בלי לקחת שבויים, עם לקחת ונטולין

בשם הקרביים: אלעד בן דוד

בשם החלביים: אסי גל

שבע וחצי בבוקר. פלוטקין, פריינטא ואני - לשעבר מפעיל המחשב, הפקיד והאפסנאי - דוהרים על הכביש. לוקחים ימינה בצומת רעננה ומולנו נחשף מתקן "פיינטבול ישראל" בבית ברל. קטן יותר ממה שדימיינתי. בתור מישהו שלא ממש רץ, זה טוב לי. בתור מישהו שתיכנן להעביר את היום במחבואים, זה קצת פחות טוב. מחליקים לחניית העפר בחריקת בלמים וחוברים לרביב (לא רץ מעולם) ואלעד (איש נ"מ, קצת רץ). קדימה חבר'ה, תיראו חיים.

שבע וחצי בבוקר. אביב, קצין שפיקד על המבצעים הכי מורכבים שיחידה מיוחדת יודעת לעשות באיו"ש, מודיע לי בטלפון שאסף את סלע - צלף, פרמדיק־לוחם וגם המעניש בקרבות של הלוט"ר. שתי דקות אחר כך מודיע לי א', לוחם בסדיר, שיתעכב כי חזר מאוחר מפעילות. גם בלעדיו אני יכול להרגיש מספיק בטוח עם שני חברי צוות כמו אביב וסלע. לפני 14 שנה נפגשנו בבקו"ם ועברנו יחד קצת יותר מארבע שנים של שירות פלוס קבע. זה אומר מאות אימוני לש"ב, מטווחים של עשרות אלפי כדורים, הסתערויות על אלפי מטרות קרטון וגם על כמה אנשים רעים.

תראו, הנה האויב. תרגיע, סלע. עוד לא יורים.

בנדה מציג את החברים שלו. לאחד מהם קוראים סלע. מצחיק, זה כמו שלאחד מאיתנו יקראו ספה. בנדה אומר שאחד מהאנשים שלו מאחר, אז כרגע הם שלושה. אני משחרר את אלעד אליהם כדי שיישארו קרביים. איזה מצחיק הבנדה הזה. עאלק עזוב, אנחנו יכולים להסתדר.

דרך הגדרות והרשתות כבר אפשר לראות את שדה הקרב: גרוטאה של אוטובוס, משגר טילים ישן, מחסות עץ ובטון, עצים גבוהים, עמדת פיקוד ומבנים קטנים מפוזרים במרחב ומכוסים בשאריות צבע. פה לידנו ניצבת המכללה לאימונים טקטיים, שמספקת אימונים לכוחות הביטחון. אנחנו מזכירים את זה כי המארחים שלנו ביקשו, ואתה לא מפר הבטחות לאנשים שיכולים לירות עליך.

(אייל טואג)

עכשיו אנחנו מתחילים להתכונן במחסן הציוד שהוא גם חדר התדריכים. בין סרבל לשכפ"ץ אנחנו בוחנים את החברים של אסי: הם ארבעה. אחד מהם גבוה. בזמן שאנחנו מתרשמים מה-M16 שהוסבו לרובי צבע רצים בינינו מבטים שאין לטעות במשמעותם: "אני אקח את הגבוה".

פריינטא, 1.87 מטר של עייפות, מסיים איכשהו להתלבש ראשון. הוא יוצא לשתות קצת ערק שהביא איתו. פלוטקין שואל אם יש לנו אסטרטגיה. אני אומר שברור, האסטרטגיה היא לנצח. אחר כך אני חושב עוד קצת ואומר שאולי עדיף שהאסטרטגיה שלנו תהיה להפסיד, כי ככה נעמוד ביעדים. מעניין אם יש ברובים האלה Auto Aim, כי אם כן אז אין מה לפחד. מעניין גם אם אנשי הצפרדע האלה יודעים שבפלייסטיישן יש כפתור שמכוון את הרובה אוטומטית למטרה הבאה.

אוקיי, הקרביים של בנדה עומדים במעגל ומתכננים משהו. אנחנו לא. ניתאי המדריך מסביר לנו את חוקי המקצה הראשון: 30 כדורים לכל אחד, האחרון שורד. מתחיל לפחד.

סלע ואני יוצאים בריצה מנקודת הפתיחה לכיוון גרוטאת האוטובוס. אנחנו מסונכרנים בלי לומר מילה, כמו במאות תרגילים ופעילויות שעשינו ביחד. עם מדים ירוקים ומסכות על הפנים אנחנו רצים בחום הלוהט כמו לפני עשר שנים.

