שירלי פרס והפרס הגדול

שירלי פרס, רופאת ילדים מפלורידה היא לא זוכת הלוטו הטיפוסית. אולי בגלל זה כולם, כולל מגישת החדשות ואשת התקשורת קייטי קוריק, מתעניינים בסיפור שלה. לפני 12 שנים היא זכתה בלוטו, זוכה יחידה בפרס הגדול של 56 מיליון דולר. בפועל, אחרי המסים והניכויים, זה אומר שהיא לקחה הביתה 17 וחצי מיליון. לאחרונה היא יצאה בספר בשם Pressing My Luck הבוחן את החיים בצל המזל ומגלה שלפעמים אפילו לזוכי לוטו מזמנים החיים את המספרים הלא נכונים.

"שם הספר הוא משחק מילים על שם המשפחה שלי, Press, והוא נבחר גם בגלל שבסיפור האישי שלי אני מנסה להוציא את המירב מהמזל שנקרה בדרכי, שבא גם עם החיובי וגם עם השלילי".

"אנשים לא מאמינים כמה שלילי בא עם זה. קודם כל, זה שיש לך פתאום כסף זה מבלבל מאוד. אני הרי עברתי מקיצוניות אחת לשניה, מבת להורים עניים וניצולי שואה מקאמדן, ניו-ג'רזי, לאישה די עשירה. זה אמנם נחמד מאוד ופתר את אחת הבעיות העיקריות שלנו בחיים. נכון, אני לא צריכה לדאוג יותר בנושאי כסף, אבל זה לא מגן עליך מהצרות שמזמנות לך החיים. בעלי, שהוא רופא אופטומטריסט, חולה במחלת ווילסון מזה שנים רבות. לפני חמש שנים הוא סבל מקריסת כבד והיה קרוב מאוד למוות. במובן מסוים זו הייתה האנטיתיזה לזכיה בלוטו. עברתי על הסטטיסטיקה וגיליתי שזה מאוד נדיר שאדם עם מחלת ווילסון יעבור מצב של קריסת כבד ויזדקק להשתלה. תשעים וחמישה אחוזים מהאנשים עם המחלה חיים על תרופות ובשלום, אבל התרופות נכשלו במקרה של בעלי. הלוטו והכסף לא הגן עלינו. הוא כבר גסס, אבל במזל הוא קיבל כבד מתאים. היינו ברי מזל במובן שהכבד המתאים להשתלה הגיע בתוך שבוע מהאירוע. מצד השני, בני בן ה-28 מכור לסמים כבר שנים רבות. זו סיטואציה קשה. אנחנו עובדים על זה, מתמודדים עם המעגל האין-סופי של כניסה ויציאה מגמילה, והיו גם פעמים שהוא היה על סף מוות. ההתמכרות של בני קרתה בלי קשר לזכייה בלוטו. לילדיי הבהרתי מהתחלה שהחיים שלהם הולכים להיות בדיוק כפי שהיו לפני הלוטו. זה לא אומר שאני לא עוזרת להם ובסופו של דבר הם גם יירשו הרבה כסף, אבל כרגע הם צריכים לעבוד וגם אין להם מכוניות מפוארות".

"למה את מתכוונת?"

אנרגיות שליליות.

"לא יודעת, אבל יש הרבה קנאה. מספר חברים, או אנשים שהחשבתי כחברים, בגדו בי. איבדתי את מי שהחשבתי עד אז כחברים טובים. אם הייתה לי חברה שזכתה בלוטו ייתכן שהייתי מקנאה, אבל עדיין הייתי רוצה להיות חברה שלה. לפעמים הקנאה פשוט משתלטת על הבן אדם. אנשים קרובים מתחילים להוציא אותך מהחיים שלהם, לא מזמינים אותך יותר למסיבות, לא מספרים לך דברים חשובים שמתגלים לך אחר כך בדרך מקרה, פשוט מתחילים להיות מגעילים אליך. לפעמים מדובר באנשים שבאופן אירוני יש להם הכל, אבל לי, מה לעשות, יש קצת יותר. אני מרחמת עליהם כי אני מבינה את הקושי שבקנאה. גם אני קינאתי בילדים עשירים בילדותי".

