קיללו אותך? זה לטובתך

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

זמני כניסת שבת ועוד על פרשת כי תבוא 

פתיחת הפרשה יוצרת קשר ישיר בין יבול האדמה, בין הפרנסה - לבין יציאת מצרים. משה מכתיב לעם איך לברך את ה' על היבול שעלה יפה, בלי לשכוח את תחילתה של הדרך. "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים".

כך רואה משה את מעשה ההצלה האדיר שעשה אלוהים למען עמו, אך מסתבר כי העם רואה זאת אחרת לגמרי. כבר בפרשת "דברים" מזכיר משה לעם: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ: בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מתוך שנאה עשה מה שעשה, ולא מתוך אהבה! כך רואה זאת העם.

גורשו - או ברחו?

וכדי לעצב את הנרטיב הלאומי, יש לשאול אחת ולתמיד: האם בני ישראל גורשו ממצרים ביוזמתו של הקב"ה – ואז

הוא אחראי לכל מה שקורה להם, והם רשאים להתלונן - או ברחו ממנה ביוזמתם, ואז הם אחראים לתוצאות? התשובה על שאלה זו היא גורלית בביסוס האמונה הישראלית, והתשובה איננה חד-משמעית.

יש רגליים לכאן ולכאן: מצד אחד, ברור כי הם גורשו, שנאמר במפורש "כי גורשו ממצרים". אך לאחר שפרעה התחרט על הגירוש ורדף אחריהם, הם ברחו. וה"ברחו" חשוב יותר מה"גורשו". כי גורשו בעל כורחם וברחו ביוזמתם. אילו גורשו בלבד, לא יכולנו לקרוא לחג הזה "חג החירות", אך מכיוון שברחו - יודעים אנו לומר כי ברחו אל החופש, ורשאים אנו להתגאות בהם.

אך לא רק אל החופש ברחו. הם ברחו מסיבה נוספת: בני ישראל חשו עצמם כגנבים בלילה, כי אכן ביצעו מעשי גניבה. ישראל גנבו מהמצרים, בעצתו של משה, כלים יקרים, ויש לשער כי מי שגנב רכוש אינו מחכה שיגורש, אלא בורח. ולכן נאמר: ולא יכלו להתמהמה.

נוכל ללמוד זאת בדרך גזירה שווה, מגירוש אדם וחווה מגן העדן. גם שם תחילה גורשו, ומיד כשעברו את שערי גן עדן - ברחו. מדוע ברחו? מאותה סיבה: כי גנבו. לאחר שאכלו מעץ הדעת, הבינו אדם וחווה כי גנבו רכוש בעל ערך רב - את הדעת, וברחו כשהסחורה איתם. והייתה זו גניבת דעת הראשונה בעולם. והרמז לבריחתם מצוי בביטוי המתאר את סגירת הגן: ״להט החרב המתהפכת״. להט - זו הדבקות והתשוקה שאחזה בהם לשמור על הדעת שבה זכו. החרב המתהפכת - יש בה סוד גדול: המילה "חרב", כשהיא מתהפכת, מתקבלת המילה "ברח". ו"החרב", כשהיא מתהפכת מתקבלת המילה "ברחה". ואכן, אדם ברח וחווה ברחה.

ומכאן אנו למדים כי כשם שאדם וחווה גם גורשו וגם ברחו, כך גם בני ישראל. אילו גורשו בלבד, לא היו המצרים ממהרים בעקבותיהם. אדם הופך לבורח כשיש אחריו רודף. אם זה הקב"ה ואם זה פרעה - דין רודף לשניהם.

וכדי להמתיק זאת אשוב אל הסיפור הנודע על רבי לוי יצחק מברדיטשב, שראה יהודי רץ ברחוב. שאל אותו: לאן אתה רץ? אמר לו: מה השאלה לאן אני רץ, אני רודף אחרי פרנסתי. אמר לו רבי לוי יצחק: מי אמר לך שהפרנסה בורחת ממך? אולי היא רודפת אחריך ואתה בורח ממנה? ללמדנו שהרודף והנרדף אינם אלא בעיניי המתבונן.

מבריחה - לברכה

אך במרכזה של הפרשה עומד נושא אחר לחלוטין: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם, עַל הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי".

כל עולמו של האדם הישראלי מצטייר לעינינו דרך הברכות ובעיקר דרך הקללות בפרשה ציורית זאת. כאשר מחצית השבטים יעמדו על הר עיבל ומחציתם על הר גריזים, ישמיעו באוזניהם הלוויים את כל הברכות ואת כל הקללות. חלק גדול מהברכות והקללות כבר הושמעו בפרשות הקודמות, ולכן נקשיב לכמה מאלה החדשות זה מקרוב באו.