הנצרה לא נפתחת לי! אני קצת מייבב. פלוטקין רץ קדימה. אני מציץ ורואה דמות. לחבר'ה שלנו יש סימון כתום על הקסדה, להם יש סימון צהוב. קודם הכרזתי שבגלל הכתום נקרא לקבוצה שלנו "התפוזים", אבל עכשיו אני לא מבין איך אני אמור לזהות משהו עם משקפי מגן וזיעה בעיניים. אי אפשר שכל אחד יסתובב עם שלט "תירה בי אסי" או "אל תירה בי אסי"?

(אייל טואג)

אנחנו מדלגים בין מחסה למחסה, שומרים על קשר עין וסורקים כל תנועה חשודה. בין העצים אנחנו מזהים שני גיימרים. סלע יורה מאחורי מחסה, אני נכנס לכריעה ומשחרר צרור. הכדורים שלנו פוגעים להם ברגליים וצובעים גם כמה עצים.

לא מספיק לנוע חצי מטר וכבר חוטף אחת ברגל. זה כואב כמו בן זונה. כואב כמו גולה שעפה עליך ב-300 קמ"ש. לא רוצה לשחק יותר. "לא רוצה לשחק יותר!", אני אשכרה צורח. 10 שניות והצצה אחת מאוחר יותר הצוואר שלי סופג כאב של 30 עקיצות דבורים. הרצועה הקטנה שאמורה להגן על הצוואר נפתחת כל הזמן וכדור של חלאת שייטת חדר לצידה וסטר לי בכל הכוח. אני מת. מרים את הנשק ומדדה לאזור הנפגעים, ממלמל "זה חרא, זה כל-כך חרא".

אני נשאר מאחורי האוטובוס וסלע יוצא לאיגוף נוסף. שדה הראייה המוגבל עוזר להתפקס כמו חיה שננעלת על טרף, והעיניים כל הזמן מחפשות את הגבוה. צרורות צבעוניים נורים לעבר החברים של אסי. סלע ואני מחשבים את הסטייה של הכדורים כדי לשפר את הפגיעות. אביב פוגע במסכה של הגבוה, ואחד אחרי השני החברים של אסי מרימים ידיים וחוזרים לנקודת ההתחמשות. מרחץ דמים בכתום וצהוב זוהר. ניצחון. אנחנו מורידים את המסכות בנקודת ההתחמשות, מגלים את השכפ"צים הצבועים של הגיימרים ומבינים שאלעד כיכב בגדול. על הנייר 0:1 לנו. מורלית זאת תבוסה.

(אייל טואג)

טוב, אני חייב להוריד אחד מהשייטים. להרוג אדם אחד, זאת המטרה שלי.

ניתאי המדריך מסביר את חוקי המקצה השני: "אלעד לובש אפוד כתום זוהר. הלוחמים צריכים להגן עליו והחנונים צריכים לפגוע בו".

הוא לא אמר חנונים, נכון? הייתי עסוק בלגעת שוב ושוב ברגל בתקווה שזה יעביר את הכאב.

שוב מסכות, שוב אזעקה, שוב נשימות כבדות, ושאון כדורי צבע מנסר את האוויר. נשארים בזוגות הברזל וחוזרים לחפש את הגבוה. כמה מטרים מימין אני רואה שמישהו נכנס מאחורי מחסה. זה לא סלע, זה לא אביב וזה לא אלעד. אני משחרר צרור מדויק לכיוונו. אה, וואלה. זה אייל הצלם.

הפעם אני מוכן. רץ ימינה עם הפתיחה, מבחין באנשים, יורה לכיוונם. אני מצליח לראות את הכדורים טסים לעברי ומתחמק. מאחורי בניין מישהו יורה לכיווני. אני חייב להוריד אחד מהשייטת. אני יוצא מהמחסה, לוקח צעד ימינה וחוטף כדור בחזה.

א' הסדירניק, שנסע כל הדרך מירושלים, הגיע בינתיים והוא מדלג מעל הגדרות ועולה על ציוד. בנקודת ההתחמשות אנחנו מגלים שהבגדים שלנו מתחת לסרבלים נוטפים זיעה, ושהסרבלים של הגיימרים כבר מתחילים להתמלא בסימונים צהובים. 0:2.

א' הגיע, מודיע בנדה. אתם יכולים לקחת את אלעד בחזרה. במקצה השלישי, שהמטרה בו היא לתפוס את דגל היריב, באמת נהיה לוחמים נגד גיימרים. אלעד ופלוטקין טוענים שכדאי שרק שניים יישארו בהגנה ושהשאר יתקפו. פריינטא ואני נשארים מאחור. תמיד הייתי אוהד של העורף.