"ממש לא. הכל היה כל כך בנאלי, מקרי. נסעתי להביא איזו תעודת סיום קורס שלא קיבלתי בזמן. ביקשתי מהפקידה בטלפון את התעודה והיא אמרה שאין לה אותה, אבל לחצתי עליה, אמרתי שאני צריכה את התעודה באותו היום, ואז היא אומרת לי אוקיי בואי למשרד עכשיו. אני יוצאת מהעבודה והיא עוד מייבשת אותי איזה עשר דקות, ועשר הדקות הללו הן הרות גורל, אבל באותו הזמן אני כמובן לא קולטת את זה, ואני מתעצבנת על העיכוב. אני באמצע יום עבודה, אני מפספסת את האור הירוק, חוזרת לעבודה, ואומרת לעצמי, זה יום רביעי, היום של הפרס הגדול, אני אעצור רגע ואקנה לוטו בדרך חזרה לעבודה, במילא כבר הלך לי היום. וממש לפני שאני קונה את הכרטיסים אני רואה שיש להם את הממתק מנטה שוקולד האהוב עלי ואני מתעכבת לקחת אותו, והשניה הזאת, שבה אני מתעכבת לקחת את הממתק, היא גורלית, כי המכונה היא שבוחרת את המספרים, Quick Pick".

"אני רואה בזכייה מקריות גמורה. אנשים חושבים שזה גורל, שאלוהים גרם לי לזכות, אבל אני לא חושבת כך, אני חושבת שפשוט הייתי במקום הנכון בזמן הנכון, ומה שאני עושה עם הכסף זה עלי, אבל גם כשלא היה לנו כסף, תמיד נתנו, גם אם מעט".

"כל שבוע-שבועיים. אני אוהבת להמר, זאת סיבה נוספת בגללה הרבה זוכי לוטו מאבדים את כל כספם. הם מהמרים איתו עד הסוף. אני אוהבת את הקזינו שבמורד הרחוב, אני מתה על Slot machines. תמיד אהבתי את לאס וגאס ואטלנטיק סיטי, אבל כשיש לך עבודה מאומצת ושני ילדים, אין לך הרבה זמן לזה, אז הלוטו היה ברירת המחדל".

"באופן כללי זאת השקעה די רעה. אבל בחזרה לאותו היום: אני הולכת הביתה ושוכחת מהכרטיסים לגמרי. ביום למחרת, כולם בעבודה אומרים לי ד"ר פרס, שמעת? מישהו מג'קסון הוספיטל זכה בלוטו! ואני אומרת, יו אר קידינג מי. תשעים אחוזים ממי שקונים את הכרטיס בגיפט שופ של בית החולים עובדים בבית החולים, אז כולם הניחו שהזוכה הוא אחד העובדים. ואני אומרת, וואלה, חבל, הכרטיסים שלי בבית. וזה עובר לבאק אוף מיי מיינד. בסוף היום אומרים מסביב, יש עוד פרטים על הזוכה, הוא קנה שישה כרטיסים. ואני אומרת לעצמי אני קניתי שישה כרטיסים! ואחרי שניה, לא! לא יכול להיות שזאת אני! אני מגיעה הביתה מאוחר, אוכלת ארוחת ערב לבדי, כי כבר מאוחר והילדים והבעל כבר אכלו, ותוך כדי אני אומרת לעצמי, רגע אני צריכה לבדוק את הכרטיסים של הלוטו, ואני עולה למעלה, בודקת במגירה שבה אני בדרך כלל מחזיקה את הכרטיסים והם לא שם. מחפשת בכל מיני מקומות והם לא שם. ואז אני נזכרת ששמתי אותם בכיס של חלוק הרופאים שלי. בגלל זה, אגב, גם בחרתי בתמונה הזאת לכריכת הספר. אני מחזיקה ביד אחת את העיתון וביד השניה את הכרטיסים ורואה ששלושת המספרים הראשונים מתאימים. הלב שלי מתחיל לדפוק, יכול להיות שזאת אני? יכול להיות שזאת אני? אני מרימה את האצבע לאט לאט ורואה שגם המספרים הבאים מתאימים, ומתחילה לצעוק, 'או מיי גוד! או מיי גוד!' אני רצה לסלון ואומרת לבעלי אני חושבת שזכיתי בלוטו, והוא אומר לי: 'את עייפה, את מחוקה, לא ראית טוב, לא זכית בשום לוטו'. ואני מתעקשת, 'אני חושבת שזכיתי'. והבת שלי קופצת ואומרת, 'תני לי לראות, תני לי לראות, תני לי את הכרטיסים'. ואז היא מתחילה לצעוק בעצמה ולא מפסיקה, ובעלי מסתכל ומתחיל למלמל, 'או מיי גוד, או מיי גוד'. זאת הייתה הרגשה סוריאליסטית, את חושבת לעצמך זה: באמת קורה לי? אני באמת מסתכלת על הכרטיסים? זה כמו פנטזיה וזה באמת קורה".