אחת הברכות מנבאת את מפלת האויבים כך: "בדרך אחד ייצאו אליך ובשבע דרכים ינוסו לפניך". ציור נפלא של צבא יוצא למלחמה כגוש אחד, ובעת המפלה כל לוחם נס לבדו להציל את נפשו. ומזכיר לנו משל ערבי שאומר: שייחרב כל העולם, רק לא הארץ שלי. שתיחרב כל הארץ, רק לא הכפר שלי. שייחרב כל הכפר, רק לא המשפחה שלי. שתלך כל המשפחה שלי, רק לא אני.

ועוד ברכה הראויה לעיון: "יפתח לך ה׳ את אוצרו הטוב, את השמים, לתת מטר ארצך בעיתו... ונתנך ה׳ לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה".

אישה אחת מול טנק בריטי

אלה הברכות. ולעומת זה, ניצבות הקללות. בין המכות שיפלו עליך אם לא תמלא את המצוות, אנו מוצאים

שמות של מחלות ציוריות: מארה, מהומה, דבר, שחפת, קדחת, דלקת, חרחור, שידפון, יירקון, טחורים, גרב, חרס, שיגעון, עיוורון ותמהון-לבב. ועוד כהנה וכהנה ״אשר לא תוכל להירפא״. אלה כמה מן המכות המוטחות על האדם כיחיד.

הקללות הבאות על העם כולו, קשות לא פחות. למשל: "יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, אשר לא תשמע לשונו. גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון".

אנשים בני דורי שראו בתנ"ך מקבילה היסטורית לבניית הארץ בימינו, ראו בשלטון הבריטי את אותו כובש זר וגוי עז פנים. המגע האכזרי ביותר עם האויב הבריטי הזכור לי אישית, אירע בשבת השחורה, כאשר כוח גדול מאוד של הצבא הבריטי בליווי טנקים השתלט על הקיבוץ שלי, אסר כמעט את כל אנשיו - ושלח אותם למחנות מעצר בסיני. והשאיר אותנו, את הילדים, ארבעה חודשים בלי הורים.

אחת הנשים שלא נאסרה, טיפסה על טנק בריטי, טפחה עליו באגרופים קפוצים וצעקה: זה לא יחס חברי! כאן בא לביטוי כל חוסר האונים במגע עם אויב: ״אשר לא תשמע לשונו, גוי עז פנים אשר לא יישא פנים לזקן ונער לא יחון״.

שלושים שנה שלטו הבריטים בארץ ישראל, והשנאה כלפיהם היתה כל כך גדולה - עד שילדים בבית הספר לא הקדישו מאמץ רב ללימוד אנגלית, שנחשבה לשפת האויב. כנאמר: "אשר לא תשמע לשונו". וצמח פה דור שהאנגלית שלו, עד היום, עילגת, והמבטא - על הפנים.

בילדותי נהגו לספר על זוג ישראלים שהגיעו לביקור בלונדון, ובעת ביקורת הדרכונים שאל אותם השוטר: "האו אולד אר יו?" ענה הגבר: "איים דירטי, אנד מַיי ווייף איז דירטי טו".

מול כל ההכנות שמכין משה את העם לקראת הכניסה לארץ, כאשר עדיין לא ברור אפילו היכן יהיה מקום המקדש - נשאלת השאלה: האם כל האזהרות והקללות האלו לא באו מוקדם מדי, כאשר העם טרם הגיע אל הארץ וטרם ראה אותה?

על השאלה הזאת נשיב במשל קטן

למלון מפואר הניצב בלב המדבר, ושם ישתה לרווייה. והנה, על אם הדרך, הוא פוגש עגלת רוכלים קטנה, והרוכל מציע לו עניבה למכירה.עונה האיש בגרון ניחר: עזוב אותי מעניבות! רק זה עוד חסר לי, שבנוסף לצמא עוד יחנוק אותי משהו נוסף!

הוא עוזב את הרוכל וממשיך בדרך. אחרי שעות אחדות הוא מגיע אל המלון באפיסת כוחות. הוא ניגש לשער ומבקש להיכנס. אך השוער חוסם את דרכו ואומר: אתה לא רואה את השלט? אין להיכנס למלון בלי עניבה!

וזה מה שרצה משה רבנו להבטיח שלא יקרה, ולכן כל כך הקפיד להדק את העניבה על צווארם.