החבר'ה של אסי השתפרו בקטע של לתפוס מחסה, וחילופי כדורי הצבע הופכים לממושכים יותר. מאחורי המחסה אני רואה את א' מסתער כמו שמלמדים בלוט"ר, בלי להוריד לרגע את הקנה ואת המבט. הוא משחרר כמה כדורים תוך כדי הסתערות בשביל לוודא שאף אחד לא יֵצא מהמחסה. אני גאה כמו אבא.

פריינטא מוציא את הראש הגבוה שלו מעל המחסה ויורה. חסידה עם רובה. לי אין את הפריבילגיה הזאת. אני רץ כמו משוגע ויורה כמו מטורף. מישהו יורה לכיווני, ואני מסתובב וחוזר למחסה הקודם עם הרובה ביד, פלאטון סטייל. פריינטא כבר לא פה. השייטים דפקו לו אחת בפדחת. אני נע לכיוון הסככה וקולט שם מישהו יורה. הולך לעשות את ההריגה הראשונה שלי, מאדרפאקר. שישה כדורים לגב שלו. הוא מרים את הנשק לסמן שנפגע. בום! אני ממשיך לעמדה הבאה.

אביב מגיע עם הדגל למרכז המגרש. 0:3.

שוב הם לקחו, אבל אותי מעניין יותר לדעת במי פגעתי. פתאום אני קולט שהסככה הייתה קרובה יותר לבסיס שלנו ויש מצב שיריתי במישהו מהצוות שלי. אחד הלוחמים אומר שירו לו בגב ואני מחליט שאני עשיתי את זה. הפסד לקבוצה, ניצחון לאסי, בוז לשייטת.

אתה יודע שאנחנו לא מהשייטת אלא מיחידה אחרת, כן?

ברור לך שזה לא אומר לי כלום, כן?

ניתאי המדריך מבשר שבמקצה האחרון זה כל אדם לעצמו עד שנגמרים הכדורים. אין מנצחים.

אין מנצחים, חוץ מבראש שלי. ברמקולים מתחיל להתנגן Eye of the Tiger. שמישהו ישים עלי מצלמה, אני הולך לפוצץ ראשים. דילוג למחסה, הוצאת ראש, ירי שישה כדורים, דילוג למחסה אחר. שימו לי סרט אדום על הראש, כמה יוצאי שייטת הולכים לאכול את השיניים שלהם היום.

א', סלע ואביב נכנסים למבנה ויורים על הגיימרים מבעד לחלונות. אני מסתובב סביב המבנה ומחפש גיימרים שמנסים להיכנס אליו. מחכה בסבלנות בין העצים ומזהה את אלעד מתגנב. אני יורה לעברו ופוסל אותו. אחד הגיימרים מזהה אותי ויורה עלי מרחוק. אני עובר בין העצים ויורה, מפרק את התחמושת כיאה לסט אחרון. כשנגמרת לי התחמושת ואני חוזר לנקודת ההתחמשות, אני מבין שנשארו רק שני לוחמים בשטח.

אחד-אחד הם מרימים את הנשק ויוצאים. פתאום נשמעת קריאה "נותרו רק שני אנשים בשטח". אני בשטח. עושה סיבוב ורואה שמישהו מחפש אותי. אני מזיע בתוך הקסדה, מדבר לעצמי בקול של דארת' ויידר. הוא עם הגב אלי. זה סלע. אני רץ אליו ומטיח בו כדור אחרי כדור בסלואו-מושן. אני עין הנמר, אני מאיר הר ציון. הכדור הראשון פוגע לו בקרסול ואני ממשיך לירות. פגעתי בו ראשון, אבל זה לא פוסל אותו. לא אכפת לי.

סלע מסתובב ומשחרר כדור ישר לקסדה שלי. אנחנו יורים אחד בשני ממחסה עד שנגמרים לו הכדורים. אני, שבקושי יריתי בסיבובים הקודמים, נשארתי עם מלא כדורים. אני המנצח בעיני עצמי. אחר כך, בעמדת הנפגעים, יתברר שלסלע אין פגיעה בגב. פגעתי לו רק ברגל. אם אלה היו כדורים אמיתיים הוא היה נפצע ואז יורה לי בראש. יריתי מיליון כדורים לעבר אדם שעמד שני מטרים ממני והחטאתי בכולם.

שמחת הניצחון מתעצמת עם פשיטת הסרבל הלוהט והכניסה למזגן ברכב. השפלנו את הגיימרים ואנחנו מתארגנים לחלק השני, קרב פלייסטיישן במשחק Call of Duty -Modern Warfare 2. הם חזקים יותר בג'ויסטיקים, אבל לנו יש את הידע. קטן עלינו.