"היית אומרת שכן. את יודעת שהחיים שלך עומדים להשתנות ואת שואלת את עצמך: האם אני באמת רוצה שהם ישתנו? ויום אחרי זה: 11 בספטמבר! רגשות מעורבים זה אנדרסטייטמנט לתאר את ההרגשה. אלוהים, אתמול זכיתי בפרס הגדול בלוטו ועכשיו כל האנשים האלה מתים! הרגשתי נורא. אז שמרתי את הזכיה בסוד. את יכולה לשמור על זה בסוד עד שאת דורשת את הפרס".

"56 מיליון לפני מיסים, שזה אומר 29 מיליון אם את מסכימה לקבל את הסכום בתשלומים מידי שנה. אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם הכסף בטוח, כך שהחלטנו לקחת את הסכום בבת אחת, מה שאומר שלקחתי בסך הכל 17 וחצי מיליון דולר".

"אף אחד לא ידע. עורך הדין יעץ לי לשמור את זה בסוד מכולם, ואמר שעכשיו יחפשו אותי, שאני צריכה להיות זהירה. עברתי לגור ב-Gated community".

"מישהו התקשר אלי לעבודה ושאל אותי, 'את שירלי פרס?' ואני אומרת, 'מי זה?' והוא ממשיך לשאול, 'את זכית בלוטו?' ואני שואלת שוב, 'מי זה?' ואז הוא אומר לי, 'אני הולך לחסל אותך', ומנתק. פחדתי נורא. האחיות סביבי היו המומות. חשבנו שזה אירוע חד פעמי, אבל אחרי שבועיים חתכו לי את הצמיגים ברכב, ואז הבנתי שלא מנסים לשדוד אותי או לגנוב את כספי, אלא לפגוע בי מתוך צורך חולני וקנאה. בשלב זה הבנתי שרצוי שאעבור לגור בשכונה יותר מוגנת".

"את לא יכולה לתאר לעצמך! בפלורידה יש חוק שנקרא Sunshine Law, שאומר שאם את זוכה בסכום כסף גדול מכספי הציבור, את חייבת לגלות את הזהות שלך כדי לקבל את הפרס, כך שברגע שאת מקבלת את הפרס, השם שלך כבר ידוע. כשזכיתי האינטרנט כבר היה בשיא אונו, וכמובן היו הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים. מתקפה רב כיוונית. אם הייתי יכולה לשמור על אנונימיות הייתי בוחרת לעשות זאת. בתחילה דחיתי כל אפשרות לחשיפה מיותרת. המגזין 'פיפל' רצו לעשות עלי כתבה ודחיתי אותם על הסף. אנשים מבקשים כסף כל הזמן, יוצאים מכל מיני חורים, מגיעים משומקום. אנשים שאני מכירה, אנשים שאני לא מכירה, אירגונים, זה אומר טלפונים נון-סטופ. הרבה אנשים כותבים לי מכתבים – אנשים שמכירים אותי ועוברים תקופה קשה. אני עוזרת לאנשים, אבל יש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, ואי אפשר לתת לכולם".

"יש מספר אנשים עניים שאני עוזרת להם באופן קבוע. לאחותי שילמתי את הלימודים בקולג' לכל שלושת הילדים".

"נו מה? צריך לדעת גם לחלוק. יש לי את כל הכסף הזה, מה כל זה שווה אם אני לא חולקת אותו עם בני משפחתי? אני גם חברה באירגוני צדקה, אבל, שוב, יש אלפים, אז הייתי צריכה לבחור היכן אני רוצה להיות פעילה. אני יושבת בחבר המנהלים של אירגון ידידי צה"ל, הקמתי קרן לניצולי שואה, אני תורמת כסף ללמעלה מארבעים אירגונים שונים בכל שנה".

סיפור משפחתי

אחד הדברים המבדילים את שירלי פרס מזוכים אחרים היא העובדה שבסופו של דבר, אחרי הבריחה מהפרסום והתקשורת, היא החליטה לצאת בעצמה לציבור הרחב בספר הפורש את סיפורם של הוריה, ניצולי שואה, והמשלב גם את סיפורה שלה כבת להורים ניצולים שהמזל הגדול כן האיר את פניו אליה, לפחות בצורת אוצר המזומנים.

