. לאורו ניתן היה להבחין בבלון גדול, שהועף כדי לבדוק את כיוון הרוח. אנשי המבצעים בעמדות השיגור קוראים מונוטונית '30 שניות לשילוח'. מחוגי השעון דוהרים קדימה '10 שניות', קורא איש המבצעים. מהנדסי הבקרה חוזרים על הקריאה '10 שניות'. המהנדסים שבים וקוראים 'שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס – אש'".
אורן תיאר את השיגור כ"התפוצצות אדירה. גם מבעד לחרכי הבונקר ניתן להבחין בלהבות הפיצוץ. גופה המוארך של הרקטה נורה קדימה במהירות לקול שריקה חדה. מגדל הפלדה מזדעזע. העיניים תרות בהתרגשות רבה אחר הרקטה המתרוממות במהירות. האם תוסיף להתרומם".
התרגשות רבה שררה. בן גוריון היה נרגש מכולם. "אני רוצה לראות", הוא אמר וזינק מן הבונקר. האחראים לשיגור ניסו לשכנע אותו לשוב. "אחד משלבי הרקטה עלול ליפול בסביבה זו", הזהירו אותו. אבל ראש הממשלה מתעקש, מתאר הכתב. עיני האחראיים מביעות ייאוש. לבסוף מחליטה שרת החוץ גולדה מאיר להתערב: "בן גוריון, עליך להישמע להוראות". הוא השתכנע ונשאר בבונקר.
הרקטה המשיכה מעלה מעלה, כתב אורן. טרטור המצלמות העוקבות אחריה ללא הרף נבלע בשעון הצורמני. גם עין בלתי מזוינת יכלה לראות כיצד ניתק השלב הראשון של הרקטה ונופל לים. ענן לבן נותר בעקבות הקליע הנעלם במהירות מעיני הצופים. קשה שלא להבחין בשמחה הרבה הממלאת את לבם של המדענים העייפים. "בשמי ובשם צוות השיגור", הכריז המדען האחראי על השיגור. "אני רוצה להביע את גאוותינו על כשמבצע עלה בידנו ועל כי הישג זה אינו נופל מהישגי מדינות אחרות". עד ישראל שיגרו רק שש מדינות רקטות לחלל - ארצות הברית, ברית המועצות, יפן, בריטניה, איטליה וצרפת.
בשעה 7:00 בבוקר נמסרו תוצאות השילוח לנשיא המדינה יצחק בן צבי. לאחר מכן הועברה הודעה לאנשי הסגל הדיפלומטי, שמיהרו בהתרגשות ניכרת להבריק את הידיעה לממשלותיהם. השיגור תפס את הכותרות הראשיות בכלי תקשורת בעולם. רדיו פריז אפילו הפסיק את שידוריו והקריין הודיע בקול חגיגי על שיגור שביט 2, בציינו כי המבצע כולו הוא פרי עבודתם של הישראלים. ב"טיימס" הלונדוני נכתב אז כי דעתה של ישראל אינה נתונה למדע טהור, אלא לפיתוח כלי נשק גרעיניים.
תחנות השידור של מדינות סקנדינביה הגדירו את השיגור כ"הישג גדול של מדינה קטנה" ואילו רדיו מוסקבה הסתפק בשידור ידיעה קצרה על "שיגורה של רקטה מטאורולוגית קטנה מישראל".
עיתוני קהיר לא הקדישו תשומת לב מיוחדת לידיעות מישראל, "מפני שהקליע אינו יכול לשמש כנשק ממלכתי", כטענת תחנת השידור המצרית. "הידיעה על שיגור הקליע על-ידי ישראל, שהפתיעה רבים בעולם לא הפתיעה אותנו", נאמר ברדיו קהיר. "בן גוריון חיפש אמצעי להעלאת קרנו למטרת בחירות ומצא בסופו של דבר את הקליע הילדותי הזה. אנו יודעים כי עשרות מיליונים של לירות הוצאו על ידי ישראל לשם השגת מטרה זו".
למחרת השיגור נשאל מנכ"ל רפא"ל מאיר (מוניה) מרידור על שיגורים בעבר ועל שיגורים בעתיד. בין היתר נשאל אם היה שביט 1. הוא חייך וענה: "שביט 2 היה הניסוי הראשון בתנאי שדה". הכתבים לא ויתרו ושאלו שוב אם היה ניסוי שנכשל. "יכולנו לכנותה שביט 3 או נוגה 5. המספר אינו אומר דבר". אגב, מי שבחר את השם שביט היה לא אחר מאשר שמעון פרס.