אני עוצר לקנות חומוס לכולם וחושב כמה מגוחכת ההנחה שננקום בהם על המסך. למה שיוצאי סיירת לא ידעו לשחק משחקי קונסולה? איך הם מעבירים את הזמן כשהם מגיעים הביתה, בשיחות עם האישה? מה שכן, חומוס כולם אוהבים.

אוקיי, חומוס שיגעון, אבל עוד שעה הילדים יוצאים מהגן. מתחלקים לזוגות, שניים על שניים. חצי מאנשינו לא שיחקו במשחק הזה מעולם. ל-א' ולי דווקא יש איתו קצת היכרות מוקדמת, אבל פלוטקין ואלעד מחזיקים את השלטים באותו ביטחון שאנחנו החזקנו את כלי הנשק.

בכל כמה שניות נשמע צרור יריות. כאילו לא עברנו מהמציאות לעולם המדומיין שלנו, השייטים מסתערים, מדלגים, יורים ופוגעים. אני נלחץ. אם נפסיד גם פה, אז לא רק שהחנונים לא השיגו את הבחורה אלא גם חירבנו להם בסלון. פלוטקין מרגיע אותי: הוא התעורר הבוקר חצי שעה מוקדם יותר כדי לרענן את המוטוריקה העדינה שלו. עכשיו הוא לומד את השיטות שלהם, מגלה את מקומות המסתור, מעניש על כל טעות. כשזה מתחיל לשעמם לו הוא מתגנב ודוקר אותם בסכין הווירטואלי שלו. היתרון שלהם בתאוריה נעלם אל מול השליטה שלנו בפרקטיקה, עד כמה שלחיצה על ג'ויסטיק יכולה להיחשב פרקטיקה.

חצי דקה לסיום. פלוטקין ואלעד מובילים בשלוש הריגות. א', שנבחר להשתתף בסשן הקרבות הזה בזכות יכולותיו הווירטואליות, שוכח את כל העקרונות שלמד בלוט"ר ופשוט מסתער בעצבים על כל מה שזז. שתי הריגות הפרש. הגיימרים מעלים הילוך. כדור צלף מוריד אותי כשאני מתחבא מאחורי מכולה. סכין מפלחת את גופו של א'. טיל לאו חודר קיר ופוגע בי, ורימון מחסל את א'. 0:1 לגיימרים.

איזה מזל שפלוטקין היה טוב ושסלע לא יודע לקרוא את המפה שבצד המסך. עכשיו הוא עלה עם אביב מולי ומול רביב. אני די גרוע. לפחות זה מפריך את הקלישאה. פריינטא בכלל מוותר. לוותר זה הכי קוּל בסטנדרטים שלנו, כי ניצחון לא מעניין אותנו ועוד שקרים שאני לא מסוגל לספר. אני מצליח לירות בסלע שלושה כדורים בחזה והוא מת. אחר כך הורגים גם אותי, אבל נראה לי שבסך הכל הרגתי יותר משנהרגתי.

אביב וסלע היו הלוחמים הטובים ביותר שלנו בפיינטבול, אבל עכשיו הם רק לומדים את השלטים בזמן שאסי ורביב צוברים הריגות. סלע, שיודע לתקוע כדור בנקודה שרחוקה קילומטר ממנו, לא שם לב למפה ולנקודות האדומות שמתקדמות לעברו ונהרג פעם אחר פעם. גם אביב חוטף, ובמקום להתרכז באסטרטגיה הוא עסוק בניסיון להבין איפה לוחצים כדי להזיז את השחקן ואיזה כפתור משנה את כיוון המבט שלו. אני קופץ לסיוע.

בנדה עומד מהצד ומכוון: "סלע, שניים מימינך, שחרר אש". אנחנו כבר לא ממש קשובים ורק אחוזים ציפייה לקראת הרגע שבו יבחר רביב לשחרר את הנשק המשני שלו, בזוקה. הוא משחרר ואנחנו מתלהבים. 0:2 לכוחותינו.

שותקים קצת. כבר צהריים. אביב צריך לאסוף את הילדים מהגן, סלע אמור לחזור לפנימייה שהוא מדריך בה, ו-א' בכלל שומר שבת. אנחנו שוקעים לרגע בתוך הספה הרעועה שבדירה של הגבוה. קוראים לו פריינטא, מתברר, והוא לא חייל קומנדו צ'צ'ני אלא שחקן ומדובב. לוחמים וגיימרים עומדים להיפרד אחרי תיקו במאזן הכולל, אבל אסי ואני עוצרים לרגע ומבינים שארבע שעות של תחקיר מעמיק ויסודי העלו את התוצאה המובנת מאליה.

באסה.