איך נולד הרעיון לספר?

"הייתה לי חברה שאיתה התחלתי לכתוב ספר על כל האלמנות שסביבנו, אבל הפסקנו להסתדר בינינו והרעיון נגנז. בשלב זה אחותי אמרה לי, את יודעת, את צריכה לכתוב ספר על עצמך. אז התחלתי לכתוב את הסיפור על הורי. לא ידעתי הרבה על אבי, כי הוא לא נהג לדבר על חייו והייתי רק בת 18 כשהוא נפטר, אז הלכתי ודיברתי עם כל מי שהכיר אותו. חפרתי בחומרי ארכיון מגרמניה, קיבלתי אינפורמציה עליו גם ממוזיאון השואה בוושינגטון, ומתוך כל זה חיברתי את פאזל חייו. עם אמא שלי זה היה יותר קל כי יש את ההקלטות בהן היא מספרת את סיפור חייה בשואה. כשהייתי ילדה, הורי לא דיברו הרבה על השואה. הם היו עסוקים, הם עבדו, הם לא רצו להעיק עלינו. אבל אחר כך, בשנות השמונים, הקהילה היהודית התחילה להתעניין בניצולים, ואז אמי החלה לספר את סיפורה בבתי ספר מקומיים, הקליטה הקלטות, ועם כל החומר זה הצלחתי לשחזר את ההיסטוריה המשפחתית. זה היה המרכז של הספר, אבל במשך השנים אנשים ביקשו שוב ושוב לשמוע את סיפור הזכיה שלי, אז החלטתי לשלב גם את זה וגם את ההתמודדויות שלי בחיים לפני ואחרי הזכייה, שהן אגב כמעט זהות, כי הכסף פותר הרבה פחות בעיות ממה שנהוג לחשוב".

"שהיו לי גם לפני הזכיה את הזמן וההזדמנות לעשות דברים ופשוט לא לקחתי אותם, למשל הצטרף לבוק קלאב, לנסוע לישראל, להתנדב. גיליתי שצריך לדעת לקחת הזדמנויות בחיים, לא לחכות".

"בשבילי הרפואה היא קריירה, יעוד. אני עובדת בג'קסון ממוריאל, במיון ילדים. הייתי רופאה אחראית שנים רבות, עבודה קשה. כשזכיתי בלוטו נשארתי בתפקיד שנה נוספת כי רציתי לסיים דברים שהתחלתי, ואז כבר נכנסתי לשנות החמישים לחיי והחלטתי לעבוד כרופאה מן המניין בחצי משרה. לא רציתי יותר את הלחץ ולא נזקקתי יותר לכסף".

"כל הרעש מסביב לזכיה יכול להיות מאוד שלילי. את חושבת שאת נורא חשובה אבל את לא. אנשים רק רוצים ממך דברים. הכל בחיים זה תן וקח, אפילו אני ואת עכשיו: את רוצה את הראיון הזה, ואני רוצה יחסי ציבור לספר שלי. לכל דבר יש מחיר. ברמה של זוכה לוטו, מישהו תמיד רוצה ממך משהו".

"את מחליטה מראש, ואחר כך צריך קצת להוריד, כי את מגלה ש'אוי זה יוצא הרבה יותר ממה שחשבתי'. אנשים שולחים לי תוכניות לעסקים, מבטיחים לעשות עבורי המון כסף, והתגובה הקבועה שלי היא: כבר יש לי המון כסף, למה שאסכן אותו? יכול להיות שאני מפספסת הזדמנויות, אבל זו בדיוק הצורה שבה גם מאבדים הכל. זה רוצה רבע מיליון וההוא רוצה חצי מיליון להתחיל עסק, ואין לי ניסיון בעסקים, אז התשובה שלי היא תמיד לא. אני שמחה עם מה שיש לי. אני לא צריכה כל כך הרבה כסף כדי לחיות. את לומדת מזה המון על טבע האדם. עקצו אותי כל מיני מתחזים מאירגוני צדקה שלא באמת קיימים ולמדתי מהניסיון. אלה אנשים שמנסים להתקרב, לקנות את האמון שלך. זו דרך הפעולה של הנוכלים. אז הפכתי מאוד חשדנית. אני כל הזמן ערה, בכוננות".