הניידת לא הספיקה להגיע למקרר התופת
יום שישי, 4 ביולי 1975, היה עמוס מאוד בקונים ברחוב יפו בירושלים, בין היתר באזור הסמוך לכיכר ציון. אלפי אזרחים זרמו לאורכו של הרחוב כשהם עורכים קניות אחרונות לשבת. בשעה 9:00 בבוקר נע צעיר ערבי מכיוון שער יפו לכיוון כיכר ציון, כשהוא דוחף לפניו עגלת יד בעלת שלושה אופנים גדולים, מסוג העגלות ששימשו אז את סבלי מזרח ירושלים להובלת משאות בין סמטאות העיר העתיקה. על העגלה היה מונח מקרר לבן ישן.
בפינת הרחובות יפו והרב קוק פרק הצעיר הערבי את המקרר מעגלת היד והעמידו ליד קיר, דיווח "ידיעות אחרונות". מיד לאחר מכן נעלם. לפי עדויות שנגבו מאוחר יותר התברר שהמקרר עמד במקום כ-45 דקות ועורר את חשדם של כמה אזרחים, שחלקם בדקו מה יש בתוכו ומשלא גילו דבר המשיכו בדרכם. בעל חנות שלידה הוצב המקרר פנה למלון "רון" הסמוך כדי להתקשר למשטרה.
אישה נוספת, שניסתה להשיג את מוקד 100 של המשטרה ללא הצלחה, התקשרה למודיעין 14 (המספר לפני ששונה ל-144) וביקשה להזעיק ניידת. המרכזנית עשתה כן והודעה הועברה למוקד משטרת ירושלים. ניידת משטרה התקרבה, אך בזמן שהשוטרים היו כ-50 מטר מהכיכר, סינוור הברק שנותר מפיצוץ המטען רב העוצמה את עיני השוטרים. מרכז העיר ירושלים הפך תוך שניות לשדה קטל. 15 בני-אדם נרצחו - בהם גם ערבים - ועשרות נפצעו.
המחבלים הפלסטינים נטלו על עצמם, זמן קצר לאחר הפיגוע, את האחריות. ראש אש"ף יאסר ערפאת הצהיר כי התנקשויות מסוג זה יימשכו ויתרחבו. רדיו הפתח ששידר מקהיר שיבח את פעולות המחבלים וטען כי שיטת ההרג ההמוני היא השיטה היחידה שתשכנע את היהודים להגר מישראל.
בין היתר אמרו באש"ף כי הפיגוע נועד לסכל את התדמית שמנסה ישראל להציג, ולפיה יש דו-קיום בבירה בין היהודים לערביי מזרח ירושלים.
ארבעה מתושבי מזרח העיר נהרגו אז, בהם נזיהה חאמד, שהייתה בת 25 במותה, שהשכימה קום באותו יום שישי כדי לקנות שמלת כלה לחתונתה, שהייתה אמורה להתקיים פחות משבוע לאחר מכן. היא נהרגה יחד עם אחותה ודודתה בפיגוע.
דקות לאחר הפיצוץ התרוקנו רחובות העיר העתיקה בירושלים מהתושבים הערבים שחששו מתגובת היהודים, נכתב בעיתון. מוסלמים רבים, שנהגו להתפלל בימי שישי במסגד "אל אקצה" נשארו בבתיהם. גם הישראלים שטיילו במזרח העיר מיהרו לעזוב.
מחקירת השב"כ עלה כי רכב מאזור שכם ובו שני פלסטינים הגיע למרכז ירושלים והם הורידו ממנו את המקרר. הצעיר הערבי שהוביל אותו התקשה להעלות אותו למדרכה וזכה לעזרה מיהודי שהתנדב. הדרך לפענוח הייתה ארוכה - והחלה במעצר מקרי של מטען חבלה ברכב בסילוואן במרס 1976,
דרכו נתפסה חוליית טרור שאחד מהם סיפר ששמע בירדן על "גיבור המקרר". גם מעצר נוסף של חוליה שאנשיה קישרו אל אותו אדם מאזור רמאללה לא הועיל. עד ספטמבר אותה שנה.
אחמד אברהים ג'בארה, שכונה אבו סוכר, חזר אז מסוריה ונעצר. אחרי חקירה ארוכה הוא הודה בתכנון המדוקדק של הפיגוע, ונידון למאסר עולם ועוד 30 שנה במצטבר. אבל אבו סוכר שוחרר מהכלא ביוני 2003, כמחווה לרשות הפלסטינית לקראת פסגת עקבה. ערפאת מינה אותו ליועץ לענייני אסירים. יוזם הפיגוע, באסם טבילה, נמלט לסוריה. ישראל סירבה לבקשות הרשות הפלסטינית לאפשר לו לחזור לגדה המערבית. לאחרונה פרסם ה"דיילי מייל" קטעים מספר שכתב בכיר העריקים מהגוש הקומוניסטי, ולפיו לקג"ב היה קשר לפיגוע הרצחני בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