אז גם את מרגישה קצת מוגדרת על ידי הפרס? מנוצלת?

"לפעמים. את מרגישה שאת במועדון, מועדון זוכי הלוטו. אבל זה בסדר, חיים עם זה. את יודעת ש-70 עד 75 אחוזים מזוכי הלוטו מאבדים כמעט הכל בסופו של דבר? הם לא מקבלים עצות טובות. את אומרת לעצמך, זה המון כסף! אני יכולה לבזבז ולבזבז, לתת פה ולתת שם. זה לא עובד ככה. צריך תוכנית, צריך לפעול בהגיון. בתי ואני ראינו לפני כמה זמן תוכנית טלוויזיה בשם 'החיים הנפלאים של ג'יי לו'. את יודעת, אחת מהתוכניות האלה של ערוץ הבידור. יש לה 20 אנשי פמליה שעושים עבורה הכל, טירה וכל הפינוקים שרק אפשר לתאר. והבת שלי אומרת, 'אמא, למה אנחנו לא חיים ככה?' אז אמרתי לה, 'חמודה שלי, אצלנו זאת מכה אחת וגמרנו. אצל ג'ניפר לופז הכסף הגדול ממשיך לזרום כל שנה'. אנחנו חיים ברווחה. חלק מהכסף מושקע, חלק הולך לצדקה ועזרה לבני משפחה, אבל אנחנו לא משתגעים. קל מאוד להשתגע. ראינו תוכנית על מישהו שזכה ב-4 מיליון וקנה בית בשלושה מיליון ואני צועקת אל המסך: אתה לא יכול להרשות לעצמך בית בשלושה מיליון! אתה לא יכול להרשות לעצמך את המיסים ואת כל מה שמסביב. לא יכול!"

"כן, הם חיפשו זוכי לוטו שיכולים להעביר את החוויה בצורה בהירה וידברו יפה. הם לא רצו מישהו פשוט שידבר על זה בסלנג וקללות, שיגיד: קניתי לעצמי מיליון דברים ולא אכפת לי מאף אחד. מרואיין כזה היה מעמיד את קייטי באור שלילי".

"היא לא עושה ראיונות מקדימים. היא משאירה הכל לצוות שלה. הפעם היחידה שפגשתי אותה הייתה מול המצלמה. היא לא פוגשת אותך לפני ולא פוגשת אותך אחרי. היא בן אדם עסוק".

"כן, ממש מכבש קיטור. מייד אחרי הראיון איתנו היא החליפה בדים, שינתה מייק אפ והקליטה עוד תוכנית. בכל אופן, במהלך הראיון היא הייתה מאוד סימפטית. כתבתי לה פעמיים, ובפעם השנייה גם שלחתי לה את הספר, אבל מעולם לא שמעתי ממנה בחזרה. נו טוב, אישה עסוקה. מה שכן, אחד התנאים שהצבתי להופעה בתוכנית היא שאוכל גם לדבר על הספר ואת המטרה הזאת השגתי".

"יום כיפור בשבילי משמעותו היא להירשם בספר החיים, לזכות לעוד שנה, שבעלי החולה יזכה בשנה הבאה. בגלל הזכיה, אני מרגישה יותר אחריות מוסרית לעזור לאחרים כי בורכתי בכסף הזה. אדם אחד כתב וסיפר שהוא מחכה להשתלת כבד. תאמיני או לא, אנשים ממציאים כל הזמן סיפורים, אז אמרתי לו אני יודעת שזה נשמע נורא מנוכר, אבל אני צריכה מסמכים לגבי המחלה. הרופא שלו כתב לי, ושלחתי לו כסף".

"אחת התוכניות שלי היא לתעד את ההיסטוריה המשפחתית בתמונות, למצוא את האנשים מהמלחמה, לתייג אותם ולהוציא הכל על די.וי.די. את הרי לעולם לא יודעת אם נשארה לך עוד שנה או עוד יום. עם כל שנה שעוברת אני שואלת את עצמי אם אקבל את המתנה הזאת שוב, ומבטיחה לעצמי שאם כן אז אנצל את הזמן הזה כדי להשלים פרויקט נוסף".

"אני תמיד אומרת שהגיל והבריאות הם המקומות שבהם אנחנו נעשים שווים. הלוטו לא ייתן לי עוד שנים לחיות. כל אחד מקבל את מניין שנותיו, וצריך לעשות בהם את הכי טוב שהוא יכול".